בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים

דברים שאמרתי בערב בברלין לכבוד הספר בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים, שלומית ליר עורכת (הוצאת פרדס 2015).

אז ראשית לכל צריך לחגוג את עצם הדבר, שקרה ספר כזה, ספר שתנאי האפשרות שלו רחוקים מטריוויאליים – גם במובן המטריאלי, של כסף, וגם במובן הסמלי. 8 נשים, 8 סיפורי חיים. מתי נתקלתן בסוגה כזאת לאחרונה? הנדירות של הסוגה מעידה על האומץ שבהפקתה.

שמונה הטקסטים בספר הזה כתובים באומץ ובכנות מרשימים. כשקראתי אותם נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, קורות חיים, שבו היא מייעצת באירוניה לאלה שכותבים קורות חיים להשמיט מהטקסט את הכשלונות, את המבוכות, את שבילי החיים שהתגלו כשבילים ללא מוצא. נזכרתי בשיר הזה כי הכותבות עושות בדיוק את ההיפך. הן מתרכזות בסימני השאלה, בשתיקות, בחששות ובכעס, ולא פוחדות להציף אותם, גם בלי שהסיפור מתכנס לתוך פתרון של המתח, התרה של הפלונטרים.

יש הרבה תימות, חיתוכים, הקשרים, שאפשר להבין את דרכם את הספר. אפשר היה לדבר על גוף, ועל מיניות, ועל הכתיבה מחדש של הגבולות בין הפרטי לציבורי. אבל הנושא שחזר בשבילי בספר שוב ושוב הוא מקום. אני רוצה לדבר על מקום.

הספר הזה עוסק במקום ועושה מקום. ברמה הפיסית, הפיזיקלית אפילו, ספר הוא דבר מוחשי, יש לו משקל ונפח, והוא תופס ויתפוס מקום על מדפי ספריות ציבוריות וביתיות. שלומית ליר כותבת, בין השאר, על הספריה העצומה בבית שבו גדלה, ועל הספריה הציבורית שאותה פקדה תדירות. היא כותבת על הספרים שקראה בילדותה, ושמילאו את עולמה (וזה כולל ישיבה על מדרגות הספריה, גמיאה של ספר שרק שאלה, וכל זה כדי להיתקל בספרנית שהמציאה כלל חדש עבורה, שאי אפשר לשאול ספר חדש באותו יום – עוד צורה של צמצום המקום עבור נערה קוראת). היא מדברת על כך שלא מצאה את עצמה בספרים הקאנוניים, שלא מצאה הד לעולם שלה, למה שהעסיק אותה, לאופן שבו היא חוותה את העולם. והנה, בבגרותה, היא מייצרת מקום לפרספקטיבות האלה, שלה ושל נשים אחרות.

מקום הוא בהקשרים רבים משאב מוגבל. בהרבה זירות, לנשים יש מעט מקום. המילון האנגלי "קולינס" מפרסם בכל שנה את רשימת מילות השנה. במקום גבוה ברשימה השנה מצוייה המילה manspreading – התופעה של גברים שמתפרשים עם רגליהם המפוסקות, למשל בתחבורה הציבורית, ותופסים יותר ממקום אחד. מקום הוא כמובן שאלה פוליטית. לנשים להן מעט מקומות ליד שולחן הממשלה (אם הן לא גרות בקנדה), ובכנסת, ובמוקדי השפעה וקביעת מדיניות רבים אחרים בסקטור העסקי ובחברה האזרחית. מחקרים מצאו שתלמידות וסטודנטיות מקבלות פחות מקום לדבר בכיתה לעומת בנים. הן מקבלות פחות רשות דיבור, והן נקטעות יותר. זה נכון גם לגבי עורכות דין בבתי משפט, אגב. נערות ונשים צריכות להיאבק על מגרשים ומתקנים שבהן הן תוכלנה לעשות ספורט כמו גברים, יהא זה ספורט עממי או ספורט תחרותי. הספירה הציבורית שלנו מאורגנת כך שזה נדיר למצוא מקומות הנקה נוחים ונקיים, ונשים שמניקות מחוץ לביתן נתפסות פעמים רבות כפולשות למקום לא להן. הבית, המקום שכן מוקצה לנשים, גורם להן לעתים קרובות תחושת מחנק, תחושה של חוסר מקום. כשוירג'יניה וולף התעקשה שלאישה שרוצה לכתוב צריך שיהיה חדר משלה, היא דיברה על מקום שגם אם הוא בבית, אפשר יהיה ממנו ובאמצעותו להגיע החוצה, דרך הכתיבה.

בדקות הקרובות אדבר על כמה מהטקסטים – לא על כולם, לצערי, מחוסר זמן – דרך הפריזמה של מקום. בחצי השני של דבריי אתעכב על טקסט אחד, הטקסט של אירית דלומי, שהיא גם חברה, ושהטקסט שלה ריגש אותי מאוד.

מיכל אבנון מתחילה את הטקסט שלה מההבנה שהבית הפנימי שחשבה שבנתה כדרך להתמודד עם מה שהעולם מכנה לקויות הלמידה שלה, שהבית הזה כבר לא קיים. כדי לבנות אותו מחדש היא מחפשת מקום בחוץ, בעולם, שיכיר בה ויאפשר לה לדעת את עצמה. היא תרה אחר מקום אקדמי שבו תוכל לחקור הפרעות קשב וריכוז מחוץ לפרדיגמה של "הפרעות" או "ליקויים". היא מחפשת מתודולוגיה מחקרית ושפה ומקום מוסדי שבו היא תוכל לפתח את הידיעה שלה שאופן הקליטה והמחשבה שלה ושל אחרים הוא לא בעיה קלינית אלא דרך אחרת של הבנת העולם. החיפוש של מיכל מצליח, והיא מוצאת מקום לכתוב בו את הדוקטורט שלה כפי שהיא מבינה את נושאו. אבל היא חותמת את הטקסט בשאלה שמבטאת בעיניי את תחושתה שהמקום שהיא מצאה הוא עדיין לא "זה", עדיין לא מאפשר לה את הבטחון והמרחב שהיא מחפשת. היא כמהה לגלקסיות נוספות, מקומות שבהם כבר חושבים על חשיבה באופן שונה לגמרי, באופן הנכון. במקום הזה, בגלקסיה הזאת, היא תרגיש, כך נדמה, שיש לה מקום.

אפרת קנול, אישה סטרייטית, מתארת איך היה עליה להצדיק את המקום שלה כמדריכה באיגי, ארגון נוער גאה. היא בודקת את תנאי האפשרות שיימצא לה מקום במרחב שלא מצפה לה ואפילו שחושד בה כמי שהיא חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית. היא עוברת ראיונות קבלה ספקניים ושאלות חשדניות שמנסות לברר מי היא ומהם גבולות המגדר והמיניות שהיא מסוגלת להכיל. היא צריכה אפילו להצטדק לפני החברים והמשפחה שלה, שלא מבינים מה היא עושה דווקא שם. מה שאיפשר לה להתקבל על ידי הנערים והנערות הוא הנינוחות המגדרית שלה; העובדה שהיא לא מתאמצת לעשות נשיות תקנית. היא באה "זרוקה" או "מתוקתקת", מאופרת או שלא, לא מורידה שיער מהגוף, והכי אוהבת בגוף שלה את שרירי הזרועות. דווקא העובדה שהיא לא מגלמת זהות מגדרית יציבה ולא מתנצלת על כך, איפשרה לנערים ולנערות לזהות, למרות השוני, את המקום שמשותף להם.

הטקסט של יעל בנקירר עוסק בין השאר בשאלה כמה מקום יכולה המערכת הרפואית לאפשר לפציינטים כבני אדם, עד כמה היא יכולה לשמוע אותם. אבל השאלה שלה היא גם שאלה על המקום שלה כרופאה, ועד כמה נתונה לה האפשרות לעשות את עבודתה כפי שהיא מבינה אותה.

יעל תרה אחר דרך שתאפשר לה לשמוע את קולם של הפציינטים. היא מבטאת אי נחת עמוקה מכך שהקשב של מערכת הבריאות נתון לנתונים פיסיולוגיים כמו תוצאות בדיקות דם, ולא לעולם המשמעות של החולה עצמו. "אתם אף פעם לא רוצים להקשיב", החולה מטיח בה. והיא חוששת שהוא צודק. כשמדובר באישפוז פסיכיאטרי, לאטימת האזניים יש משמעות קשה ואירונית במיוחד. קולו של החולה כלוא בתוך מסגרת אחת של משמעות – הצעקות שהוא צועק בלילה האחרון לחייו חייבות להיות, לפי הצוות הרפואי, קולות ממעמקי הטירוף, או בשפה קלינית יותר, אינדיקציה לחוסר איזון תרופתי. אחר כך, כשהתברר שהאדם הקשור למיטתו עבר שבץ, שואלת יעל האם יכול להיות שבין הקולות שהשמיע היו גם קלות עזרה רציונליים לגמרי, קולות של אדם קשור שעובר שבץ.

הטקסט נחתם ברגע מלא תקווה של הבנה עמוקה שזה לא המקום שלה, שככה היא לא יכולה להמשיך להיות רופאה. רציתי, היא מספרת, להחזיר לחיים ילדה שלא יודעת. זה רגע מסקרן שהיית רוצה לדעת עליו עוד.

אירית דלומי עוסקת במקום שנפתח בינה לבין אמה דרך השיחות על ילדותה ונערותה של אמה בעיראק. היא שוטחת דינאמיקה נמשכת של משא ומתן מובלע ביניהן, אם ובת, על השאלה כמה מקום יינתן לסיפורים האלה. אירית רוצה לשמוע עוד ולשאול עוד. אמה מסתייגת, כי לא נוח לה עם השאלות המטרידות שהסיפורים מעלים. והשאלות הללו הן שאלות על פחד, במיוחד לפחד של נשים מפגיעות מיניות. כנערה שמחלקת עיתונים בחיפה, אירית לא פחדה. היא הולכת במסלול החלוקה לבד, השכם בבוקר, ולא פוחדת. היא חוזרת מסרט באמצע הלילה ולא פוחדת. מאוחר יותר, בגיל שלושים, זה נראה לה מוזר שלא פחדה. הפחד, כך נראה, בא עם ההתעוררות של הזהות הפמיניסטית: "האמת, הופתעתי. כשסיפרתי את זה בקבוצת הכתיבה, שלא היה בי פחד, כולן נבהלו. שאלו המון שאלות, אמרו שזאת אולי הפרעה. חושבת שנבהלתי בעצמי. באמת נבהלתי. רוצה להבין את הקו הדק שבין לא לדעת פחד לבין לפחד נורא".

והקו הזה באמת דק, ולא ברור איזה פחד בחיים של נשים יהיה קונסטרוקטיבי, ריאליסטי, כזה שהפנים את הפוליטיות של יחסי הכוח בין גברים לנשים, ואיזה פחד יהיה מוגזם, נשי במובן הרע, הדרוגטיבי, של המילה.

זה הוויכוח שעומד בין אירית לאמה. "איך לא פחדת", אירית שואלת, מנסה להבין איך הלכה אמה מהבית לבית הספר, נערה יהודיה בעיר מוסלמית, שכל בוקר חוצה גשר מלא גברים שמביטים ומעירים ללא הרף. למה היא לא חשה פחד? באופן פרדוקסלי, הפחד מבחינתה של אירית הוא רגש מפוכח, כזה שמעיד על כך שאת יודעת איפה את נמצאת ואילו סכנות אורבות לך, אך הפרדוקס הוא שזה בדיוק הרגש שעשוי היה למנוע מאמה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם. אמא שלה לא פחדה וזה מה שאיפשר לה לגמור את התיכון ולעבור את הבחינות הממשלתיות, הישג נדיר לנערות יהודיות באותה עת. אז איך פוחדים באופן אחראי, באופן מאוזן?

האם, למשל, העבאיה שאמא שלה לבשה בחלקים מילדותה, היא פריט לבוש שמגדיל את הפחד או משכך אותו? האם הוא מקטין ומחליש נשים, או מגן עליהן? (וזה כמובן מעניין לדבר על כך בברלין, מקום בו הרגשות כלפי הבורקה עזים וסוערים מכל צדדיהם). המשמעות של העבאיה עוברת תמורות במהלך הטקסט, וגם בסופו היא נותרת לא יציבה. כך, אירית שואלת את אמה האם לבשה עבאיה, ודומה שהיא שואלת זאת בחרדה ובזעזוע מהרעיון. כאן העבאיה היא פריט לבוש שמבטא שמרנות למסורתיות סקסיסטיות, פריט שמעלים את גופן של נשים וסוגר אותן פיזית וסמלית בתוך הספירה הפרטית, כמו הופך את הנשים לנוכחות נפקדות. אך בהמשך הדיאלוגים בין האם לבת מתברר שבבית הספר התיכון אמא שלה כבר לא לבשה עבאיה, 'בגלל המודרניות', כדבריה, ולפתע לא ברור אם זה היה דבר טוב, או שדווקא זה שאמה התהלכה לא מכוסה גרם לאירית לשאול על הדרך לבית הספר התיכון "ומה, מה הם היו אומרים לך, הבחורים? איזה מילים?"

ואז אירית פוגשת עבאיה, ולובשת אותה. ואי היציבות של המשמעות של הפריט הזה מתעצמת. הקטע שאני אקריא הוא נהדר בעיניי בכך שהוא מצליח לדבר דרך ניואנסים ולא דרך טענות נחרצות, ומותיר מקום למשמעויות מתחרות.

"פעם הביאה הפעילה החברתית לואיז כהן את העבאיה שלה לתערוכה "מזרחיות"…. היא קיפלה אותה לריבוע והניחה על השרפרף. בדיוק הגעתי לשם עם הילדים שלי. הם היו אז קטנים… איך שנכנסתי לגלריה ראיתי מרחוק את הבד השחור. "זאת עבאיה," חשבתי, "זאת בטח העבאיה של לואיז." ניגשתי, פתחתי וניערתי בבת אחת את הבד. נעמדתי מול המלבוש המלא שניצב מולי, נוכח כל כך. לא עברו שתי דקות וכבר הייתי עטופה בזה. לבושה ומכוסה. אני זוכרת את הכובד של הבד המונח עליי, עוטף אותי, סוגר עליי. אמא! אמא!! זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, זאת עבאיה! ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. כזה היה לאמא, כזה היה לכל האחיות שלה. שש כאלה תלויות ליד דלת הכניסה. … הרגשתי מחנק. הג'ינס מסורבל. הנעליים כבדות. כל כך הרבה שנים אני לובשת רק את אלה. פתאום הן הרגישו לי מוזרות, בולטות, כבדות, לא שייכות.

רגע. מה כן שייך? הרגשתי נטועה במקום. לא להוריד. לא. עוד לא. הבד באמת כבד. באמת שחור. באמת נוכח. יש לו ריח כזה של בד. לא משהו שאפשר להעביר בכביסה או עם מרכך כביסה. …

תמיד חשבתי שזו מין רעלה. משהו הרבה יותר קטן. כיסוי ראש. כיסוי פנים. חלק מהפנים. ידעתי שהעיניים נשארות בחוץ. פתאום הפנים והחוץ נהיה ברור: הג'ינס שלי, המסורבל, הוא פנים. לא נראה. לגמרי לא נראה. גם החולצה לא. כל זה לא קיים מבחוץ…. פתאום נמרוד ומתן רצים אליי מקצה החדר, אוהבים אותי, מחבקים את ברכיי, כל אחד מצד אחר, פתאום אנחנו גוש אחד, אמא ושני בנים מחובקים. אני מרגישה גבוהה מאוד, גדולה מאוד, חזקה, גם כבדה… שולה עוברת, מתרגשת, מצלמת, ואנחנו בתוך שלנו. שני בנים ואמא אחת בעבאיה. ואני חושבת, רגע, אז מה זה בעצם חיג'אב". (72-73)

השאלה הזאת היא בעיניי לא רק שאלה על איך נראה חיג'אב, שאלה לקסיקלית על ההבדל בין חיג'אב לעבאיה. אני קוראת אותה כשאלה על המשמעות של פרטי לבוש כגון אלה, ועל הצורך לקרוא מחדש את מה שאנחנו יודעות וחושבות שאנחנו יודעות על הפרקטיקות של כיסוי הגוף הנשי. באופן מוזר ומרתק, התחושה היא שהסיסמה הפמיניסטית שאירית הנערה תולה על קיר חדרה, הסיסמה "הגוף שלי שייך לי", מתממשת לכמה דקות דווקא כשאירית מנסה את העבאיה. והעובדה שהג'ינס, בגד כל כך מוחצן, מוחצן בהגדרה, הופך עם העבאיה לפנימי, לבלתי קיים עבור העולם שבחוץ, תובעת חשיבה מחודשת על הפנים והחוץ, ועל מקומן של נשים בין שתי הספירות הללו.

בשבילי, המקום בגוף שהכי מסמל מקום הוא הבטן. אבל לא רק מסמל, אלא גם מגלם, באופן הכי ממשי. עבור נשים, לשחרר את הבטן ולפנות בה חלל זה אקט רדיקלי. לאפשר לחלל הזה להתמלא במשהו מלבד עוברים זה אקט מאיים. אנחנו מתקיימות בתרבות שתובעת מנשים להכניס את הבטן ולמצק את הבטן ולשטח את הבטן, ואפילו מצווה להעלים את הביוגרפיה שלהן משטח הפנים של הבטן, לעשות הכל כדי למנוע או למחוק סימני מתיחה שהם תוצאה של לידות או של הרזיה, כלומר של החיים. האפשרות לשחרר את הבטן ולעשות שם מקום היא אפשרות רדיקלית, חתרנית ומסוכנת. אין מכנסיים שמעוצבות בשביל אישה עם בטן רפויה, עם בטן שיש בה חלל ומקום לדברים מעניינים להיכנס. יותר מכך, אין תבניות גוף ומראה שהן קבילות, לא מובנות כסטייה, ככיעור וכחולשה עבור גוף כזה.

וכשאנחנו מצליחות לגייס את האומץ ולתת לעצמנו רשות ליצור מקום בבטן, מקום שלא יתמלא מיד ברגשות אשם על עצם קיומו, יכולים לקרות דברים מסעירים, ואפילו מסוכנים. מסוכנים לנו על מה שנגלה כשנקשיב לעצמנו וניתן לחלל הזה להתמלא בנו, ומסוכנים לחברה, כי מה שימלא אותנו לפתע, מה שניתן לו מקום, עלול לייצר אמיתות לא נוחות, שידרשו הבנה מחודשת של יחסי הכוח בעולם החברתי, הכלכלי, הפוליטי והסימבולי, וארגון מחדש, או הקצאה מחודשת, של מקום.

זה מה שעושה הספר הזה.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלהזו איננה אמירה סרקסטיתזה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדיאו שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזהלקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצוםבאמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפהבלי מצמצוץ ובלי טקסהשופט עבר לכיסא שלהוהמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטותהיא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליהאך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקיןברוב מקומות העבודה ישמבחינה מבניתאת זו שהיא קלדניתמזכירהאו פקידההאישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקולמקומה הארגוני איננו עניין רנדומליזה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסיולמנוע יציאה מהמקום הזהאו טשטוש של גבולותיואלה שעובדים עם הקלדנית – השופטרואת החשבון או עורךהדין שביקש מאחת מעורכותהדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדניתכפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחורכך בכירותו של עורךהדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתואלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרדשהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפךושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפיםהשופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרהלכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כללובאופן עיקש מבחינה היסטוריתלשירותים כמו מזכירותניקוןסיעוד וטיפולכןיש המון שופטות בישראלאבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשהבגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנוכל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחתזוטרים ובכיריםשופטים וקלדניותהסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדניתהםאיך לומרפשוט לא עמדו בזהזו עובדה חשובהלא אגביתהשופט עשה אקט של ערעור גבולותוכל ערעור גבולות מעורר מבוכהואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשההתיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולהכעובדבתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובדמעביד (או מועסקמעסיקכמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלהאם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובדאם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובדבמעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונןמציאות לפיה הוא והיאשניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירההוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכייםאגבהודות למאבק ארגוני מוצלחקלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירהאחרי שנים רבות של העסקה קבלניתלו היו מועסקות כעובדות קבלןהמחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלןזאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידהאך לצד אינדיקציות נוספותכמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתיאו האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשלאו לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודהולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגוןלמשללדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטיםלא כפרסונלולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפולאו למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודההשופטולו לדקות ספורותהרגיש את זה בגוףהרגיש איך זה להיות קלדניתתקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניווקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלועל הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדניתאגבאחרי כמה סשנים בתור קלדניתאין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראלממש כמו ב"זמנים מודרנייםשל צ'פליןרוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקהזה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעלעורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחותמרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעתכשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראלהעובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהןמי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכברעכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזותוככה "העכברהייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותיםהשופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתוליםחיננייםממוקדיםובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתוליתהשילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוךיהיה בסדרתחליקתזרוםיש חסרונות רביםמגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונותבאלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלתהצד השני של ביקורת ה"סמוךהוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכלליםדוחפים את גבולות ההיררכיה הארגוניתממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוךוה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפהתרבות "הסמוךמבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לותבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקהותפתח לו את הדלתכמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויקומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי

על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמוגם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

Screen Shot 2014-05-17 at 8.52.22 PM

לכל קמט יש סיפור

בשבוע שעבר התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ על ניתוחים פלסטיים. הטריגר היה פרסום תמונות של השחקנית לארה פלין-בויל אחרי שעברה פרוצדורות קוסמטיות שעיוותו את פניה והעלימו את יופיה.

כפי שתוכלו לשמוע, זה היה רב-שיח סוער, בהשתתפותם של השחקנית עמנואל הורי, שסיפרה שהיא מזריקה בוטוקס מגיל 30, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין והפסיכולוגית הארגונית אורית קלייר-ארזי. במהלך הדיון עלתה שוב ושוב המילה "רפואה", שהשימוש בה בהקשר הנדון נשמע לי יותר ויותר כמו זילות של התחום: לא מזור משווקים המנתחים הפלסטיים, כי אם חבלה שיטתית ושגרתית של הגוף, סיכונים, חתכים, הרדמות, חומרים וכאבים בלתי חיוניים ועוד.

בעקבות הראיון החליטו בתוכנית "עושים צהרים" להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק. ביום ראשון (3.11.13) אתראיין שם שוב במסגרת הקמפיין.

שתי הבהרות: ראשית, אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים באופן קטגורי. אם מישהי מרגישה שהאף שלה גורם לה אומללות ותיקון קטן יעשה את כל ההבדל, או אם מישהו נכווה או נפצע והצלקת מצערת אותו – הפלסטיקה בהחלט יכולה לסייע ולהרים תרומה חשובה לאיכות חייהם. מה שמטריד אותי הוא השתרשותה של "תרבות החובה" בקרב נשים רגילות, כולנו, שפשוט נראות בגיל שלנו. העובדה הפשוטה והטבעית הזאת היא לא קבילה בתרבות הנוכחית. אנחנו מקבלות מסר לפיו חובה עלינו לנקוט בכל הטיפולים שאנחנו יכולות (ולא יכולות) להרשות לעצמנו: לטשטש קמטים, להפוך את השפתיים לשופעות ומפתות (הרבה פעמים באופן שנראה מוגזם עד גיחוך), למתוח את עור הפנים באופן שיוצר הבעה מופתעת תמידית ופנים אחידות של כל מתוחות הפנים, כאילו לא "לכל אישה יש פנים" (על משקל "לכל איש יש שם"). לא סביר שנחייה בשלום עם תרבות התובעת מנשים להסתיר את גילן ולתקן את גופן באופן תמידי, באמצעות הליכים יקרים, כואבים, מסוכנים ולא חיוניים משום היבט רפואי.

חזיתות טיפוח חדשות נפתחות כל הזמן, ומרגע שהן משתרשות הן הופכות בהדרגה לחובה המסמלת נשיות תקנית, כמעט כמו לצחצח שיניים. כך למשל, בחזית צביעת השיער כבר הפסדנו – כמעט כולן צובעות, ואין על זה הרבה חשיבה ביקורתית, וקשה בשלב הזה לפתוח את מודעותנו לביקורת כזאת, לכך שאפשר גם אחרת. ובכל זאת, כפי שאמרתי בראיון, נסו לדמיין כמה זמן וכסף ונשימת החומרים הרעילים והמסרטנים שבצבעי השיער היה נחסך מאתנו לו היינו כולנו מסרבות לדבר הזה. אז יכולת להיות אפרפרה ובת 40 ולא להיראות מבוגרת הרבה יותר מכפי גילך. כשכולן צובעות, זאת שלא צובעת נראית זקנה. זה עניין של פעולה קולקטיבית, של הנשים כולן בחברה נתונה.

ושנית, גם אם זה עשוי להישמע אחרת, אני לא ממקמת את עצמי בעמדה שיפוטית כלפי אישה שעוברת ניתוחים, מתיחות או הזרקות. נשים יודעות היטב (וזה מתקשר לנקודה הקודמת) מהן הדרישות החברתיות מהן, הציפיות שבלעדיהן יהיה להן קשה הרבה יותר להצליח. הן מפענחות מעולות של התרבות שבה הן חיות. אין פה תודעה כוזבת או כניעה חסרת ביקורת לציפיות חברתיות. האתגר שלנו הוא ליצור חברה שבה נשים יכולות לשגשג ולהרגיש טוב עם עצמן גם בלי מתיחת פנים והזרקת בוטוקס.

אז נסו להאזין השבוע לראיונות סביב השארת הקמטים. נראה לי שיהיה מעניין.

עדכון: אתראיין בנושא בגל"ץ ביום רביעי הקרוב (6 בנובמבר), ולא היום. ככה זה בעסקי השעשועים 🙂

קריטריונים להערכת עבודה סמינריונית

במסמך שבסוף הפוסט מוצעות אמות מידה מפורטות להערכת עבודה סמינריונית. כתבתי את המסמך אחרי בדיקת מאות עבודות ותחושה גוברת של צורך באמות מידה מפורטות יותר להערכתן.

תחושתי היא שמנעד הציונים שנחשב לגיטימי בעבודות הולך ומצטמצם, שהציונים הם שרירותיים במידת-מה, וכן שישנה אינפלציה בציונים על עבודות סמינריוניות.

המסמך נועד להקל על המרצים הבודקים, אך לא פחות מזה גם להקל על התלמידים להבין את הציון – לשמש מעין חוזה ברור, ולספק משוב מפורט על רכיבי העבודה. רצוי לחלק את המסמך לסטודנטים טרם כתיבת העבודה.

המסמך נכתב עם אוריינטציה לעבודות סמינריוניות במשפטים (והדוגמאות שבו גזורות מעולם התוכן של הסמינרים שאני מלמדת), אך לדעתי ניתן להשתמש בו, בשינויים קלים, בכל תחום במדעי הרוח והחברה.

אני מודה לחבריי בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על המשובים שלהם על הגירסא המקורית. אתם מוזמנים לעיין במסמך, להוריד אותו ולהשתמש בו ואף לשנותו לפי הצורך, כל עוד תתנו קרדיט לכותבת המסמך המקורי. במלים אחרות, השימוש במסמך הוא תחת תנאי הרישיון CC BY-SA 3.0.

אשמח גם לקבל משובים והצעות, לבלוג או בדוא"ל.

להורדת המסמך

כזכור, בבלוג זה אפשר למצוא גם את חוברת ההנחייה כיצד לכתוב עבודה סמינריונית, כאן.

דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

דברים שאמרתי בערב הדלקת נרות של "נשים מדליקות" שארגנה התנועה הירוקה בחנוכה.

בשבועות האחרונים רועשת הארץ, וטוב שכך, מנושא "הדרת הנשים". הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – המונח המתאים כאן הוא גירוש נשים, או סילוק נשים. בעיניי, הדרה היא מילה שהולמת מצבים של דחיקה סמלית, כזו שהיא בדרש, ואילו כאן מדובר בפשט – בהרחקה כפשוטה, פיזית, לא סימבולית ולא כזו שצריך אנליזות מתוחכמות ותובנות מעמיקות כדי לחשוף אותה. אני רוצה להציג כמה מחשבות, על גירוש נשים מהספירה הציבורית – הן מהזוית המשפטית והן מהזוית הסוציולוגית.

דרך אחת לחשוב על הנושא היא כעל כזה שכרוכים בו דיכוי מבחוץ ודיכוי מבפנים. הטכניקה של דיכוי מבחוץ היא הטכניקה הישירה – תליית השלטים בבית שמש הדורשים מנשים לעבור לצד השני של הרחוב, כי יש בו בית כנסת; השחתת תמונות של נשים, כמו של רחל עזריה, בקמפיין שלה לבחירות למועצת עיריית ירושלים. למשפט קל הרבה יותר להתמודד עם דיכוי מבחוץ, כיוון שהנורמות והכללים בדבר הפרדה ניכרים לעין ומפורשים. אבל מה בדבר הדיכוי מבפנים?

המנגנון של דיכוי מבפנים הוא הרבה יותר מתוחכם. מדובר במנגנון שהיסוד הפעיל בו הם הקולות הפנימיים שלנו, לכאורה מבחירתנו ורצוננו החופשיים, אבל למעשה כתוצאה ממנגנונים חברתיים יעילים, שמשרישים בנו ללא הרף וללא לאות כיצד ראוי לחיות. לשם הדגמה, ההבדל בין דיכוי חיצוני לפנימי הוא ההבדל בין מחוך, שקושר ופוצע את הבשר כדי להצר את קו המותניים מבחוץ, לבין הדיאלוגים הפנימיים שיש לרובנו על זה שהגוף שלנו לא כשיר, שאנחנו צריכות בדחיפות להקטין את קו המותניים שלנו, לחסוך בקלוריות, ולא לתפוס יותר מדי מקום פיזי בעולם; אותם דיאלוגים פנימיים שגורמים לנו להכניס את הבטן.

מנגנון הדיכוי הפנימי הוא המנגנון שגורם לנשים בקהילות החרדיות לציית לציוויי ההפרדה, להרגיש שהן לא בסדר, לעבור לאחורי האוטובוס ולמשטר את בנותיהן וחברותיהן שיתלבשו וינהגו במה שמכונה צניעות (מילה שאפשר להתייחס אליה כאל חוליה מקשרת בין הדיכוי החיצוני לפנימי) ולרדוף אחר כל קווצת שיער סוררת, פן תציץ מן השביס.

אבל קל לדבר עליהן. בואו נדבר "עלינו". על איך זה עובד מהצד שלנו, הנאורים, החופשיים. אם אני מנסה לנתח את האתגרים שעומדים לפנינו במאבק בגירוש הנשים, אז להבנתי פועלים כאן שלושה מנגנונים.

המנגנון האחד – עניינו היותנו שבויים ברעיון הליברלי של הסכמה ובחירה. המנגנון השני – רגשי האשם הסמויים שלנו – של החילוניים – לגבי יחסינו ליהדות, שמובילים להיעדר חזון, או לחזון עמום ופרום ביחס לחברה הראויה בישראל. והמנגנון השלישי – התפיסות שלנו לגבי נשיות תקנית. אתייחס בקצרה לכל אחד מהם.

באשר למנגנון הראשון – מדובר באמונה לפיה צריך לתת להסכמה חופשית את הבכורה, וכל עוד הדברים נעשים מרצון חופשי, אז אין להתערב בהם. כידוע, זה הטיעון לגבי זנות, למשל. לא ראוי לאסור על אישה לעסוק בזנות. זה יהיה פטרנליזם מזיק, שיוביל אותנו לעריצות. היום זו שלילת חירותה של אישה לעסוק בזנות, ומחר תהיה זו שלילת החופש של הומוסקסואלים לקיים יחסים עם בני מינם, בשם האמונה שזה לא טוב להם והם פשוט לא הבינו את זה עדיין, או לחילופין שלילת החופש לקיים מצוותיה של דת שאנחנו חושבים שהיא שקרית או כופרת בעיקר.

אכן, בחירה חופשית היא ערך חשוב, חשוב מאוד, שעליו מבוססת כל המחשבה המודרנית והפוליטיקה המודרנית. הנאורות הציבה את האדם במרכז, בתור ישות שאחראית לגורלה, שלא ראוי שתתנהל לפי תכתיבי הדת, המסורת, או העריץ, אלא מתוך כבוד לצורך לתת דרור למחשבה עצמאית, לבחירה, ולתפיסה של כל אדם כיצד נכון שינהל את חייו ויגשים את עצמו. האמונה בערך של הסכמה חופשית היא מה שאיפשר לבג"ץ לומר, בפסק הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים, שכל עוד ההפרדה היא מרצון חופשי של הנוסעים והנוסעות, לא ראוי להתערב בה. אמונה זו היא שאפשרה גם ללימור לבנת לומר כי כל עוד ההפרדה בשכונות החרדיות נעשית מרצון היא לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה. אז למה אני חושבת שצריך להתייחס בספקנות לנפנופים בטענת ההסכמה החופשית?

בפילוסופיה הפוליטית קיים רעיון פשוט המכונה "העדפות סתגלניות" (adaptive preferences): אם אנחנו מוכנים לכבד העדפות ובחירות של כל אדם, אנחנו צריכים גם לשים לב שאופק ההעדפות מצטמצם בהתאם לנוף הרלוונטי שבו חי האדם – מה שהסביבה משדרת לו כאפשרי עבורו, הוא מה שהופך להיות קצה אופק הדמיון שלו. כך, אם נשאל נערה משכונת מצוקה על מה היא חולמת, מה ישמח אותה, סביר שהיא תאמר "בעל עשיר" או, במקרים אחרים, "להיות מלכת יופי". ברוב המקרים היא כלל לא תעלה בדעתה את האפשרות להיות מדענית, או פוליטיקאית. מה שנורמלי הופך להיות רצוי. כך אופק הדמיון שלנו, של כולנו, מוגבל בהתאם למה שמצוייר לנו כאפשרי בתרבות שלנו ובחברה שלנו. כמו ששאל ג'ון סטיוארט מיל כבר לפני 150 שנה, "אישה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים, והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?"

אז אם נאפשר לגירוש הנשים להמשיך ולהשתרש, לא ירחק היום שמן המצוי הוא יהפוך לרצוי, לראוי. במילים אחרות, מה שכיום מצווה מבחוץ יהפוך לבחירה חופשית וטבעית מבפנים.

לא אאריך לגבי המנגנון השני, אבל נדמה לי שעלינו, החילוניים, להודות שיש בנו, לפחות באופן שבו אנחנו מתנהגים כקבוצה, משהו מן הבן-גוריוניזם הפשרני ההוא. כלומר, מנגנון אשמה שמרגיש עמוק בלב קצת לא בסדר על נטישת המצוות, ומוכן, במידת מה, "לתת להם את שלהם", כסוג של מירוק מצפון בשם אסירות התודה כלפי מי שנושא את לפיד הדת, ובשם האחדות של עם ישראל במדינת ישראל. עלינו לשאול את עצמנו מה זה בתוכנו שקורא לנו להבין, להגיד שאולי יש משהו בדבריהם. במילים אחרות, עלינו לשאול מה גורם לשוטרים להפציר בטניה רוזנבליט לוותר ולעבור לאחורי האוטובוס?

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתבה לאחרונה החלטה ראוייה בהקשר הנוכחי. בפסק דינה, דחתה השופטת את טענת האפליה של אישה חרדית. האישה תבעה דמי אבטלה משירות התעסוקה, ודמי האבטלה נשללו ממנה אחרי שסירבה להשתלב במקומות עבודה בשל העובדה שכרוכה בהם עבודה לצד גברים. המערערת טוענת כי הופלתה על רקע דתה, אך "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת", כותבת השופטת, "היא זו אשר עלולה להביא להפלייה ולהדרה – אפלייתן של נשים… לו נקבל ערעור זה, עשוי הדבר לתמוך ב'סטדנרטיזציה' של הפליה והדרה ובכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה." ונאמר אמן.

ומה באשר למנגנון השלישי? כזכור, פתחתי את דברי בהבדל בין דיכוי חיצוני, נראה לעין, לבין דיכוי פנימי, סמוי, שהוא תוצאה של הפנמה. אמרתי שהאמונה המסונוורת שלנו בהסכמה חופשית, ורגשי האשם הכמוסים כלפי הדת, הם חלק מהסיפור. החלק השלישי קשור לתפיסותינו העמוקות ביותר בדבר נשיות תקנית לפיהן גופנו כפי שהוא הוא כמעט בהגדרה פגום, טעון שיפורים, תיקונים וריסונים בלתי פוסקים. אלה התפיסות המושרשות אצל מרבית הנשים באופן כה בלתי נראה עד שהן הופכות לטבעיות, לשאלה של בחירות אסתטיות נייטרליות לכאורה, ולא פוליטיות.

וכאן יכולתי להרחיב על דיאטות, ניתוחים פלסטיים, הלבנת שיניים או בוטוקס. אבל אני מעדיפה לדבר על נושא הנחשב לטאבו. יש מי שיחשוב, אולי, שהדברים בוטים, אבל יש דברים שפשוט צריך לומר בישירות.

אנחנו מתקוממים בתקופה האחרונה נגד "קול באישה ערווה", אבל שימו לב שאנחנו חיים היום בתרבות שבה יש פחות ופחות לגיטימציה לא רק לקול באישה ערווה, אלא גם לשיער הערווה הנשי עצמו. לאחרונה בישר המגזין האמריקאי The Atlantic על העלמותו ההולכת וגדלה של שיער זה. במסגרת המרוץ הבלתי פוסק לפתיחת עוד ועוד חזיתות של תיקון ושיפור הגוף הנשי כפי שהוא, גם את אזור הערווה נשים היום לא רק מורטות ומעצבות, אלא אף משקיעות בו ממון רב וזמן יקר של טיפולים קוסמטיים לטיפוח העור באזור המדובר, הצערתו והחייאתו – ממש כמו בעור הפנים (ובכלל לא נגעתי בטרנד הניתוחים הפלסטיים באזור איבר המין הנשי, ששיעוריו הולכים וגדלים).

גם כאן, בדומה לנשים החרדיות, השאלה היא מה גורם לנו לקנות כה מהר – בתוך שנים ספורות – את זה ששיער הערווה הוא לא אסתטי עד כדי יצירת כמעט חובה אזרחית להסירו. חבר רווק חלק אתי לא מזמן את ההבחנה שהיום אישה שאינה מטפלת בשיער ערוותה תיחשב חסרת דרך ארץ, חסרת נימוס בסיסי. כמעט כאילו היא לא היתה מצחצחת שיניים, או לא משתמשת בדאודורנט.

ניתן למתוח קו בין ההפנמה של נחיתות הגוף הנשי אצלנו, החופשיות והמשוחררות (בעיני עצמנו), לבין ההפנמה של חלק מהנשים החרדיות את מקומן הראוי. במלים אחרות, יש קו בין ערווה לערווה. גם עבורן וגם עבורנו, גם אצלן וגם אצלנו, אין דבר יותר קשה מלצאת כנגד מוסכמות הקהילה שלך, על הסנקציות המתוחכמות, העדינות והניואנסיות שהיא מפעילה ועל אופק האפשרויות שהיא מכתיבה. לדעתי, הסיבה שעכשיו אמצעי הדיכוי הופכים ישירים (כללי ישיבה במקומות שונים באוטובוס, איסור שירה, ניתוב לעבר השני של המדרכה), היא בדיוק בגלל שהנשים החרדיות הצליחו בשנים האחרונות להשתחרר מעט מן הלפיתה הפנימית, מתחושת הנחיתות, והחלו לעבוד, ללמוד וליצור בשיעורים גדולים מבעבר.

אבל אם רחל עזריה יכולה לעשות את זה, אם עדינה בר שלום יכולה, אם יוכבד הורוביץ יכולה, אז גם אנחנו יכולות ויכולים. אסור לנו להיכנע לקולות שהפנמנו בעוצמה כה רבה – קולות שעניינם בחירה חופשית, עליונות דרך החיים הדתית, ונשיות תקנית. עלינו להקשיב לקול הפנימי העמוק יותר, זה שיודע מה באמת נכון וחשוב.

מבט אחר על משפט ואוכל

התחום של משפט ואוכל (Food Law) עולה כפורח בפקולטות למשפטים בעולם. המשפט נמצא כמעט בכל ההיבטים של אוכל ואכילה שניתן להעלות על הדעת: בין הרעלת המלפפונים בגרמניה לבין פרשת רמדיה, בין התביעות נגד רשתות מזון מהיר ל"חוק הדוגמניות", בין חובות סימון הערך התזונתי על מוצרים לתיוג מזון המבוסס על איזור ספציפי או על תרבות מקומית (בורדו, מרלו, שמפניה או פטה).

על אף שהנושא רחב מאוד, רוב הדיונים בו עד כה מתרכזים בשאלות של רגולציה של סחר ובהגנה נזיקית ומינהלית על בטיחות של מזון. בשבוע הבא תערך באוניברסיטת תל אביב סדנא בינלאומית שארגנתי, שמטרתה להרחיב את גבולות התחום על-ידי בחינת נקודות מפגש חדשות בין אוכל ומשפט. כך למשל, יידונו נושאים כמו השפעת האוכל וצורות האכילה המשפחתיות על תחום דיני המשפחה ודיני ההורות, מצור המזון על עזה במשקפי המשפט הבינלאומי, שאלת הרעב הגלובלי מפרספקטיבה של משפט הומניטרי, הסדרה משפטית של מכירת מזונות שהם טאבו (כגון חזיר בישראל ופרות בהודו) או שיש מחלוקת על האכזריות שבייצורם (שחיטה כשרה), השפעת ההסדרה המשפטית של מזון על מידות גופנו, ועוד.

הסדנא פתוחה לקהל, ואתם מוזמנים. ראשון-שני, 13-12 ביוני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חדר 307. פרטים נוספים בהזמנה למטה או כאן.