גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.

מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט ובכןאובייקטיבית חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביגאלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורדמרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.

עין ורד

חברתנו ורד בבאי, אמנית צורפות ואדם מצמיח ומזין, צילמה צופית מחלונה.

הגיע הזמן שהיא גם תכיר בהיותה צלמת יוצאת דופן.

לשמחתנו, היא הסכימה לארח כאן כמה מהתמונות. תהנו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית

אחת החלוקות המקובלות של העוסקים בעיתונות היא החלוקה בין כתבים ופרשנים. הראשונים תפקידם לדווח את העובדות; האחרונים לתת להן פרספקטיבה, להכניס אותן להקשר, להרכיב את סיפור. כולנו יודעים שהלכה למעשה החלוקה הזו היא כמעט בלתי אפשרית, וכי לא ניתן לדווח על עובדות בלי לפרש אותן, ולו משום הבחירה במלים שבהן נוקט המדווח. אבל בכל זאת, אנחנו נאחזים בחלוקה כדרך לארגן את המציאות.

כך למשל, עם הפרשנים הכלכליים (שטרסלר, ארלוזורוב) אני יכולה לא להסכים (ולרוב אני אכן לא מסכימה) – אבל כצרכנית מדיה לפחות יש לי יכולת להזהיר עצמי ממילותיהם, כיוון שאני יודעת שמדובר בפרשנות ולא בעובדות. החוזה שלי עם הכתבים הוא תמים יותר – ההגנות שלי יורדות כיוון שאם אין לי סיבה לפקפק באמינות העובדות, אינני מפעילה הגנות ביקורתיות.

מזמן לא נתקלתי בטישטוש כה בוטה של האבחנה הזאת כמו בדיווחים שנשמעו היום מפי הכתבים הכלכליים: הדיווחים על שיעור הגדילה במיליונרים בישראל. לא רק שהתבשרנו מפיהם על עליה של 17% בשיעור המולטימיליונרים הישראלים, ושל 42% בשיעור ה"סתם" מליונרים, אלא שכיוון שביליתי כמה שעות על הכביש, יצא לי לשמוע בשתי תחנות רדיו שונות מפי הכתבים, כבדרך אגב, כי הנתונים שעליהם הם מדווחים מלמדים שהכלכלה הישראלית גילתה שוב איתנות ויציבות, וכי מדובר בחדשות טובות, בהתאוששות. והדברים נאמרים כאילו הם המשך של הדיווח – פרשנות אובייקטיבית. משהו כמו: “אם כן, מנחם, הכלכלה הישראלית שוב מגלה איתנות ביחס למדינות העולם ומפגינה צמיחה בשיעור המליונרים". אחר כך ראיתי חדשות בערוץ 10. הכלכלה הישראלית שוב מתאוששת, דיווח יעקב אילון בממלכתיות רוויית נחת.

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר להתייחס לנתונים הללו בכזו אופטימיות – ועוד כזו המתיימרת להיות פשט – חף מדרש, לאור העובדה שאי השוויון בישראל (לפי מדד ג'יני) הוא מהגבוהים שבמדינות המערב (ראו המפה הזאת, שבה אפשר לנסות להתנחם מכך שמצב הפערים החברתיים אצלנו הוא פחות קשה מאשר בארה"ב, ברית המועצות, סין, ברזיל ופרו. טוב לדעת לפחות שאנחנו ממוקמים לצד מצרים, ירדן, אתיופיה והודו). דו"ח ה-OECD על ישראל הכתיר אותה לא מכבר בתואר המפוקפק של המדינה המצוייה במקום הראשון מבין מדינות הארגון מבחינת שיעור העוני. אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני. אחד מכל אלף ישראלים הוא מיליונר.

איני יכולה להבין כיצד צמיחה כה גדולה בשיעור המליונרים עוזרת למשק הישראלי. כיצד היא סיבה לאופטימיות. צמיחה בשיעור המליונרים מגדילה את הקיטוב בחלוקת העושר, מרחיקה יותר אנשים מאפשרות לקיום בכבוד, ומותירה יותר ויותר מן העוגה בידי מעטים. על כל שקל שעובר לידיהם, העשירים מרוויחים פעמיים: פעם מהגידול הנומינלי בהונם, ופעם מהגידול היחסי בפער ביניהם לבין העשירונים התחתונים, ההולכים ומנושלים, הולכים ונחלשים, הולכים ומוחלשים. עכשיו החזקים מאוד אינם רק חזקים יותר – הם גם חזקים במכפלה גדולה יותר ביחס לאחרים שמתחת.

וכל זה קורה ב-2010, פחות משנתיים אחרי המשבר כלכלי שטלטל את העולם, ושמוסכם גם על השמרנים שבפרשנים שהוא היה במידה רבה תוצאה של תרבות של תאוות בצע אישית, חוסר אחריות, חשיבה אינדיוידואליסטית שרואה עד קצה האף. טוני ג'אדט, אחד האינטלקטואלים המשפיעים של זמננו, פותח את ספרו האחרון באמירה (בתרגום שלי):

משהו עמוק פגום באופן שבו אנו חיים כיום. במשך שלושים שנה הפכנו את רדיפת האינטרס החומרי האישי לתכונה תרומית: אכן, רדיפה זו היא הרכיב היחיד שנותר מתחושת המטרה הקולקטיבית שלנו. אנו יודעים את מחירם של דברים, אבל אין לנו מושג לגבי ערכם.

מומלץ להמשיך ולקרוא תקציר מהפרק, כאן. הוא מסביר, בשפה פשוטה ועניינית, את מחיריהם הגבוהים – הגבוהים מדי – של אי שוויון בהזדמנויות, בסיכויים ובעושר. לאור הניתוח של ג'אדט, אי אפשר – פשוט לא ניתן – להכניס הגיון במשפט הבא, של סיגל שפירא, מנהלת במריל לינץ' בישראל, שדיבררה את הדו"ח אתמול בראיון לחדשות 10. וככה היא אמרה:

בישראל מתרבים העשירים, זאת עובדה אחת. ישראל כלכלה חזקה, צומחת ויציבה, זאת עובדה שנייה.

זה ממש מקרה קלאסי של ראיפיקציה. המושג "כלכלה" הפך לדבר כשלעצמו, שצריך לשרת אותו (שתצמח, הכלכלה, שתצמח) תוך שיכחה מה היו שימושיו המקוריים: המושג הזה אמור היה להיות אמצעי לדבר על האנשים שחיים בתוך מערכת חליפין מסויימת, על איכות חייהם, על אפשרויותיהם. במקום זה, הוא מזבח שאנו סוגדים לו כאילו היה תכלית לעצמה.

ובחזרה לכתבים הכלכליים: האם ההסבר לפרשנות האופטימית שלהם נעוץ בכך שהם פשוט עשו לעצמם חיים קלים וחזרו על לשונה של איזו הודעה לעיתונות של משרד האוצר, או של חברת מריל לינץ' שהנפיקה את הדו"ח? אולי זו עצלות עיתונאית. ואולי זו הגנבה מכוונת של אידיאולוגיית שוק חופשי קיצוני. אולי זה בכלל עיוורון לכך שקיימות פרשנויות אחרות. לא ברור איזו מהאפשרויות גרועה יותר.

עדכון בעניין משיק: למרבה השמחה פתחה ארנה קזין בלוג חדש בעניינים כלכליים: לאן הולך הכסף. שווה ביקור.

עצה על כתיבה מקתרין הריסון

בראיון לכבוד בואה של הסופרת לישראל, היא נותנת את העצה הבאה לכותבים:

אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי אומרת לתלמידים הכי הרבה זה – תפסיקו לחשוב. אל תפחדו לכתוב רע. תכתבו ואחר כך תקראו את זה שוב. הרבה אנשים מנסים לתאר סיפורים משפחתיים מסובכים או מערכות יחסים מסוכנות. כתיבה היא קודם כל לספר סיפור, וזה הדבר הראשון שצריך לעשות. אחר כך אפשר ליצור בו מניפולציות ולטפל בסיפור.

אני מכירה את זה גם מעצמי וגם מהתלמידים שלי, שאדם שם מחסומים לעצמו, חושב יותר מדי, ביקורתי מדי. מה אמא שלי תחשוב כשתקרא את זה. למה אני כותב בזמן עבר ולא בהווה. הם כל הזמן שואלים אותי ומה אם. אני אומרת להם – אתם היחידים שמכירים את הסיפור שלכם, אל תשבו ותחכו למשפט המושלם, כי הוא לא יבוא לעולם. אל תפחדו. פשוט תכתבו.

למרות שהיא מדברת לסופרי בדיון, העצה הזאת טובה גם לכותבים באקדמיה. לחשוב מה יגידו, איזה ציון תקבלו, מי יפרסם את זה הן מחשבות משתקות, בזבוז זמן. הקולות הללו בראש הם נחלת חלקם של כולם. כותבים משגשגים מצליחים להתייחס אליהם בהומור, לתת להם לעבור הלאה מתודעתם, ולהישאר לשבת על הכיסא ולהמשיך לעבוד.

ועל הקשר בין כתיבה לבין רעיון טוב וקריאה מוקדמת — אני מסכימה עם הריסון: קודם כל כיתבו. כל מחשבה שעולה לכם, עד כמה שהיא נראית טריוויאלית. אחר כך יגיעו החידוד, הליטוש וההעמקה. הכמיהה לכתוב משפט מעולה כבר בטיוטה הראשונה גורמת לנו לא לכתוב כלל. זה מימצא בדוק ומגובה במחקרים אמפריים ובאינספור עדויות של כותבים.  הקשיבו להריסון. ו… יאללה, לשבת לכתוב!

פוסט עצמאות

"צאנה צאנה" היה להיט בשנות הארבעים והחמישים, הנחשב חלק מהקאנון של "שירי החלוצים" בניתוחים מלומדים. למרות העשורים שחלפו, השיר כלול בהמלצות משרד החינוך ללימוד עצמי של נושאים הקשורים ל-60 שנה למדינת ישראל ואפילו במקראה לתלמיד שיצאה ב-2001. השיר היה גם מעין שגריר של מוסיקה ישראלית בתפוצות, כמו "הבה נגילה" היום, שהרבה אנשים שאין להם כל זיקה לישראל זיהו אותו כקשור לישראליות.

זה המקום לחשיפה משפחתית מביכה משהו: הקליפ שלהלן, שבו מבצעת את השיר להקת ה- Weavers (שימו לב לפיט סיגר האגדי, זה עם הבנג'ו), הפך להיות סוג של סרטון קאלט בבית שלנו. הדבר קרה באדיבותם של דורון ואילן, שכמו סוחרי סמים מתוחכמים, שיודעים שחומר טוב עושה את העבודה בעצמו, דחפו לנו אותו פעם אחת, ומאז לא יכולנו לקבל ממנו מספיק. כפי שתשימו לב, הם מברכים בתחילת הקליפ את ידידתם הקטנה מעבר לים, המדינה החדשה שזה עתה קמה.

אז לפעמים בסוף ערב של צפייה בסרט או סדרה על המקרן שבסלון, אנחנו שמים את הקליפ הזה לסיום. הוא מתפקד אצלנו בתור "פסוקו של יום". ולא שוכחים למחוא כפיים בדיוק בזמן ובפאתוס הראוי בפזמון. נסו את זה בבית. ואם כבר חשיפה, אז עד הסוף: אנחנו גם מקפידים על הגיית "במושבה" כפי שהם הוגים אותה, כלומר "במאשבה".

 אבל אנחנו לא לבד באובססייה שלנו. מסתבר שהשיר נלמד גם בבתי ספר ובמחנות קיץ יהודיים ונוצריים, והיו כמה ילדות אמריקאיות בשנות החמישים שהוריהן קראו להן צאנה, בעקבות השיר. כפי שתוכלו לראות בתגובות על הפוסט הזה, יש נשים בשם צאנה רמונה קרפנטר, צאנה סקרבורו המתגוררת בוושינגטון (שכלל אינה יהודיה), ואף של צאנה קלארק הרכה בשנים, שנולדה ב-1987, וצריכה לסבול בגלל שאמה אהבה את השיר הזה בבית הספר היסודי (מסיבות מובנות, יש לי רגישות לשמות מיוחדים, ואני שוקלת לשלוח לה מכתב הזדהות).

מילות השיר זכו לתרגומים לשפות רבות, ואפילו לערבית (מאת סלמן נטור). מעניין אם יש שם חיילים, פלאחים, או מושבות. המתנדבים לתרגמן מערבית עבורנו (אחרי הכל, ראש ממשלתנו הבטיח בנאום יום הזיכרון, באופן משכנע ביותר, כי ידיה של ישראל מושטות תמיד לשלום) יזכו בחולצה ותקליט (של ה-Weavers). אפשר לחלץ אותן מהתיעתוק האנגלי מהתווים כאן.

מסתבר שהיו מחלוקות על זכויות יוצרים על הלחן בארה”ב ובישראל, אבל הן לא מענייננו כרגע. ריבוי הגרסאות רק משרת את הדיון. אפשר לשמוע ביצועים מוקדמים של השיר בעברית כאן וכאן, וביצעו אותו אף יפה ירקוני, הפרברים ועוד רבים וטובים. וכאן ראיון עם יששכר מרון, המלחין.

והנה הזמנה לתרגיל קטן בקילוף שכבות טקסטואליות, בהתחקות אחר גלגולו של שיר בין הגלובלי ללוקאלי, בין המיליטריסטי להתיישבותי.

מילותיו המקוריות של השיר (מאת יחיאל חגיז, שעלה לפלסטינה מפולין והיה חייל במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי ), הן:

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה. אל נא אל נא תתעלמנה מבן חיל איש צבא.

אנו אנו נחמדים כולנו כפתורינו מבריקים. באנו באנו מרץ רב איתנו ובעיננו אש זיקים. 

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים באים לעיר.

הנה הנה באנה היגלינה [כלומר – לכאן, לכאן, בואו חישפו עצמכן] כי איתנו עוז ושיר.

אנו אנו אמיצים כולנו ובחזינו לב גועש.

באנו באנו, מרץ רב איתנו, זרם כוח, להט אש.

אין צורך להכביר מילים על כל מערכת הנורמות שמשתקפת מהשורות הללו. האזרחים מס' 1 הם חיילים, וכשהבנים סוף סוף באים מהקרב (והם כאלה חיילים מעולים שאפילו הספיקו לצחצח את כפתוריהם), הבנות צריכות לחוש אליהם ולהציע את חסדיהן. אחרי הכל, איך יהיה להם לב גועש? ולאן ילך זרם הכוח ולהט האש שלהם בהפוגה מן הקרבות? אין ספק שלניתוח מגדרי, גם אם ניקח בחשבון את הפערים בין התקופות, יהיה מה לומר בנדון. ובכל זאת, בהקשר של פוסט זה, אסתפק בהכרה בהתפעמותו של כותב השיר מן מהאפשרות של שיתוף יהודים בצבא הבריטי הלוחם בנאצים, ובמחתרות הנאבקות לריבונות יהודית בישראל. עם זאת, השאלה היא עד כמה גדול המרחק בין מערכת הערכים של השיר הזה לבין מה שאנחנו שרים ועושים היום, גם עם התפקידים שאנחנו מקצים לנשים, וגם עם הריבונות הנכספת, שבינתיים מתגלה כהישג מפוקפק, שסופו מי ישורנו. 

 ומה אומרות המלים באנגלית ששרו הוויברס? ובכן:

Tzena tzena, can't you hear the music playing in the city square?

Tzena tzena, come where all our friends will find us with the dancers there.

לאן נעלמו הבנות? איפה החיילים? היכן המושבה? דבר מזה אינו קיים בגירסה האמריקנית… לא חצה את האוקיאנוס. זה הופך לשיר קטן ולא מזיק על ריקודים בכיכר העיר, בקרב חברי קהילה ידידותית (את כל מילות השיר בגירסה האנגלית אפשר לראות כאן).

והנה, בשנות השישים, מבצעת את השיר בעברית להקה אמריקאית נוספת, The Wellingtons, והחיילים (שוב) נעלמים להם, כנראה ברוח ילדי הפרחים והאנטי מלחמתיות, ובמקומם אנחנו מקבלים חלוצים וקריאה לעבודה חקלאית קשה במבטא אמריקני מצחיק. ושימו לב גם לריקודים ברקע, שאמורים לחקות הורה, אבל נראים יותר כמו ריקודים איריים.

צאנה צאנה הבנות וראינה חלוצים במושבה.  הנה הנה אל נא תתחמקנה, פה אומה ועבודה.

וארלו גאת'רי, בצעירותו, נותן טוויסט אירי נוסף לשיר, עם סיפור מצחיק שהוא ממציא על משמעותן של המילים. שווה לצפות.

וכאן בווריאציות ג'אזיות בין הבתים לפזמון (כדקה וחצי מתחילת הסרטון), לתפארת בית האבות שבו הופיע הפסנתרן הנמרץ. והנה עוד גירסא שלא החליטה אם היא סמבה, סלסה או מוזיקת מעבר בין תשדירי שירות.

 שיריה של אומה הם ראי לרוחה, וגם מפעל קטן לייצור הרוח הלאומית ושימורה. אני חושבת לעצמי, אילו מלים מתאימות לשיר בימינו? אולי

צאנה צאנה המניות וראינה ירידות ועליות. אל נא אל נא תאבדנה יציבות בשוק האופציות.

או שמא:

צאנה צאנה החוקרות וראינה חשודים פוסעים בסך. אל נא אל נא ידיכן תרפינה משתיקה או טריק מלוכלך.

אתם מוזמנים להגיב עם גירסאות משלכם. יום עצמאות שמח.

עדכון: הקורא יואב הפנה את תשומת לבי לארטיפקט נוסף בז'אנר: נינה סימון שרה "ארץ זבת חלב ודבש" בליווי תזמורתי מדליק. תהנו. 

לא יותר?

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר "סיפור של חורף, לא יותר" לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש"חרב עליו עולמו" מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם "זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר", סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל "הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו".

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים.

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי.

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב': קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן.

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה"מקור" בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן.

מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

"האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי". כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו"לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן "וי" על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה "כותבים" שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ', מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע' 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל"יהלומים מושלמים" נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ"טיוטות ראשוניות" או כ"עבודות בתהליך" כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה"מושלם" שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי "שלם" יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.

טעויות אופטיות במשפט: מאמר חדש על מה באמת צריך לעשות כדי להשיג ייצוג הולם לאוכלוסיות לא מיוצגות

המחוקק הישראלי, כמו גם בתי המשפט וארגוני זכויות אדם (ושדולת הנשים בראשם), עשו כברת דרך מרשימה בחמש עשרה השנים האחרונות בתחום פיתוח התחום המשפטי של ייצוג הולם. המושג "ייצוג הולם" נולד מתוך הכרה שכללי איסור אפליה לא מספיקים כדי למנוע אפליה נגד מי שלא מזהים את כישוריו או את יכולתיה. סטריאוטיפים המוצמדים לנשים, לערבים, לאנשים עם מוגבלויות ולקבוצות נוספות פשוט מונעים את כניסתם לעמדות משפיעות, ולא יעזור כמה הם משכילים ומוכשרים. בשורה של דברי חקיקה, קבעה כנסת ישראל כי במינויים בשירות הציבורי, במקרה שמגיעים לקו הסיום של המינוי מועמדים בעלי כישורים דומים, יש להעדיף את זה שהוא מהקבוצה הלא מיוצגת, עד להשגת ייצוג הולם. בית המשפט העליון סיפק רוח גבית לחקיקה זו. בשורה של עתירות כנגד מינויים חוזרים ונשנים שבהם הממנים פשוט התעלמו משיקול הייצוג ההולם פיתח בית המשפט פרשנות רחבה ומעמיקה למוסד המשפטי של "ייצוג הולם". בדרך כלל, אגב, הנימוק של משרדי הממשלה ובכירי השירות הציבורי המשיבים לעתירות הוא משהו כמו "כן, שוויון זה חשוב מאוד, אבל לא הפעם. הפעם התפקיד חשוב ומסובך מדי, וצריך למנות אליו מישהו שאפשר לסמוך עליו" (היינו גבר יהודי). כמאמר השיר: "רק הפעם, הפעם ודי". 

במאמר שהתפרסם בימים אלה, אני טוענת שאין הרבה טעם בפיתוח הדוקטרינות המשפטיות המצויינות בתחום הזה, כיוון שהבעיה לא נמצאת שם: הבעיה היא שכמעט אין הליכי מינוי בשירות הציבורי שהם נקיים משיקולים זרים, ענייניים, ומבוססים על כישורים ולא על קשרים. לכן, אנחנו אף פעם לא מגיעים למצב המקדמי שנדרש בשביל להפעיל את נורמת הייצוג ההולם – מצב שבו מתקיימת בכל הליך מינוי בחינה מושכלת ועניינית של כישורי המועמדים והמועמדות והשוואה ביניהם. כל הדיונים המעמיקים והמלומדים על טיבה של נורמת הייצוג ההולם, היקפה, משקלה החוקתי וכו', הם לפיכך טעות אופטית המסיטה את הדיון מצוואר הבקבוק החוסם השגת ייצוג הולם: המינויים הלא ענייניים.

טענה חשובה נוספת של המאמר היא כי מינוי מקורבים פוגע בחברי הקבוצות הלא מיוצגות פעמיים: פעם אחת בשל פגיעתו העקרונית בעקרון השוויון, ופעם שנייה בשל כך שבדרך כלל המקורבים הם שוב מהקבוצה החזקה. מכאן נובע כי ארגוני זכויות אדם שמעוניינים לקדם ייצוג הולם לא צריכים להמתין למקרה שבו לא נבחר המועמד "שלהם" מבין המועמדים. כדי להתקיף את המינוי מספיק להראות כי המינוי נעשה באופן לא ענייני, ומכאן שלא היתה למועמדים אחרים, ובמיוחד למועמדים מקבוצות לא מיוצגות, הזדמנות הוגנת להתחרות. גירסה קצרה של הטיעון הזה אפשר למצוא כאן, בטור שכתבתי בזמנו ל-Ynet.

המאמר מתאר כיצד דעך מוסד המכרז כדרך המלך למינויים בשירות הציבורי, ועברנו למצב של "כרוניקה של מינוי ידוע מראש". בסופו מוצעים שיעורי בית מוסדיים לגופים שונים שיש להם יכולת לשנות את המצב, כמו נציבות שירות המדינה, חברי הכנסת, וארגוני זכויות אדם.

מי בחוץ?

במסגרת התגובות על נאום הכניסה לתפקיד של שר החוץ החדש, רציתי להתייחס לקטע בנאום שלא זכה לתשומת לב: השר הכריז חגיגית כי הישיבות החשובות אצלו יתקיימו בשבע וחצי בבוקר או בעשר בלילה.

אין ספק שהאפקט המרכזי של הקטע הזה בנאום הוא כוחנות לשמה. שידעו מי הבוס, ומה זה לעבוד במשרד החוץ. שידעו גם שאין להם חיים, שהם לא מורשים להיות "אישיות עגולה" ורב מימדית.

השאלה הנשאלת היא מי ישלח את הילדים של עובדות משרד החוץ ועובדיו לבית הספר או לגן? ומי ישכיב אותם לישון? מי יעשה "בית בישראל" כמו שהשר כל כך אוהב (ושם מפלגתו מעיד על כך)?  נסו לדמיין את העובד הזה. האם אפשר לדמיין אותו כעובדת?

זה פשוט: או שהוא לא הורה (עוד לא, כלל לא, או כבר לא), או שהוא הורה שאינו לוקח חלק בגידול ילדיו, ומשאיר את המשימה לעזר(ה) שכנגדו.  התשובה היחידה האפשרית היא שזה עובד שיש לו מישהי שעליה הוא יכול לומר "אשתי". כמאמר הפתגם – We all need a wife. אמנם מדיניות השר משפיעה על כל ההורים המעורבים יומיומית בטיפול בילדיהם, אבל העובדה העצובה היא שנשים הן עדיין ההורה העיקרי ברוב רובן של המשפחות בישראל. בכל אופן, אימהות ואבות שמתפקדים כהורים כחלק מרכזי מזמנם וזהותם לא יכולים להיות עובדים במשרד החוץ.

ברור שמשרד החוץ, כמו תפקידים בכירים אחרים, דורש לעתים להישאר עד שעות מאוחרות, או להגיע מוקדם בבוקר. הבעיה היא שבמקומות העבודה בישראל ובמערב בכלל, השעות המוקדמות והמאוחרות הפכו לתכלית כשלעצמה, סמל למחוייבות לארגון, למסירות לעבודה מעל הכל. וזה קורה במסגרת ההדחקה הכללית של השאלה איפה נכנסת המשפחה לתמונה, וההתייחסות לילדים בתור הובי פרטי, שמי שמעוניין לשחק בו, שיעשה זאת על אחריותו ולבדו, ושיתכבד וישלם את המחירים. ילדים טובים לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל החברה בכלל. בישראל לא צריך להסביר זאת יותר מדי. אנחנו כולנו תסביך דמוגרפי מהלך. ולמרות זאת, שוק העבודה מתנהג כאילו ילדים זה לא עניין חברתי, אלא עניין פרטי.  

אין לי עניין לכתוב עכשיו מסה על שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל בעידן שבו יש אינספור הצהרות של הממשלה והכנסת על המחוייבות לשוויון מגדרי ולקידום נשים, לא ברור לי מי האם שתוכל לשמור על משרתה במשרד החוץ, או האב שיוכל לעשות זאת בלי להטיל את כל נטל ההורות על אישתו. ישראל גם התחייבה, אגב, לשלב נשים בתהליכים מדיניים ובניהול סכסוכים ומדיניות חוץ. הנהגת ישיבות בקצוות של היום זו לא ממש התחלה המבשרת על כוונה לכבד את החוק בתחום זה. 

בקיצור — אי אפשר להיות הורה ועובד משרד החוץ, לפי התמונה המצטיירת מנאום השר הנכנס.

עוד מחשבה: דמותו של עובד משרד החוץ לפי שר החוץ מקבילה לדמותה של ישראל לפי תפיסתו. בשני המקרים מדובר בישות שאינה קשורה לאחרים, אינה מכירה ביחסי ההדדיות שבינה לבין הסביבה, בצורך לתת ולא רק לקחת, בעובדה שאף אדם, וגם אף מדינה, אינם אי בודד.