הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.

אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

Berlin is electrifying

נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.

לשטוף באסלה (פוסט בחירות)

מגבוני נייר טואלט לחים
נשטפים באסלה

מועשרים בתמציות
קמומיל, ויטמין E ואלוורה
להרגעת העור.
היפו אלרגניים, רכים
ובעלי כושר ספיגה
גבוה
המסייעים בשמירה על
ההיגיינה
האישית
כפעולה משלימה
לנייר הטואלט, ומעניקים
תחושת רעננות
מפנקת.

פותחים את
המכסה,
מנתקים מגבון
או שניים
במשיכה הצידה,
ומנקים בעדינות.
מומלץ לשטוף
באסלה לא
יותר מ-2
מגבונים בכל פעם.
מקפלים את
המגבון
הבא
וסוגרים מעליו את
המכסה כדי
לשמור על לחות
המגבונים.
בתום
השימוש במגבון
האחרון יש
להשליך את
האריזה
לפח האשפה

PH. 5.5

* הזכויות על הטקסט שמורות ל-Life, סופר-פארם

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלהזו איננה אמירה סרקסטיתזה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדיאו שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזהלקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצוםבאמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפהבלי מצמצוץ ובלי טקסהשופט עבר לכיסא שלהוהמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטותהיא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליהאך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקיןברוב מקומות העבודה ישמבחינה מבניתאת זו שהיא קלדניתמזכירהאו פקידההאישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקולמקומה הארגוני איננו עניין רנדומליזה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסיולמנוע יציאה מהמקום הזהאו טשטוש של גבולותיואלה שעובדים עם הקלדנית – השופטרואת החשבון או עורךהדין שביקש מאחת מעורכותהדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדניתכפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחורכך בכירותו של עורךהדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתואלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרדשהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפךושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפיםהשופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרהלכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כללובאופן עיקש מבחינה היסטוריתלשירותים כמו מזכירותניקוןסיעוד וטיפולכןיש המון שופטות בישראלאבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשהבגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנוכל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחתזוטרים ובכיריםשופטים וקלדניותהסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדניתהםאיך לומרפשוט לא עמדו בזהזו עובדה חשובהלא אגביתהשופט עשה אקט של ערעור גבולותוכל ערעור גבולות מעורר מבוכהואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשההתיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולהכעובדבתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובדמעביד (או מועסקמעסיקכמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלהאם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובדאם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובדבמעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונןמציאות לפיה הוא והיאשניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירההוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכייםאגבהודות למאבק ארגוני מוצלחקלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירהאחרי שנים רבות של העסקה קבלניתלו היו מועסקות כעובדות קבלןהמחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלןזאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידהאך לצד אינדיקציות נוספותכמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתיאו האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשלאו לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודהולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגוןלמשללדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטיםלא כפרסונלולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפולאו למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודההשופטולו לדקות ספורותהרגיש את זה בגוףהרגיש איך זה להיות קלדניתתקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניווקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלועל הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדניתאגבאחרי כמה סשנים בתור קלדניתאין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראלממש כמו ב"זמנים מודרנייםשל צ'פליןרוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקהזה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעלעורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחותמרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעתכשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראלהעובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהןמי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכברעכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזותוככה "העכברהייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותיםהשופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתוליםחיננייםממוקדיםובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתוליתהשילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוךיהיה בסדרתחליקתזרוםיש חסרונות רביםמגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונותבאלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלתהצד השני של ביקורת ה"סמוךהוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכלליםדוחפים את גבולות ההיררכיה הארגוניתממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוךוה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפהתרבות "הסמוךמבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לותבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקהותפתח לו את הדלתכמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויקומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי

על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמוגם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

Screen Shot 2014-05-17 at 8.52.22 PM

עבודה בעיניים

עפעפיים תקינים
לחמית שקטה
קרנית שקופה
לשכה קדמית עמוקה וצלולה
קשתית שלמה
אישון עגול ומגיב
עדשה זכה ובמקומה
דסקה תקינה
מקולה שמורה
רשתית צמודה

(סיכום בדיקת עיניים של ח"ל. הזכויות על פירוק הטקסט שכתב הרופא לשורות קצרות שמורות לה).

לכל קמט יש סיפור

בשבוע שעבר התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ על ניתוחים פלסטיים. הטריגר היה פרסום תמונות של השחקנית לארה פלין-בויל אחרי שעברה פרוצדורות קוסמטיות שעיוותו את פניה והעלימו את יופיה.

כפי שתוכלו לשמוע, זה היה רב-שיח סוער, בהשתתפותם של השחקנית עמנואל הורי, שסיפרה שהיא מזריקה בוטוקס מגיל 30, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין והפסיכולוגית הארגונית אורית קלייר-ארזי. במהלך הדיון עלתה שוב ושוב המילה "רפואה", שהשימוש בה בהקשר הנדון נשמע לי יותר ויותר כמו זילות של התחום: לא מזור משווקים המנתחים הפלסטיים, כי אם חבלה שיטתית ושגרתית של הגוף, סיכונים, חתכים, הרדמות, חומרים וכאבים בלתי חיוניים ועוד.

בעקבות הראיון החליטו בתוכנית "עושים צהרים" להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק. ביום ראשון (3.11.13) אתראיין שם שוב במסגרת הקמפיין.

שתי הבהרות: ראשית, אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים באופן קטגורי. אם מישהי מרגישה שהאף שלה גורם לה אומללות ותיקון קטן יעשה את כל ההבדל, או אם מישהו נכווה או נפצע והצלקת מצערת אותו – הפלסטיקה בהחלט יכולה לסייע ולהרים תרומה חשובה לאיכות חייהם. מה שמטריד אותי הוא השתרשותה של "תרבות החובה" בקרב נשים רגילות, כולנו, שפשוט נראות בגיל שלנו. העובדה הפשוטה והטבעית הזאת היא לא קבילה בתרבות הנוכחית. אנחנו מקבלות מסר לפיו חובה עלינו לנקוט בכל הטיפולים שאנחנו יכולות (ולא יכולות) להרשות לעצמנו: לטשטש קמטים, להפוך את השפתיים לשופעות ומפתות (הרבה פעמים באופן שנראה מוגזם עד גיחוך), למתוח את עור הפנים באופן שיוצר הבעה מופתעת תמידית ופנים אחידות של כל מתוחות הפנים, כאילו לא "לכל אישה יש פנים" (על משקל "לכל איש יש שם"). לא סביר שנחייה בשלום עם תרבות התובעת מנשים להסתיר את גילן ולתקן את גופן באופן תמידי, באמצעות הליכים יקרים, כואבים, מסוכנים ולא חיוניים משום היבט רפואי.

חזיתות טיפוח חדשות נפתחות כל הזמן, ומרגע שהן משתרשות הן הופכות בהדרגה לחובה המסמלת נשיות תקנית, כמעט כמו לצחצח שיניים. כך למשל, בחזית צביעת השיער כבר הפסדנו – כמעט כולן צובעות, ואין על זה הרבה חשיבה ביקורתית, וקשה בשלב הזה לפתוח את מודעותנו לביקורת כזאת, לכך שאפשר גם אחרת. ובכל זאת, כפי שאמרתי בראיון, נסו לדמיין כמה זמן וכסף ונשימת החומרים הרעילים והמסרטנים שבצבעי השיער היה נחסך מאתנו לו היינו כולנו מסרבות לדבר הזה. אז יכולת להיות אפרפרה ובת 40 ולא להיראות מבוגרת הרבה יותר מכפי גילך. כשכולן צובעות, זאת שלא צובעת נראית זקנה. זה עניין של פעולה קולקטיבית, של הנשים כולן בחברה נתונה.

ושנית, גם אם זה עשוי להישמע אחרת, אני לא ממקמת את עצמי בעמדה שיפוטית כלפי אישה שעוברת ניתוחים, מתיחות או הזרקות. נשים יודעות היטב (וזה מתקשר לנקודה הקודמת) מהן הדרישות החברתיות מהן, הציפיות שבלעדיהן יהיה להן קשה הרבה יותר להצליח. הן מפענחות מעולות של התרבות שבה הן חיות. אין פה תודעה כוזבת או כניעה חסרת ביקורת לציפיות חברתיות. האתגר שלנו הוא ליצור חברה שבה נשים יכולות לשגשג ולהרגיש טוב עם עצמן גם בלי מתיחת פנים והזרקת בוטוקס.

אז נסו להאזין השבוע לראיונות סביב השארת הקמטים. נראה לי שיהיה מעניין.

עדכון: אתראיין בנושא בגל"ץ ביום רביעי הקרוב (6 בנובמבר), ולא היום. ככה זה בעסקי השעשועים 🙂

דרייב

בבוקר השעון מצלצל. מצליף.

בנסיעת הבוקר הנינוחה בכביש הריק למחצה אני שומע את עצמי אומר שיש דברים שחבל שקרו, שיש דברים שטוב שקרו. אני ממשיך להריץ את זה בזמן הווה ובזמן עתיד. יש דברים שאני רוצה ודברים שאני לא רוצה. שקורים. שייקרו. איכשהו אני מרגיש שהממד הדיאכרוני הוא גם סינכרוני, ממד שאני נע בו בין סיפוק לחוסר סיפוק. ולמרות ההבנה, החדה למדי, אני יודע שלא בטוח שאזכור אותה. אז כשאני מגיע לרמזור אני מפשפש ברכב, מוצא עט ופתק וכותב אותה. כעת אני חושב שההתרחשות הזו היא מיצג. וכמו רוב המיצגים, אין לה כמעט קהל. אני שואל את עצמי האם זו תובנה אורבנית. אני לא יודע מהי תובנה אורבנית, אבל היא שונה מתובנה עירונית.

זה קשור ליחסים שלי עם מילים. ועם מטפורות. בשמיים של עיר אפשר לראות אווירון, אבל בשמיים אורבניים רואים כלי טיס.

אני אוהב לנהוג לבד בדרך בין עירונית. זה מחדד אותי, כמו תנומה בשעה הנכונה של היום.

נזכרתי בטירונות בחמאם. יכולתי לכתוב "פתאום", אבל זה לא יהיה נכון. כשהגעתי חיפשתי תמונות של חמאם אל מליח ומצאתי כמה בוויקיפדיה. פתאום התחשק לי לבכות. בכי תיאורטי. לא ידעתי לתרגם את התחושה למילים, אבל ה"למה ומדוע" היו שם כמו תחושת הסדק בגרון כשהבכי עומד לפרוץ. עכשיו נדמה לי שזה היה אפילו יותר מפעולת הקאה על ריק, כשאין כבר מה להקיא; ברגע הזה שבו אתה מסוגל לרסן את תנועת ההקאה, אבל גם יכול לוותר להתכווצויות, לתת להן לגווע כשאתה בתוכן.

אני צריך לתרגם לעצמי את העולם, לתווך אותו לעצמי. ויש פער. ואי דיוקים. אבל נראה לי שבתקופה הנוכחית אני מבין אותו טוב יותר. אני מרגיש ירידה תלולה בצורך להסביר לו את עצמי.

בזמן האחרון אני מצליח לנקז עודפי מידע; לרוב מידע מביך. המידע לא מתפוגג, הוא לא נעלם, אבל אני לא בהכרח מחזיק אותו, ובמקרים אחרים מצליח לא לשאת אותו לבד. יש בי מבוכה רבה מדברים שמתרחשים סביבי, אבל אני פחות נבוך ממנה. התיאור הזה נכון, אבל אינו מדויק. גם את הצלפת השעון אני מנקז. אולי כך: כמו קבּל, אני אוגר מטען ופורק. לא פולט.

ארבעה ציטוטים

ארבעה ציטוטים מספרו של נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין – ממואר (תרגום: אלכסנדר סנד)

כשרוחו הייתה טובה עליו היה מתלוצץ באורח מקסים. הדבר היה לובש צורה של הערות מוגזמות במתכוון, אבסורדיות, אותן היה משמיע בנעימה ובהעוויה של כובד ראש לכאורה. בשעת אחד הטיולים "העביר לרשותי" כל עץ ועץ שהיינו חולפים על פניו, בהסתייגות זו שאסור עלי לכרות אותו או להזיק לו, או למנוע מבעליו הקודם לעשות בו כחפצו; להוציא הסתייגויות אלה היה העץ שלי, מכאן ואילך. פעם, שעה שהיינו חוצים בלילה את Jesus Green, הצביע על הקסיופיאה ואמר שצורתה W, משמע ויטגנשטיין. אמרתי שלדעתי זוהי האות M במהופך, משמע מלקולם. הוא הבטיחני נאמנה שטעות בידי. (עמ' 274)

לא אחת הזהירני ויטגנשטיין במכתביו מפני פיתויי העמדת הפנים, שישתלטו עלי כמרצה באוניברסיטה. כאשר כתבתי לו שקיבלתי תואר של דוקטור בפילוסופיה השיב: "איחולי לקבלת התואר! ועכשיו: אנא, השתמש בו לטובה. כוונתי בכך: אל נא תוליך שולל לא את עצמך ולא את תלמידיך שהרי, אם איני טועה טעות גדולה, זה הדבר שיצפו לו ממך. ויהיה קשה מאוד שלא לנהוג כך, ואולי בלתי אפשרי; ובמקרה כזה: הלוואי שיהיה לך הכוח להתפטר. זה סיום הדרשה להיום". ובסופו של אותו מכתב הוא אומר: "אני מאחל לך מחשבות טובות, לאו דווקא מחוכמות, וצניעות שלא תפוג עם הזמן". (עמ' 276)

פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, יצאנו ויטגנשטיין, אשתי ואני לטייל אל Midsummer Common. שוחחנו על תנועת גרמי מערכת השמש. עלה על דעתו של ויטגנשטיין ששלושתנו נייצג את תנועת השמש, כדור הארץ והירח ביחסם זה אל זה. אשתי הייתה השמש ופסעה פסיעות מתונות כשהיא חוצה את הדשא; אני הייתי כדור הארץ והייתי נע סביבה בדהירה; ויטגנשטיין נטל על עצמו את התפקיד המתיש ביותר של הירח, והיה רץ סביבי שעה שאני הייתי חג סביב אשתי. ויטגנשטיין נכנס למשחק ברצינות ובהתלהבות רבה, מצווח תוך כדי ריצה את הוראותיו. מרוב מאמץ נתקף חוסר נשימה וסחרחורת. (עמ' 282)

שעה שהיה נאבק עם סוגיה היית חש תדיר שאתה עומד נוכח סבל אמיתי. ויטגנשטיין אהב להשוות בין חשיבה פילוסופית לבין שחייה: כשם שלגוף יש נטייה טבעית לעלות אל פני השטח, ועליו לעשות מאמץ כדי לרדת לתחתית – כך גם לגבי החשיבה. (עמ' 283)