פתיחה

בין בעלי החיים של גרדן סיטי יש גם שני חתולים זכרים אפורים שנמצאים תמיד יחד – חתולי רחוב רזים, מלוכלכים, בעלי הרגלים מוזרים ונבונים. הטקס המרכזי בסדר יומם מתנהל עם דמדומים. תחילה הם מטופפים לאורך רחוב מיין ועוצרים על מנת לבחון את סבכות המנועים של כלי רכב חונים, במיוחד אלו שבחזית שני המלונות "וינדזור" ו"וור", כי המכוניות האלו, רכושם של נוסעים שהגיעו מרחוק, מספקות את מה ששני היצורים הכחושים, השיטתיים, מחפשים אחריו: ציפורים טבוחות – עורבים, ירגזים ודרורים שהיו טיפשים מספיק להיקלע אל נתיבן של המכוניות הנוסעות. בעזרת כפותיהם המשמשות אותם ככלי מנתחים מחלצים החתולים מבין הסורגים כל חלקיק ציפורי. לאחר שתרו את רחוב מיין הם פונים תמיד בפינת מיין וגראנט ואז משתרכים להם אל עבר כיכר בית המשפט, עוד אחת מחלקות הציד שלהם. ובאותו יום רביעי בינואר אחר הצהריים היא אצרה בקרבה הבטחה משמעותית, כיוון שהאזור המה כלי רכב ממחוז פיני שהביאו אל העיר חלק מן הקהל שמילא את הכיכר.

הציטוט לקוח מספרו של טרומן קפוטה, בדם קר, והוא מהווה את פתיחת הפרק המתאר את הבאתם של רוצחי משפחת קלאטר לבית המשפט.

מזה זמן מה שאני מנהל עם עצמי דיאלוג ביחס לפתיחה הזו. יש לי כל מיני דברים לומר עליה, על הזווית שהיא מציגה ועל הרבדים שהיא פורשת. וגם על עצם הבחירה לפתוח כך את הפרק – שיש בה אומץ, אך גם פתיינות (שאני מוצא את עצמי מתמסר לה); וגם רסיסי אכזריות. חשבתי על העולמות המקבילים שחודרים אותנו, כאלה שעבורם אין צורך בהוכחה פיזיקלית; על הישרדות, על התפנקות ועל התפנקות לכאורה; על דרמה שקטה בטבע לעומת דרמה צווחנית בציוויליזציה; על היחסים בין תרבות לטבע, ועל כך שבמידה רבה, רבה מדי, בעצם ההעמדה של תרבות ביחס לטבע יש מן המניפולטיביות. לפעמים נדמה לי שיש בה גם הדחקה. אבל מודעת. וחשבתי על ביות ועל תירבוּת ועל האלימות שהמונח civilized טומן בחובו. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את פתיחת הפרק נזכרתי בסצינת "החתול המתבונן" בסרט "הנוסע השמיני", וזה מוביל לעוד דבר שיש לי לומר עליה. אני אוותר.

כבר כאשר ניגשתי לכתוב את הדברים האלה ידעתי שאסתפק בלאזכר אותם, ואפילו לא את כולם, בראשי פרקים בלבד. שלא אפרט. ידעתי מההתחלה שפשוט אצטט את הפתיחה בלי שבעצם אומר עליה דבר. מה שבעצם הייתי צריך לעשות זה לצטט אותה וזהו.

סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית

אחת החלוקות המקובלות של העוסקים בעיתונות היא החלוקה בין כתבים ופרשנים. הראשונים תפקידם לדווח את העובדות; האחרונים לתת להן פרספקטיבה, להכניס אותן להקשר, להרכיב את סיפור. כולנו יודעים שהלכה למעשה החלוקה הזו היא כמעט בלתי אפשרית, וכי לא ניתן לדווח על עובדות בלי לפרש אותן, ולו משום הבחירה במלים שבהן נוקט המדווח. אבל בכל זאת, אנחנו נאחזים בחלוקה כדרך לארגן את המציאות.

כך למשל, עם הפרשנים הכלכליים (שטרסלר, ארלוזורוב) אני יכולה לא להסכים (ולרוב אני אכן לא מסכימה) – אבל כצרכנית מדיה לפחות יש לי יכולת להזהיר עצמי ממילותיהם, כיוון שאני יודעת שמדובר בפרשנות ולא בעובדות. החוזה שלי עם הכתבים הוא תמים יותר – ההגנות שלי יורדות כיוון שאם אין לי סיבה לפקפק באמינות העובדות, אינני מפעילה הגנות ביקורתיות.

מזמן לא נתקלתי בטישטוש כה בוטה של האבחנה הזאת כמו בדיווחים שנשמעו היום מפי הכתבים הכלכליים: הדיווחים על שיעור הגדילה במיליונרים בישראל. לא רק שהתבשרנו מפיהם על עליה של 17% בשיעור המולטימיליונרים הישראלים, ושל 42% בשיעור ה"סתם" מליונרים, אלא שכיוון שביליתי כמה שעות על הכביש, יצא לי לשמוע בשתי תחנות רדיו שונות מפי הכתבים, כבדרך אגב, כי הנתונים שעליהם הם מדווחים מלמדים שהכלכלה הישראלית גילתה שוב איתנות ויציבות, וכי מדובר בחדשות טובות, בהתאוששות. והדברים נאמרים כאילו הם המשך של הדיווח – פרשנות אובייקטיבית. משהו כמו: “אם כן, מנחם, הכלכלה הישראלית שוב מגלה איתנות ביחס למדינות העולם ומפגינה צמיחה בשיעור המליונרים". אחר כך ראיתי חדשות בערוץ 10. הכלכלה הישראלית שוב מתאוששת, דיווח יעקב אילון בממלכתיות רוויית נחת.

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר להתייחס לנתונים הללו בכזו אופטימיות – ועוד כזו המתיימרת להיות פשט – חף מדרש, לאור העובדה שאי השוויון בישראל (לפי מדד ג'יני) הוא מהגבוהים שבמדינות המערב (ראו המפה הזאת, שבה אפשר לנסות להתנחם מכך שמצב הפערים החברתיים אצלנו הוא פחות קשה מאשר בארה"ב, ברית המועצות, סין, ברזיל ופרו. טוב לדעת לפחות שאנחנו ממוקמים לצד מצרים, ירדן, אתיופיה והודו). דו"ח ה-OECD על ישראל הכתיר אותה לא מכבר בתואר המפוקפק של המדינה המצוייה במקום הראשון מבין מדינות הארגון מבחינת שיעור העוני. אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני. אחד מכל אלף ישראלים הוא מיליונר.

איני יכולה להבין כיצד צמיחה כה גדולה בשיעור המליונרים עוזרת למשק הישראלי. כיצד היא סיבה לאופטימיות. צמיחה בשיעור המליונרים מגדילה את הקיטוב בחלוקת העושר, מרחיקה יותר אנשים מאפשרות לקיום בכבוד, ומותירה יותר ויותר מן העוגה בידי מעטים. על כל שקל שעובר לידיהם, העשירים מרוויחים פעמיים: פעם מהגידול הנומינלי בהונם, ופעם מהגידול היחסי בפער ביניהם לבין העשירונים התחתונים, ההולכים ומנושלים, הולכים ונחלשים, הולכים ומוחלשים. עכשיו החזקים מאוד אינם רק חזקים יותר – הם גם חזקים במכפלה גדולה יותר ביחס לאחרים שמתחת.

וכל זה קורה ב-2010, פחות משנתיים אחרי המשבר כלכלי שטלטל את העולם, ושמוסכם גם על השמרנים שבפרשנים שהוא היה במידה רבה תוצאה של תרבות של תאוות בצע אישית, חוסר אחריות, חשיבה אינדיוידואליסטית שרואה עד קצה האף. טוני ג'אדט, אחד האינטלקטואלים המשפיעים של זמננו, פותח את ספרו האחרון באמירה (בתרגום שלי):

משהו עמוק פגום באופן שבו אנו חיים כיום. במשך שלושים שנה הפכנו את רדיפת האינטרס החומרי האישי לתכונה תרומית: אכן, רדיפה זו היא הרכיב היחיד שנותר מתחושת המטרה הקולקטיבית שלנו. אנו יודעים את מחירם של דברים, אבל אין לנו מושג לגבי ערכם.

מומלץ להמשיך ולקרוא תקציר מהפרק, כאן. הוא מסביר, בשפה פשוטה ועניינית, את מחיריהם הגבוהים – הגבוהים מדי – של אי שוויון בהזדמנויות, בסיכויים ובעושר. לאור הניתוח של ג'אדט, אי אפשר – פשוט לא ניתן – להכניס הגיון במשפט הבא, של סיגל שפירא, מנהלת במריל לינץ' בישראל, שדיבררה את הדו"ח אתמול בראיון לחדשות 10. וככה היא אמרה:

בישראל מתרבים העשירים, זאת עובדה אחת. ישראל כלכלה חזקה, צומחת ויציבה, זאת עובדה שנייה.

זה ממש מקרה קלאסי של ראיפיקציה. המושג "כלכלה" הפך לדבר כשלעצמו, שצריך לשרת אותו (שתצמח, הכלכלה, שתצמח) תוך שיכחה מה היו שימושיו המקוריים: המושג הזה אמור היה להיות אמצעי לדבר על האנשים שחיים בתוך מערכת חליפין מסויימת, על איכות חייהם, על אפשרויותיהם. במקום זה, הוא מזבח שאנו סוגדים לו כאילו היה תכלית לעצמה.

ובחזרה לכתבים הכלכליים: האם ההסבר לפרשנות האופטימית שלהם נעוץ בכך שהם פשוט עשו לעצמם חיים קלים וחזרו על לשונה של איזו הודעה לעיתונות של משרד האוצר, או של חברת מריל לינץ' שהנפיקה את הדו"ח? אולי זו עצלות עיתונאית. ואולי זו הגנבה מכוונת של אידיאולוגיית שוק חופשי קיצוני. אולי זה בכלל עיוורון לכך שקיימות פרשנויות אחרות. לא ברור איזו מהאפשרויות גרועה יותר.

עדכון בעניין משיק: למרבה השמחה פתחה ארנה קזין בלוג חדש בעניינים כלכליים: לאן הולך הכסף. שווה ביקור.

פוסט עצמאות

"צאנה צאנה" היה להיט בשנות הארבעים והחמישים, הנחשב חלק מהקאנון של "שירי החלוצים" בניתוחים מלומדים. למרות העשורים שחלפו, השיר כלול בהמלצות משרד החינוך ללימוד עצמי של נושאים הקשורים ל-60 שנה למדינת ישראל ואפילו במקראה לתלמיד שיצאה ב-2001. השיר היה גם מעין שגריר של מוסיקה ישראלית בתפוצות, כמו "הבה נגילה" היום, שהרבה אנשים שאין להם כל זיקה לישראל זיהו אותו כקשור לישראליות.

זה המקום לחשיפה משפחתית מביכה משהו: הקליפ שלהלן, שבו מבצעת את השיר להקת ה- Weavers (שימו לב לפיט סיגר האגדי, זה עם הבנג'ו), הפך להיות סוג של סרטון קאלט בבית שלנו. הדבר קרה באדיבותם של דורון ואילן, שכמו סוחרי סמים מתוחכמים, שיודעים שחומר טוב עושה את העבודה בעצמו, דחפו לנו אותו פעם אחת, ומאז לא יכולנו לקבל ממנו מספיק. כפי שתשימו לב, הם מברכים בתחילת הקליפ את ידידתם הקטנה מעבר לים, המדינה החדשה שזה עתה קמה.

אז לפעמים בסוף ערב של צפייה בסרט או סדרה על המקרן שבסלון, אנחנו שמים את הקליפ הזה לסיום. הוא מתפקד אצלנו בתור "פסוקו של יום". ולא שוכחים למחוא כפיים בדיוק בזמן ובפאתוס הראוי בפזמון. נסו את זה בבית. ואם כבר חשיפה, אז עד הסוף: אנחנו גם מקפידים על הגיית "במושבה" כפי שהם הוגים אותה, כלומר "במאשבה".

 אבל אנחנו לא לבד באובססייה שלנו. מסתבר שהשיר נלמד גם בבתי ספר ובמחנות קיץ יהודיים ונוצריים, והיו כמה ילדות אמריקאיות בשנות החמישים שהוריהן קראו להן צאנה, בעקבות השיר. כפי שתוכלו לראות בתגובות על הפוסט הזה, יש נשים בשם צאנה רמונה קרפנטר, צאנה סקרבורו המתגוררת בוושינגטון (שכלל אינה יהודיה), ואף של צאנה קלארק הרכה בשנים, שנולדה ב-1987, וצריכה לסבול בגלל שאמה אהבה את השיר הזה בבית הספר היסודי (מסיבות מובנות, יש לי רגישות לשמות מיוחדים, ואני שוקלת לשלוח לה מכתב הזדהות).

מילות השיר זכו לתרגומים לשפות רבות, ואפילו לערבית (מאת סלמן נטור). מעניין אם יש שם חיילים, פלאחים, או מושבות. המתנדבים לתרגמן מערבית עבורנו (אחרי הכל, ראש ממשלתנו הבטיח בנאום יום הזיכרון, באופן משכנע ביותר, כי ידיה של ישראל מושטות תמיד לשלום) יזכו בחולצה ותקליט (של ה-Weavers). אפשר לחלץ אותן מהתיעתוק האנגלי מהתווים כאן.

מסתבר שהיו מחלוקות על זכויות יוצרים על הלחן בארה”ב ובישראל, אבל הן לא מענייננו כרגע. ריבוי הגרסאות רק משרת את הדיון. אפשר לשמוע ביצועים מוקדמים של השיר בעברית כאן וכאן, וביצעו אותו אף יפה ירקוני, הפרברים ועוד רבים וטובים. וכאן ראיון עם יששכר מרון, המלחין.

והנה הזמנה לתרגיל קטן בקילוף שכבות טקסטואליות, בהתחקות אחר גלגולו של שיר בין הגלובלי ללוקאלי, בין המיליטריסטי להתיישבותי.

מילותיו המקוריות של השיר (מאת יחיאל חגיז, שעלה לפלסטינה מפולין והיה חייל במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי ), הן:

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה. אל נא אל נא תתעלמנה מבן חיל איש צבא.

אנו אנו נחמדים כולנו כפתורינו מבריקים. באנו באנו מרץ רב איתנו ובעיננו אש זיקים. 

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים באים לעיר.

הנה הנה באנה היגלינה [כלומר – לכאן, לכאן, בואו חישפו עצמכן] כי איתנו עוז ושיר.

אנו אנו אמיצים כולנו ובחזינו לב גועש.

באנו באנו, מרץ רב איתנו, זרם כוח, להט אש.

אין צורך להכביר מילים על כל מערכת הנורמות שמשתקפת מהשורות הללו. האזרחים מס' 1 הם חיילים, וכשהבנים סוף סוף באים מהקרב (והם כאלה חיילים מעולים שאפילו הספיקו לצחצח את כפתוריהם), הבנות צריכות לחוש אליהם ולהציע את חסדיהן. אחרי הכל, איך יהיה להם לב גועש? ולאן ילך זרם הכוח ולהט האש שלהם בהפוגה מן הקרבות? אין ספק שלניתוח מגדרי, גם אם ניקח בחשבון את הפערים בין התקופות, יהיה מה לומר בנדון. ובכל זאת, בהקשר של פוסט זה, אסתפק בהכרה בהתפעמותו של כותב השיר מן מהאפשרות של שיתוף יהודים בצבא הבריטי הלוחם בנאצים, ובמחתרות הנאבקות לריבונות יהודית בישראל. עם זאת, השאלה היא עד כמה גדול המרחק בין מערכת הערכים של השיר הזה לבין מה שאנחנו שרים ועושים היום, גם עם התפקידים שאנחנו מקצים לנשים, וגם עם הריבונות הנכספת, שבינתיים מתגלה כהישג מפוקפק, שסופו מי ישורנו. 

 ומה אומרות המלים באנגלית ששרו הוויברס? ובכן:

Tzena tzena, can't you hear the music playing in the city square?

Tzena tzena, come where all our friends will find us with the dancers there.

לאן נעלמו הבנות? איפה החיילים? היכן המושבה? דבר מזה אינו קיים בגירסה האמריקנית… לא חצה את האוקיאנוס. זה הופך לשיר קטן ולא מזיק על ריקודים בכיכר העיר, בקרב חברי קהילה ידידותית (את כל מילות השיר בגירסה האנגלית אפשר לראות כאן).

והנה, בשנות השישים, מבצעת את השיר בעברית להקה אמריקאית נוספת, The Wellingtons, והחיילים (שוב) נעלמים להם, כנראה ברוח ילדי הפרחים והאנטי מלחמתיות, ובמקומם אנחנו מקבלים חלוצים וקריאה לעבודה חקלאית קשה במבטא אמריקני מצחיק. ושימו לב גם לריקודים ברקע, שאמורים לחקות הורה, אבל נראים יותר כמו ריקודים איריים.

צאנה צאנה הבנות וראינה חלוצים במושבה.  הנה הנה אל נא תתחמקנה, פה אומה ועבודה.

וארלו גאת'רי, בצעירותו, נותן טוויסט אירי נוסף לשיר, עם סיפור מצחיק שהוא ממציא על משמעותן של המילים. שווה לצפות.

וכאן בווריאציות ג'אזיות בין הבתים לפזמון (כדקה וחצי מתחילת הסרטון), לתפארת בית האבות שבו הופיע הפסנתרן הנמרץ. והנה עוד גירסא שלא החליטה אם היא סמבה, סלסה או מוזיקת מעבר בין תשדירי שירות.

 שיריה של אומה הם ראי לרוחה, וגם מפעל קטן לייצור הרוח הלאומית ושימורה. אני חושבת לעצמי, אילו מלים מתאימות לשיר בימינו? אולי

צאנה צאנה המניות וראינה ירידות ועליות. אל נא אל נא תאבדנה יציבות בשוק האופציות.

או שמא:

צאנה צאנה החוקרות וראינה חשודים פוסעים בסך. אל נא אל נא ידיכן תרפינה משתיקה או טריק מלוכלך.

אתם מוזמנים להגיב עם גירסאות משלכם. יום עצמאות שמח.

עדכון: הקורא יואב הפנה את תשומת לבי לארטיפקט נוסף בז'אנר: נינה סימון שרה "ארץ זבת חלב ודבש" בליווי תזמורתי מדליק. תהנו. 

ארבע המלצות

הפיסקלית: תוכנית הרדיו המופלאה והנדירה This American Life, שמופקת בשיקגו מדי שבוע, עוסקת בתופעות אמריקאיות מגוונות, מנשף הסיום בבית הספר ועד דרי רחוב, דרך טסטוסטרון, והשאלה איך אנחנו חושבים על דברים שאין להם מילה. השבוע הם הפיקו תוכנית מעולה שמסבירה לבני אדם בלשון בהירה ואינטליגנטית איך הגענו למשבר הכלכלי הנוכחי. אני שמה פה את הלינק בחשש שהוא לא יהיה זמין אלא בתשלום בקרוב, אבל אם זה יקרה, אני אמצא דרך להעלות אותו בצורה אחרת. אגב, אפשר להיות מנויים על התוכנית, ואז היא יורדת אוטומטית ל-iTunes שלכם או דרך אתרים כמו Audible.com.

הסינמטית: לכו לראות את הסרט הצרפתי המבריק והעמוק "לאהוב אותך מאז". הפתעה אמיתית. סרט קטן מבחינת ההפקה. צנוע, בלי הרבה טריקים. הסיפור מתרחש במספר רבדים, ואני לא יכולה לדבר על רוב הנושאים שהוא מדבר עליהם, כי זה יהיה ספויילר. בכל אופן, ראיתי אותו לפני שבוע ואני עדיין חושבת עליו. חוץ מזה, המשחק מעולה, והצרפתים האלה — פשוט נעים להסתכל על הבתים שלהם, על היין שלהם ועליהם.

הפוליטית: בלוג קומיקס על הבחירות בתל אביב. ויוזאלית הוא בסיסי ביותר, אבל הוא שנון ונוגע בנקודות החמות של מערכת הבחירות כאן. וכמו שכתבה אילנה זפרן המאיירת האגדית בעכבר העיר, שתהיה לנו שנה דובה (לא, שולה, הו"ו מנוקדת בחולם, והבי"ת רפה).

הפמיניסטית: באילו טיעונים משתמשות הנשים הרפובליקאיות, בנסותן לשכנע שערכי המשפחה וההתנגדות להפלות, ושאר עמדותיהן, הן טובות לנשים? ראיון רדיופוני מרתק (להיכנס וללחוץ על listen now) עם חוקרת של ארגוני נשים רפובליקאיות, והאסטרטגיות שלהן בקמפיין העצבני שמתנהל היום בארצות הברית. החדשות הרעות: הן מוצאות אוזן קשבת אצל הרבה (הרבה מאוד) אמריקאים ואמריקאיות. החדשות הטובות: השפה הפמיניסטית נעשתה מיינסטרימית לחלוטין, עד כדי כך שהן מזהות שהן חייבות להשתמש בטיעונים של טובת האישה ושלמות גופה, ואפילו שוויונה. שווה להאזין. ובכלל, התוכנית שבה משודר הראיון הזה Fresh Air, היא תוכנית מדהימה, שבה מתראיינים שחקנים, מוסיקאים, אינטלקטואלים וכל מיני אחרים. לפעמים כשבא לי, אני מקלידה שם של אמן או סופר אהוב עלי בשדה החיפוש של אתר התוכנית, ומופתעת לגלות שיש ראיון אתו או אתה. נגיד, תום וייטס. נסו ותהנו.

אחוזת בית

שוב זה עומד לקרות. שוב זה קורה. שוב זה קרה: שוב חזרנו לארץ, ובעיקר לתל אביב. הפעם חזרנו ביחד – ומאותו מקום. כבר חודשיים פלוס שאנחנו בארץ.

מה, איך היה? מלבד שאלת ה'למה חזרתם' הצפויה וכו', שואלים אותנו 'איך היה המעבר?' ומבררים אצלנו כל מיני 'איך היה' לסוגיהם בנוגע לניו יורק. אבל כל פעם שאני מנסה להשיב אני מבין, וגם משיב, שבעצם לא עשינו רפלקסיה מעניינת על המעבר. בהתחלה חשבתי שאין לנו זמן, שאנחנו עסוקים בהתארגנויות על סידור הדירה בפרט והחיים בכלל. אבל אחר כך הבנתי שזה יבוא לבד (או שלא), שלא צריך להתאמץ לעשות את זה, ושאולי אנחנו גם לא כל כך רוצים לעשות את זה (כעת, או בכלל). איך שלא יהיה, לא ממש חשבתי ברצינות על  המעבר לתל אביב מן הצד הזה של העולם. חשבתי עליו ממנהטן, אבל לא מכאן. מכאן כל מה שהיה לי בראש עד ממש לאחרונה זה שלפני מספר שבועות הייתי במנהטן, ופתאום אני בתל אביב – ממשיך חיים מוכרים, אם כי ברור לי שאני מתנהל בהם טוב יותר.

העיר הזאת: אחד הדברים שהופכים את החזרה לתל אביב לפחות דרמטית מן החזרה הקודמת היא שאני מכיר סוף סוף את העיר הזאת, בטח את האזור בו אני גר, וגם שאני אוהב את תל אביב. אוהב, למשל, את השילוב בין חוף הים לאיזור העסקים והחלקים ה'קוליים' של רוטשילד וכו'. אין את זה בניו יורק, אין את זה בלונדון, אין את זה אפילו באדינבורו (שיש לה ים, אבל אין לה באמת חוף) ואין את זה בשאר המקומות בעולם בהם התגוררתי. תל אביב היא קצת שילוב של כל מיני היבטים של הערים האלה ביחד עם אנטליה (העשן של אתונה והשווקים של איסטנבול) בכלל, רבים לא מבינים עד כמה תל אביב היא עיר במובן הכי עמוק של המושג, ועד כמה היא עושה את זה – כלומר, את הדבר הזה של 'עיר' – טוב יותר (גם כשזה רע) מהרבה ערים אחרות בעולם.

נעים, אבל: אז כן, נעים לי ולנו בתל אביב, נעים מאוד. אבל אני לא יכול להתחמק מהעובדה שיש בישראל משהו שבא לי בזווית חדה מדי. זה לא שלישראל אין הרבה יתרונות, אבל לפרקים החסרונות שלה בולטים לי מדי. מניסיון העבר, אחר כך זה עובר (על אף שלא לגמרי), אבל בינתיים זה ישנו. חוץ מזה, בימים האחרונים אני מתחיל לאבד את המשמעות של השם 'ישראל', ופתאום נדמה לי שאני שומע קול עמוק ותנ"כי מצווה עלי כל מיני דברים. אז אני משתיק אותו. ואז אני מרגיש שיש בשם 'ישראל' משהו אלים, וחושב לעצמי שאולי עדיף 'יהודה'. ולפעמים נדמה לי ש'ישראל' זו בכלל חברת הובלות, משהו כמו 'ישרא-אל: הובלת משאיות וציוד כבד'. העניין הוא שבמנהטן לא הייתי צריך להתמודד עם הבעיות האלה.

הא ודא: שוב אנחנו גרים בדירה שיש עליה. דקה הליכה מהחוף. שתי מרפסות גדולות, אחת עם נוף לים. חדרי האמבטיה נאים ביותר – ואני מחובר מאוד דווקא לקטן שבהם. אז אפרופו רפלקסיה, תוך כדי שהתקלחתי במקלחת המפנקת שלנו, חשבתי לי שמה שכיף בניו יורק הוא הזרות – אותה זרות שכבר כתבתי עליה פעם. זרות מן הסוג שבתור ישראלי אין לי בתל אביב. בתל אביב מכירים אותי בשכונה – במכולת, אצל 'אבי גבינות' בשוק, ב'פעמיים קפה' וב'פוטוגרפיה' בנחלת בנימין וכו'. פעם לא, אבל כיום אני כבר מוכר בעיר…יחסית, אני מתכוון. כלומר, בואו ניכנס לפרופורציות: אני לא שלומי שבן. לא מוצאים אותי כל שבוע (אבל כל שבוע!) ב'טיים-אאוט' בפוזה של "אני לא מודע למצלמה, פשוט הזמינו אותי אז עליתי וטיפסתי ממעמקיי המוזיקליות המדהימה שלי וכל העבר הקלאסי וזה וזה וזה, ואני ממש לא עובד על הקוליות שלי". אז, כאמור, בואו ניכנס לפרופורציות: כן, ניו יורק בכלל ומנהטן בפרט מלאות ישראלים וישראליות. ובכל זאת, הזרות בניו יורק היא כזו שאם בא לך לנקז אגרסיות החוצה אז אתה פשוט יכול לעשות את זה ברחוב (כל זמן שאתה לא מסתבך עם המיתולוגיה המכונה The Law): לעשות פרצופים, להוציא קולות משונים, להקיא באמצע היוניון סקוויר ולסיים בהשתחוות, לדלג לאחור עם תנועות ידים לצדדים, להעמיד פני נכה – לגרור רגל, למשל, וכו' וכו'. לא שעשיתי את כל אלה, אבל יכול להיות שרציתי. בכל מקרה, נחמד שהאופציה קיימת. מדי פעם מצאתי את עצמי מהרהר בה. תפאורה היא עניין חשוב. את כל אלה קל לעשות, יחסית, כשאתה זר. ובכלל, כיף לקחת פסק זמן ולהיות לא שייך למקום בו אתה נמצא. אולי בגלל זה כרטיס הסאבווי עדיין מכורבל לו אצלי בארנק.

סוג של שגרה: לאחר מסע קניות מוצלח, בלתי שגרתי ו…לא בלתי משולהב, הדירה סופסוף מסודרת; אפילו הכסאות המשרדיים שקנינו כבר הגיעו (אגב, אנחנו לא 'רוכשים', אנחנו 'קונים'). חזרתי לעשות יוגה באופן קבוע. חזרתי להליכות על הטיילת. בקרוב אתחיל לשחות בבריכה (אני מקווה) – בינתים אני מסתפק בשחיה כמעט יומיומית בין הגלים. הדירה שלנו משקיפה לים, ולפנות ערב היא משקיפה לעבר השקיעה. אבל עוד לפני השקיעה אני חושב לעצמי מדי יום ביומו איזה כיף היה, איזה כיף עדיין, לעשות את כל הדברים האלה יחד עם יופי.

מגלה עתידות: "soon you will sail across water", כך אמרה לי פעם מגדת עתידות, ואפילו צדקה (רק שלא ברור שהיה לה סיכוי לטעות). אז מה הלאה? בקרוב אני טס ללונדון – יש לי שם כמה עניינים עם העבר שאני צריך לסגור, אבל לפני זה אני צריך לפתוח אותם קצת. בטח יופיע על זה פוסט בקרוב.

הפוסט שלפני (או: הרומן שלי עם מנהטן)

החזרה מן הטיול לקנדה התחילה לסמן את סוף השבתון בניו יורק ואת החזרה הקרובה לתל אביב. חזרנו לדירה במנהטן, פרקנו את התיקים, יופי נסעה להחזיר את הרכב והתקשרה אלי מהדרך לשאול אם בא לי שנלך לאכול משהו בחוץ. צעדתי לעברה ודיברתי לעצמי: כיף לחזור למנהטן. כיף להתהלך במנהטן. כיף להיות חלק ממנה. וחלק מן הכיף הוא תעתוע השייכות, השייכות שחוסר השייכות הוא חלק ממנה. כאילו מה שעושה את השהות כאן לעוד יותר כיפית הוא שאני לא באמת שייך למקום הזה ובו-זמנית חוסר השייכות עושה אותי, כמעט באופן מיידי, למאהב המושלם. כלומר, חלק מן הכיף הוא שבקרוב אנחנו נפרדים. וכן, אנחנו נעשה את זה יפה. נישאר ידידים וכאלה.

ובאמת, הקרוב הזה הולך ומתקרב, ועוד מעט נחזור לתל אביב ואז אני כבר לא אחשוב את כל זה. אבל אני אחשוב עליה. המשכתי לצעוד. צעדתי בקלילות. אבל תוך כדי שדיברתי לעצמי שמתי לב שאני גם קצת מתאמץ לייצר את הקלילות הזאת – הקלילות האשלייתית-אמיתית הזאת שאחרי או לקראת פרידה; סוג של תלישות, רוק דליל שלפני בחילה. כבר תקופה ארוכה שאני מספר לעצמי ולאחרים, כמעט כמנטרה, שאני לא עוזב את מנהטן בעצב ולא בשמחה, וגם שאני שמח לחזור לתל אביב (לא כל כך לישראל כמו שלתל אביב). ואני אכן חושב כך. אבל פתאום אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש בנדון. אולי אני בסוג של ואקום רגשי ביחס לפרידה. ואולי אני משקר לעצמי.

מה שבטוח, לקראת סיום התקופה אני מתחיל לחוות את מנהטן והסביבה ברטרוספקטיבה, בנוסח מקבץ הזכרונות בסיום 'הרומן שלי עם אנני': יופי ואני מבריחים את קאטו לדירה בוול סטריט. יופי ואני מתעוררים בדירה מוקדם מוקדם בלילה הראשון במנהטן, ויוצאים לטייל בעיר עוד לפני הזריחה. שיעור היוגה הראשון שלקחנו אצל ג'ני קפולר – מצאנו את הסטודיו הנכון! אני מסיים את סדרת 'ספרי צוקרמן' של פיליפ רות' בדרך חזרה מוושינגטון, ותוך כדי שם לב שהרכבת בדיוק עוברת בניוארק. גבריאל ביירן מתיישב לידי בבית קפה ('קאם סיט און מיי לאפ'!). קורא במיטה ספר שבלי שתכננתי מסתבר שהוא מתרחש במנהטן, ולהבין שרק היום בצהריים הייתי במקום שאותו הוא מתאר. ללכת לאיבוד מבחירה במטרופוליטן. החנות של ה'מומה'. מסיבת הדקדנס לכבוד ראש השנה. לשתות יין ב'סטונהום' בברוקלין. יופי מתרגשת מפיליפ סימור הופמן בג'ו קפה ומקשקשת עם מתיו מודין במסעדה איטלקית (ממליצה על קינוחים). אני ויופי רודפים אחד אחרי השני בסנטרל פארק. הקרייזלר בילדינג ביום שמש. יופי ורותם מרגיעות את הרוחות בתקרית אלימה בין לקוחות לבעלי מסעדה יפנית בברוקלין – ריב בין אפרו-אמריקאיות למהגרים אסייאתים, שיעור מעשי מאלף ומדכא ב'לימודי תרבות'. הליכה בטיילת לאורך ההדסון. פריחה אביבית בסנטרל פארק. השיק של הבחורות בצ'לסי. השיק של הבחורים בצ'לסי. קאטו בודק את הדסון סטריט בהיסוס מבעד לחלון – מתאים לו האביב בטרייבקה. להתהלך ביום שבת בסוהו. רוברט פלנט עושה את התנועה ההיא עם הרגל בהופעה (וחבל שגם לא את ההיא עם היד). התגלית של חנות הדיסקים (והתקליטים) בבליקר סטריט – מלא בוטלגים של זאפה ובכלל. לראות את הבובות המקוריות של פו הדוב ושאר החבורה מהספר בפאבליק לייבררי. יופי ואני מחכים בתחנת הסאבווי בשעת לילה מאוחרת ומצחיקים אחד את השני עד דמעות.

מנהטן, מנהטן. נפלאה ומחליאה, תאוותנית, מתוחכמת וקלילה, יצירתית – אבל צריכה קופסה. רמאית עם כובע נוצה וקריצה, אינטלקטואלית ואינפנטילית, סקסית, איסטניסית מטונפת ומזיעה, מנוכרת, גונחת, צועקת – אבל לעולם לא גומרת. מחושבת. נוירוטית, פסיכית, סוטה. ממוסדת, מטופחת וחנוטה. מצמצמת את עיניה, בודקת את הליפסטיק תוך כיפוף ברכיים ותנועת שפתיים מהירה מול המראה, כאילו יודעת מה היא רוצה. פרנק-נ-פורטרית. סופה ידוע מראש. קשה. פשוטה. בת זונה.

בימים שאחר כך יצאתי לסיבוב הופעות בעיר, באתרים שקרובים במיוחד ללבי. היא התחננה שאשאר. אבל הייתי חייב לסרב.
מנהטן, אני אוהב אותך נורא.
אבל אפילו ההצגה בפורטי סקנד סטריט נגמרת.
עכשיו צריך ללכת.

Cause I've seen blue skies
Through the tears in my eyes
And I realize
I'm going home.

(The Epilogue of The Rocky Horror Picture Show)

ניו יורק מדמיינת את עצמה ב-Staple Street

בשבועות האחרונים שלנו בניו יורק (כלומר עכשיו), אנחנו גרים בטרייבקה, בדירה מדהימה מבפנים ומבחוץ. על הפנים אולי אכתוב בהזדמנות אחרת, אבל הדלת של הדירה נפתחת לסימטה בשם Staple Street, שארכה כשני בלוקים, והיא מהווה אתר עליה לרגל לצלמים. כמעט כל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה או השירה של זמרים ורקדנים שמצלמים קליפים, כלות וחתנים ביומם הגדול, קרונות ארוכים עם תאי הלבשה לשחקנים בסרט וצלמי אפנה.
יש משהו בסימטה הזאת שמזמין נוסטלגיה, שמאפשר להעלות באוב איזו רומנטיקה של ניו יורק של פעם. ניו יורק עם האדג', ניו יורק שלפני ג'וליאני. היום אופנתי פה להתגעגע אליה. בערך כל עשר דקות משמיע באזניי איזה מקומי את אנחתו. הוא יודע שהיו מחירים לחיים בעיר המצוייה על הקצה, אבל הוא גם יודע שיחד עם הבטחון הנוכחי ברחובות באה גם סטריליות תאגידית וצרכנית מסוג שרשתות אופנה, ריהוט ומזון אוהבות, ושמאפשרת להם להשתלט על שכונות שפעם היו מעבדה של יצירתיות נסיונית, כמו הסוהו, ולהעיף מהם את הבוהמיינים התפרנים, המשוררים המיוסרים והאמנים הרב תחומיים. איזה אמן מתחיל יכול להחזיק מעמד בעיר הזאת כששכר הדירה המינימלי הוא של ארבע ספרות (והראשונה אינה 1)? מנהטן הפכה מתחם של אנשי שוק ההון, עורכי דין, סוכני נדל"ן ואנשים שבאים מכסף, כמו שאומרים באנגלית. כן, וגם אנשים כמונו: אורחים לכמה חודשים, באדיבותם של מוסדות להשכלה גבוהה וקרנות מחקר לסוגיהן.
צלמים בסימטה "שלנו" משחזרים את אווירת הרחוב שבכל רגע עשוי להתרחש בו שוד מזויין, או לחלופין שחבורת ברייקדנסרז תפרוץ בו במחול בין פחי הזבל המתכתיים, אה-לה סטומפ פוגש את Thriller. הלבנים האדומות וסולמות כיבוי האש בין החלונות, הגשר בין שני הבניינים, הגראפיטי שהעירייה לא מנקה, כנראה כי הוא חלק מהאמביאנס (צריך לבקש מהעירייה אישור מראש לצלם כאן — בכל זאת ניו יורק הסטרילית), והעובדה שאין בה תנועת מכוניות יוצרת שילוב שקשה לעמוד בפניו.
צלמי האופנה מייצרים זרמי מים מלאכותיים כדי שהדוגמנית תשפריץ כשהיא דורכת בשלולית, אורות הפלאשים שלהם מומטרים על הדוגמניות המסכנות, שבקיץ ההביל הזה מדגמנות את קטלוג מעילי החורף של מייסיז (ובהתאם, בחורף מצטלמות לקטלוג בגדי הים של הקיץ הבא). צלמי הקליפים באים עם מכונות עשן ומאווררים שמעיפים קרעי עיתונים באוויר, ושחקני הקולנוע מוקפים במאפרות, מלבישות ומסרקות, ותמיד יש שם בסביבה גם כמה נשים צעירות שלא ברור מה הן עושות שם, חוץ מאשר להיות נערות סרט, על משקל נערת רוק (אבל כזכור, אין דבר כזה).
ובשבתות האחרונות גם התיידדנו עם צלם אחד חמוד במיוחד, ששמו Chris Zenado, והוא עושה פרוייקט של צילום אמנים, רקדנים ולהטוטנים מכל הסוגים. יורקי אש, מנגנות במסורים, מעיפי בועות ובולעי סכינים. אפשר לראות תמונות נפלאות שלו מהסימטה כאן. לאט לאט התפתח דיבור נחמד, ומפה לשם הוא נכנס לשתות קפה או להשתמש בשירותים. היום בבוקר הוא הביא איתו רקדנים, ואחת מהן התלהבה מקאטו, החתול שלנו, כשהיא נכנסה להחליף לבגדי הבלרינה וליטפה אותו ליטוף של רקדנית
.
ואת השאר אתן לתמונות לומר.

img_1527.jpg

img_1534.jpg

img_1601.jpg

img_1611_2.jpg
img_1618.jpg

img_1793.jpg

img_0894.jpg

img_1395.jpg

img_1797.jpg

img_1802.jpg

img_1806.jpg