פודקאסטים משפטיים – לא למשפטניות בלבד

בבית הוריי (במקרה הזה בבית אמי) היו ועדיין פתוחות בכל שעה 3 תחנות רדיו שונות במקביל, אחת בכל חדר. כך נוצרה ילדה שגדלה להיות אישה מכורה לרדיו. מבחינתי, רדיו הוא המדיה האידיאלית. להבדיל מקריאה או צפייה, אודיו מאפשר האזנה תוך נהיגה, הליכה, או עיסוק במלאכות הבית. למעשה, אני לא מצליחה להתרכז ברדיו אם זה הדבר היחיד שאני עושה, בלי לברור אפונים תוך כדי. ואין תחליף לקול אנושי, לשיחה, במיוחד כשיש בה קשב ופתיחות ונחת.

ילדי רדיו

ילדי רדיו (התמונה מאתר שיר ישראלי)

אך למכורות לרדיו בעידן שבו ברדיו הישראלי קשה יותר ויותר למצוא נקיון-דעת*, עבודת עיתונות רצינית, שיחות ממשיות מרחיבות דעת ולב שאינן בנוסחה הפופולי(ס)טית של ״נעלה על הקו מישהו מימין ומישהו משמאל, והם כבר יצעקו זה על זה וככה הרייטינג ינסוק״, או גרוע מזה, מראיינים שמעלים אותך לשידור כדחליל שדרך הצעקות שלו על המרואיינת הם יקדמו את משנתם המתלהמת – מצבה של המכורה לרדיו קשה.

וכאן הציל את החיים האודיופיונים שלי הפודקאסט (הסכת, בצירי, לפי תחדישי האקדמיה – אני דבקה עוד קצת במילה הלועזית). פודקאסט הוא תוכן אודיו מקוון, הזמין בכל עת ולכל דיכפין. העולם החדש יחסית והמופלא הזה מציע עושר מסחרר של תכנים בכל נושא – מספרות ועד היסטוריה, מפוליטיקה ועד מוזיקה – באורכים מגוונים ופורמטים משתנים – תעודה, ראיונות, אירועים מוקלטים, הרצאות או הגיגים. בגיגול פשוט ניתן למצוא המון המלצות לפודקאסטים, לאפליקציית פודקאסטים לסמארטפון ולאזניות נוחות, שמשם צריך להתחיל את המסע, ולא אתעכב עליהם כאן. אתרכז בפודאקסטים משפטיים – מזווית פרטית לגמרי של מה שאני מאזינה לו, וגם קצת מייצרת בעצמי.

בשנים האחרונות צצו בארה״ב כמה פודקאסטים משפטיים משובחים. רובם לא פונים למשפטנים בלבד, אלא לכל מי שרוצה לחשוב וללמוד על טיבו של החוק והשפעתו על חיינו. הנה כמה המלצות.

More Perfect (העונה הראשונה והשניה, לא השלישית) היא סדרה שהכי הולם לתאר אותה הוא כמי שמכניסה לסיפור המשפטי את בני האדם. היא מתחקה אחר הסיפורים שמאחורי הקלעים של קייסים מפורסמים, מתעכבת על אנשים ספציפיים ששינו את עולם המשפט, ואפילו הקדישה לאחרונה פרק לפונדקאות בינלאומית בשיתוף הפודקאסט הישראלי המעולה סיפור ישראלי עם אנשים יצירתיים כמו מישי הרמן מאיה קוסובר, שיש לו שלוחה הולכת ומתפתחת באנגלית, Israel story (ההשפעה ההדדית המעגלית מגניבה: סיפור ישראלי נולד כגירסה מקומית של הפודקאסט הפופולארי בעולם, This American Life, שהפופולאריות שלו מעידה שההמונים עוד יודעים מה טוב ולא מסתפקים בתכנים פשטניים). מור פרקפקט הוא פרוייקט שהתחיל כצדדי בתכנית המשובחת RadioLab, והצלחתו המפתיעה הביאה את יוצריו לייצר עוד ועוד פרקים. בסיפור ישראלי, אגב, יש כמה פרקים משפטיים במובהק, כמו זה שעוסק בזכות שלא להיקבר אלא להיזרק ביער למאכל החיות ולדקומפוסט ידידותי לסביבה. במקרה באותו פרק יש גם תרומה נהדרת של סטודנטים במחלקה לרדיו במכללה האקדמית ספיר – קצת גאוות יחידה, מה יש?

Constitutional, פודקאסט שיצרו בוושינגטון פוסט, מקדיש כל פרק למושג אחר מהחוקה האמריקאית – הגנה שווה מצד החוקים, גזע, מגדר, הזכות לשאת נשק, חופש הביטוי ועוד. הוא מצייר את הנתיבים הלא  צפויים שבין ההיסטוריה והמקור של הסעיף, לבין הפרשנות והיישום שלו בחיי המעשה. קונסטיטושנל הוא אמנם מעט יותר אקדמי ממור פרקפקט, אבל הוא עדיין מספק האזנה נגישה ומרתקת.

Screen Shot 2018-06-30 at 7.30.14 AM

בתכנית הראיונות המשובחת Fresh Air יש פרקים רבים שעוסקים במשפט. בשביל למצוא אותם (ושווה למצוא אותם) יש לחפש באתר הרדיו הציבורי האמריקני, npr.org, מחרוזות כמו "fresh air supreme court״ או ״fresh air law״. הנה דוגמה, על ההתפתחויות מאז פרשת Loving v. Virginia, שביטלה את האיסור על נישואים בין-גזעיים. בכלל, אם יש אמן, סופר, שחקנית, סרט, עיתונאית או נושא שמעניין אתכם והוא דובר אנגלית – רוב הסיכויים שטרי גרוס האגדית ראיינה אותם בשלב כלשהו. שווה לחפור שם קצת.

כפי ששמו מעיד, הפודקאסט  Lawyer 2 Lawyer פונה יותר לעורכי דין ופרקטיקניות, ועוסק באתגרים והיבטים של מקצוע המשפט מזוויות כמו אתגרי ניהול משרד עורכי הדין בימינו, אפיקי קריירה, שחיקה מקצועית, פיתוחים טכנולוגיים וכו׳.

זו סקירה מאוד צפון אמריקנית וכאמור מאוד אישית, ויש עוד ה-מון. אם יש לכןם המלצות נוספות, במיוחד על פודקאסטים משפטיים מבריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו או דרום אפריקה – ספרו.

ובזירה המקומית? באוניברסיטה המשודרת (האפליקציה של גל״צ בטאב הפודקאסטים מכילה אותם, בניצוחה המשובח של מאיה גייר) התראיינו והרצו לא מעט משפטנים, ואני בתוכם, בשתי שיחות על הבר עם בן שני. עדכונים: הפוסקדאט המשפטי עם עו״ד ליעד ורצהיזר מסתמן כפודקאסט מרתק ועדכני על המשפט הישראלי, אם לשפוט משלושת הפרקים הראשונים ששוחררו עד כה (גילוי נאות: אני מתראיינת בפרק השלישי), וכמובן, עוברים על החוק, הפודקאסט המשפטי של תלמידי תקשורת ומשפטים בספיר.

עוד קסם של פודקאסטים הוא עלות ההפקה הזולה. אמנם הרבה מהפודקאסטים שהמלצתי עליהם לעיל כרוכים בהפקה יקרה, תחקירים, ראיונות, עריכה, רבדים מקבילים של סאונד, אבל היום בשביל לייצר פודקאסט מספיק שיש לך טלפון סלולארי עם איכות הקלטה סבירה ואפליקציית עריכה – ותוכן טוב. אם התוכן שווה – יימצאו מאזינות ועוקבים גם בלי פירוטכניקה. באחריות. בשנים האחרונות התחלתי להקליט ולהעלות הרצאות וראיונות שלי לאתר soundcloud.com, ואני לא מפסיקה לשמוח ולהיות מופתעת מההאזנות. זה אמנם לא נופל בהגדרה הרשמית של פודקאסט, אבל זה בהחלט בן דוד חוקי.

זהו. שקלתי לשים אזהרת התמכרות בתחילת הפוסט, אבל להתמכרות יש קונוטציה שלילית. אם תכניסו רגל למים (כלומר אזניות לאזניים), צפו יותר לרומן, ליחסי אהבה משובחים – מסעירים לפרקים, מצמיחים, מנחמים, מסקרנים. קדימה. ולמי שתכתוב את פוסט ההמלצות על פודקאסטים פמיניסטיים – אסירות תודתי מראש. אה, ותודה לד״ר בעז סגל שההתלהבות שלו גרמה לי לשבת ולכתוב את הפוסט.

Screen Shot 2018-06-30 at 6.16.50 AM

 

* יש עדיין כמה מובלעות שמצליחות לשרוד באורח פלא ברדיו בישראל, על אף מנטליות הריאליטי המשטיחה. כמה מהשרוול – דודו ארז, שהוא אמנם עורך דין אבל התכנית שלו ב״כאן תרבות״,  שלושה שיודעים (גם ל״כאן״ יש אפליקציית פודקאסטים משובחת) עוסקת בהכל, כאילו לילדים, אבל בהומור ואינטיליגנציה מענגים לכל גיל. ערן סבג בחיים של אחרים שמצליח באלכימיה מסחררת לחבר בין תחומי עניין ותשוקות אישיות שלו לשיחות ומוזיקה שתמיד מרחיבות דעת, עם תימה עקבית של מאבקי שחרור וחופש. וכל דבר שגואל פינטו מעורב בו, למשל גם כן תרבות ב״כאן תרבות״.

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.

אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

Berlin is electrifying

נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.

לשטוף באסלה (פוסט בחירות)

מגבוני נייר טואלט לחים
נשטפים באסלה

מועשרים בתמציות
קמומיל, ויטמין E ואלוורה
להרגעת העור.
היפו אלרגניים, רכים
ובעלי כושר ספיגה
גבוה
המסייעים בשמירה על
ההיגיינה
האישית
כפעולה משלימה
לנייר הטואלט, ומעניקים
תחושת רעננות
מפנקת.

פותחים את
המכסה,
מנתקים מגבון
או שניים
במשיכה הצידה,
ומנקים בעדינות.
מומלץ לשטוף
באסלה לא
יותר מ-2
מגבונים בכל פעם.
מקפלים את
המגבון
הבא
וסוגרים מעליו את
המכסה כדי
לשמור על לחות
המגבונים.
בתום
השימוש במגבון
האחרון יש
להשליך את
האריזה
לפח האשפה

PH. 5.5

* הזכויות על הטקסט שמורות ל-Life, סופר-פארם

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלהזו איננה אמירה סרקסטיתזה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדיאו שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזהלקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצוםבאמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפהבלי מצמצוץ ובלי טקסהשופט עבר לכיסא שלהוהמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטותהיא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליהאך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקיןברוב מקומות העבודה ישמבחינה מבניתאת זו שהיא קלדניתמזכירהאו פקידההאישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקולמקומה הארגוני איננו עניין רנדומליזה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסיולמנוע יציאה מהמקום הזהאו טשטוש של גבולותיואלה שעובדים עם הקלדנית – השופטרואת החשבון או עורךהדין שביקש מאחת מעורכותהדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדניתכפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחורכך בכירותו של עורךהדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתואלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרדשהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפךושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפיםהשופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרהלכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כללובאופן עיקש מבחינה היסטוריתלשירותים כמו מזכירותניקוןסיעוד וטיפולכןיש המון שופטות בישראלאבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשהבגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנוכל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחתזוטרים ובכיריםשופטים וקלדניותהסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדניתהםאיך לומרפשוט לא עמדו בזהזו עובדה חשובהלא אגביתהשופט עשה אקט של ערעור גבולותוכל ערעור גבולות מעורר מבוכהואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשההתיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולהכעובדבתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובדמעביד (או מועסקמעסיקכמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלהאם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובדאם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובדבמעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונןמציאות לפיה הוא והיאשניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירההוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכייםאגבהודות למאבק ארגוני מוצלחקלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירהאחרי שנים רבות של העסקה קבלניתלו היו מועסקות כעובדות קבלןהמחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלןזאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידהאך לצד אינדיקציות נוספותכמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתיאו האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשלאו לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודהולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגוןלמשללדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטיםלא כפרסונלולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפולאו למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודההשופטולו לדקות ספורותהרגיש את זה בגוףהרגיש איך זה להיות קלדניתתקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניווקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלועל הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדניתאגבאחרי כמה סשנים בתור קלדניתאין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראלממש כמו ב"זמנים מודרנייםשל צ'פליןרוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקהזה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעלעורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחותמרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעתכשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראלהעובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהןמי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכברעכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזותוככה "העכברהייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותיםהשופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתוליםחיננייםממוקדיםובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתוליתהשילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוךיהיה בסדרתחליקתזרוםיש חסרונות רביםמגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונותבאלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלתהצד השני של ביקורת ה"סמוךהוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכלליםדוחפים את גבולות ההיררכיה הארגוניתממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוךוה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפהתרבות "הסמוךמבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לותבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקהותפתח לו את הדלתכמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויקומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי

על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמוגם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

Screen Shot 2014-05-17 at 8.52.22 PM

אנשים אומרים

א.
את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכול נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

(מתוך "אורזי המזוודות", חנוך לוין)

ב.
…ואחד אמר לחברו: "המשימה העיקרית
בתעשיית ימינו היא ליצור חומרים
חזקים ביותר שיהיו גם קלים".
כך אמר ובכה והלך לדרכו. כמו בלוויות.

(מתוך "כמו בלוויות", יהודה עמיחי)

ג.
אנשים אומרים כל מיני דברים.

משתתף בצערך. שלא תדע עוד צער. אבל היו לה חיים טובים ומשפחה נהדרת. זה משאיר כזה חור. קשה, הא? לא מתרגלים אף פעם, פשוט חיים עם זה. האמת אין מה להגיד, פשוט אין מה לומר במצב כזה. הי, תודה שחזרת אלי, משתתפת בצערך. רזית?! שניפגש רק בשמחות. היא הייתה מאוד גאה בכם. הייתה צעירה? תהיו חזקים, תשמרו על אבא. אני מכירה את זה, גם אני עברתי את זה. הזמן יעשה את שלו. זה חלק מהחיים. ככה זה, אין מה לעשות. בסוף מתרגלים. היא כל כך אהבה אותך, כל הזמן דיברה עליך. איזו אישה היא הייתה. שלא תדעו עוד צער. אמא זו אמא. מה קורה אתך, איפה אתה היום? לא מתאוששים מזה אף פעם, זה אמא-אבא, אי אפשר. אין ברירה, חייבים להמשיך. זהו, מעכשיו נפגשים רק בשמחות. הצטערתי לשמוע. החיים נמשכים. מה אני אגיד, מה כבר אפשר להגיד. בבניין ציון תנוחמו. תגיד, איך אבא? תדע לך, זה לא עובר אף פעם, הזמן לא מרפא, להפך. אבל רק לפני חודשיים הכול היה בסדר, מה קרה? כל כך אהבתי אותה. נורא, פשוט נורא – איפה אבא? אתה חייב להתגבר. לפחות זה בסדר הנכון. תשמע, אלה החיים. אין מה לעשות. מה, איך זה קרה?

ראות

הנסיעה הביתה במבול השוצף הייתה קשה. מאוד. הגשם הכה ברכב מהצד. הגבתי כאילו מישהו מתחכך בי. אחר כך הכה מלפנים. האינסטינקט הורה לסגת. טיפות ענק. מקלות מים מהשמים. ברקים. כל מה שיכול לקרות. ראות אפס. מישהו עלול להיכנס בי. למחרת שוב הכביש רטוב. מוקדם בבוקר הגשם מטיח, מפנה אלי ידיים מאשימות. הגבתי באפאתיות לנהג הג'יפ שחתך אותי משמאל. וכך גם לנהג אחר שחתך מימין בזווית של 45 מעלות. לא רק בכביש אנחנו מבלבלים בין השתלבות להשתלחות. ניסיתי להתמקד בעיקר. ואז נזכרתי במשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. וחשבתי שיכול להיות שהדיכאון של פוסטר וואלאס, שהוא קצת המהדורה הספרותית של פרנק זאפה, היה רק סיבת ביניים להתאבדותו; יסוד מתווך לסיבה האמיתית – האופן המדויק כל כך שבו הוא ראה את העולם. אני קורא בו קצת כל יום, כדי שלא ייגמר. אני מכבה את הרדיו. בועת שקט שמתקדמת בתוך הצלפות הגשם. ביטחון ארעי. כמעט מדומיין. סצנה סוריאליסטית. מלווה במוסיקה כנסייתית חזקה מדי. במוסיקה כנסייתית עתיקה שמלווה בשירה יש יסוד מתועב. זו שירה שבחסותה אפשר לעשות הכול. והעוגב. כמו הקוסם מארץ עוץ, רק אמיתי. אני מעדיף את הצ'מבלו. אמנם הוא נראה קצת כמו מכתבה על הורמון גדילה שצמחה לאורך, אבל במהותו הוא שייך למשפחה של יצורים קדמוניים. אוכלי עשב. ואני בעדם. תמיד. הארכיטקטורה שלו מתאימה לצליל שהוא מפיק. בשניהם (ובעצם בשלושתם, אם מחשיבים את משפחת היצורים הקדמוניים) יש משהו רעוע. אבל לא שברירי. זה לא הרעוע של מצבנו, השמרני להחריד, המאיים להתמוטט. שמרנות בעלת ריח נפתליני דוחה אותי. למשל, אני מחכה בקוצר רוח לנגנית קלאסית ששערה פרוע. הנה, אני מזיז את הרגל, מנקז את זה משם. ועדיף שגם לא תהיה מאופרת. בינתיים אפשר להזמין נגן אבוב שלובש טי-שירט אדומה. הגברים של המוסיקה הקלאסית מתלבשים נורא. כמו עורכי דין בבית המשפט. יש להם לגיטימציה להתלבש יפה, אבל הם בוחרים ללבוש את הז'קט והמכנסים כמו מדים. וזה עוד לפני הנעליים. כשהייתי ילד קראתי שבוב גוצ'יונה, מייסד המגזין פנטהאוז, נהג למרוח על העדשה ווזלין כדי לרכך את התמונה.

Fill Your Heart

Unkind Thoughts: שדה התעופה בן גוריון הוא מקום כוחני. כשאני נמצא בו, בתור "מקבל פנים" או בתור נוסע (פחות בהגעה חזרה), אני מרגיש שמופעלים עלי כוחות ג'י ששום חליפת לחץ לא יכולה למתן. אני לא מרגיש את זה בשדות תעופה אחרים, אם כי תחושה דומה משתלטת עלי גם בצ'ק אין של אל-על בשדות תעופה זרים. אנשי הביטחון הישראלים לסוגיהם לרוב ממירים החלטיות בתוקפנות, בבחינת ההגנה הטובה ביותר וכו'. העובדה שישראל איננה חלק מאירופה, ולכן בפועל הישראלי הממוצע כמעט לא מתחכך ב-“civilized stranger”, רק מגבירה את התוקפנות וחושפת עד כמה ישראל היא חיה פצועה שפוצעת את עצמה.

התוקפנות הרברבנית, שבטעות מזהה עצמה כנחישות או כעקשנות בריאה, ממשיכה גם מחוץ ל"מערכת", מחלחלת למקום העבודה ולכנסת ומרעילה את כולנו גם מלמעלה. כך חשבתי לעצמי, ואז ניסיתי לרסן את התקף הבחילה, הצפוי מדי וחסר החינניות, ולשמוח על כך שאנחנו טסים ללונדון ומתרחקים לזמן מה ממירי רגב.

And You Can Know It All If You Choose: בשעותיי הראשונות מחוץ לישראל אני תמיד דרוך מאוד. לא מתוח, אלא ערני. קולט. אלו רגעים שקל מאוד לחשוב שהם "לא הדבר האמיתי". אבל רגעי המעבר הם קריטיים, הם וריאציה על תאי גזע.

בדרך לעיר משדה התעופה שוב הבחנתי שהכבישים בבריטניה מוכרים לי מאוד, מזוהים מאוד, וגם כיכרות התנועה, שתמיד נראות שקועות במקצת – כאילו הן שלולית ששוקמה. ותמיד אותו ירוק נקי ונטול אבק שבכבישים משתלב בחוּם. גם בישראל וגם בארצות הברית הארכיטקטורה של הכבישים והדרכים מזוהה מאוד, אבל בבריטניה היא מוגדרת יותר, והדרכים אינטימיות יותר; כאילו הדרך המהירה היא נתיב קדום שנסלל בצעדיהם של רבבות אנשים ובפרסותיהם של אלפי סוסים, ורק אז נסלל באספלט. כלומר, מדובר בנתיב ששודרג תוך דיאלוג (ולו מדומה) עם הסביבה. הנתיבים לא פרוצים כמו בישראל ולא אלימים ואימפריאליים כמו בארצות הברית. הם דומים יותר לארכיטקטורת דרכים קולוניאלית, אבל במדינת האם.

זה הוביל אותי לחשוב על עיצוב הפנים בבריטניה, העץ, הדלתות נגד האש, חדרי המדרגות הגבוהים – למה עושים את זה כך? דמיינתי מערכון בנוסח מונטי פייתון על אדם (המגולם על ידי אריק איידל, למשל) שמנסה לאתגר את השיטה ומנסה לברר "מדוע בעצם עושים את זה כך?" ובתגובה זוכה לפה פעור (דמיינו את הבעתו הנדהמת של ג'ון קליז), שלא באמת מבין את השאלה עד שלבסוף, לאחר בירורים נוספים מתקבלת התשובה "כי ככה עושים את זה!" כמו שאמר ויטגנשטיין, בשלב מסוים ההצדקות חייבות להיגמר.

Happiness is Happening: מזג האוויר היה נפלא. זה הופך את החיים לפחות כבדים. הקיציות שימחה את לונדון, חילצה ממנה חיוביות בלתי רגילה ועור חשוף. באופן לא טריוויאלי, החיוניות שהגיעה עם קרני החום התמזגה עם עיר שהפכה לפחות ממהרת. השמש והחום ייבשו במקצת את טחב הסודות והשתיקות – הטחב הנפוץ ביותר באי הבריטי.

Lovers Never Lose: הביקור הקודם שלי בלונדון עמד בסימן חזרה למקורות, אבל הביקור הנוכחי – בזוג – עשה רפלקסיה על הביקור ההוא. הגשמתי משאלה ומילאתי הבטחה להראות ליופי את לונדון. ויופי, כהרגלה, הצטרפה למשחק בכיף. אני אוהב את זה שיופי ואני יודעים להתכוונן זה לזו, ושאנחנו יודעים לעשות את זה גם בגיר אוטומטי וגם בגיר ידני (המטפורה גברית מדי, אבל תוכלו לאזן אותה עם תדמיינו גיר של מיני מינור ישנה).

אבק כוכבים: מזג האוויר הביא אותי לשוב ולזמזם את “Fill Your Heart”, בביצוע של דיוויד בואי (בסרטון יוטיוב למעלה). אפרופו בואי, באחד הימים קפצנו לרחוב קטן, ליד ריג'נט סטריט, שם הוא הצטלם לעטיפת האלבום Ziggy Stardust. היום אין זכר למה שהיה שם פעם, רק שלט קטן. ובכל זאת, זה ריגש אותי. הדהים אותי שהרחוב הקטנטן הזה היה שם לא רק לפני 40 שנה, אלא גם לפני 20 שנה, כשעבדתי בלונדון מרחק של עשרות מטרים בודדים משם – בשעה שלא ידעתי על כך.

Free-yea' 1: אני נהנה להיות מחוץ לישראל; זה גורם לי להבין כל מיני דברים טוב יותר.

Free-yea' 2: ההיכרות שלי עם העיר המירה את השהות בחו"ל לשהות בלונדון. כלומר, משהות ב"חוץ לארץ" לשהות "מחוץ לארץ".

טיוב: בירידה הראשונה לטיוב עטף אותי גל הריח המוכר כל כך. לא דמיינתי שאפשר להתגעגע לריח כזה. קל ורווח לקטר על הטיוב בלונדון, אבל אני אוהב אותו. כשאני משווה אותו לתחתיות אחרות שאני מכיר אני מוצא שיש בו איזון שמתאים לי, שהוא ענייני.

יש דמיון מסוים בין הטיוב לפייסבוק: צפיפות לא מחייבת, תצוגה רגעית ונשכחת של פרצופים, אותה דביקות פלסטית במהותה. הישיבה הזמנית בקרון מאפשרת להציץ באנשים, לנעוץ בהם מבט קצת יותר ארוך מהרגיל; כאילו שבקרון הפרטיות משתנה ומקבלת נופך טכני. ושוב אני מבין כמה קשה עד בלתי אפשרי לפענח אנשים ופרצופים זרים. וגם לא זרים. וכמו שההתלהבות מהצעת החברות בפייסבוק שוכחת במהירות, כך, בדרך כלל, אפילו האנשים הכי מסקרנים לכאורה נשכחים ממך שנייה וחצי אחרי היציאה מהקרון.

זהב: במוזיאון הבריטי ראינו תכשיטים עתיקים מאוד, נהדרים, מזהב. מעולם לא נמשכתי כל כך לזהב ולתכשיטים; היתה להם ארומה של אוצר מסרטים מצוירים. מי שהיה אחראי לעיצוב שלהם היה מעין סטיב ג'ובס של הימים ההם.

The Writing’s on the Wall: פעם חטפתי אבן בראש והבנתי משהו על החיים שלי. אחר כך חטפתי עוד אחת ושוב הבנתי משהו. אני חושב, ולפחות כך נדמה לי, שמאז למדתי לפענח דברים מסוימים טרם התרחשותם ולהתחמק מהאבן, או לפחות להסיט אותה ממסלולה כך שלא תפגע בי. כמו בכל ביקור בלונדון, גם הפעם פקדתי את אבן הרוזטה. אבל כשעמדתי מולה הפעם הבנתי שפענחתי דבר מה. ואני יודע: זה נגמר. אין לי צורך לראות אותה שוב.

Clears the Soul: סנט ג'ימס פארק הוא סם מרגיע וסם מעורר – לפי הצורך. הכל היה נפלא בסנט ג'ימס עד שיונה התרוקנה עלי בצורה משמעותית. זה קרה לי בעבר, אבל לא בצורה הזו. חלק נכנס לי לעין וחלק אחר התפזר בנדיבות על השאר הגוף. אבל אומרים שזה מביא מזל טוב, אז אולי בכל זאת הכל היה נפלא.

And You Can Know It All: ליד טרפלגר סקוויר התהלך אנגלי שיכור שכנראה חשב שהוא נמצא בהייד פארק קורנר. מצבו הנפשי והפיזי הקנה לו את היכולת לדבר באופן אגבי, כאילו הוא מספר לאשתו תובנה שהגיע אליה בזמן הגילוח, רק בקול רם מאוד. והוא אמר: "אומרים שלכל אחד יש את האמת שלו. ואם זה נכון, אז משמעות הדבר היא שאף אחד לא משקר. ואת זה אני לא יכול לקבל!" הוא אמר את זה לאט, באינטונציה דרמטית שמניחה את המבוקש, אבל שלכאורה מחדשת משהו לעולם. אופן דיבורו היה מטריד. היה בו משהו חשוף מאוד, אך שחושף את העצמי השיכור בלבד. אני חושב שכך מדברים "נביאים" מסוימים בישראל של ימינו גם כשהם לא שיכורים. אין ספק שהמהלך שלו היה מהיר מדי, אבל משהו בדיבור שלו היה לי מוכר. רק בארץ הבנתי שהוא גרסה חרצופית של פילוסוף אנגלי מה"סקול" האנליטי; ואלה, בצורה זו או אחרת, תמיד שיכורים.

פרו-ספקטיבה: הרטרוספקטיבה של דמיאן הירסט בטייט מודרן היתה הפעם הראשונה שביקרתי בתערוכה שלו וכנראה גם האחרונה. אני לא נוהג לשאול שאלות מהסוג שתכף אשאל, יש בהן משהו לא הוגן, ובכל זאת, כשחלפתי – במהירות הולכת וגוברת – על פני המוצגים (ובחירתי במילה זו אינה מקרית) עלתה בראשי השאלה "מה הופך דבר מסוים ליצירת אמנות?" כן, הירסט הוא ילד רע; כן, הוא נהנה מזה; כן, הוא מזעזע; לא, הוא לא מעניין. גם זאפה היה ילד רע וידע לזעזע, גם הוא ידע "להפר את כללי המשחק", אבל היה לזה כיסוי.

בלילה, במיטה, קראתי בספרו של יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, את השורות הבאות: "גם האומנים הם חלק מהחברה הטובה, אם כי מדי פעם בפעם הם נהנים להרגיז אותה, להראות לה ערימת גללים על צלחת חרסינה ולומר שזוהי האומנות האופנתית ביותר, האומנות במיטבה – הריאליזם של החרא". אי אפשר היה לסכם את הרטרוספקטיבה הזו בצורה טובה יותר.

נוף: ה-Shard London Bridge, גורד השחקים הפירמידי נראה לי כמו אוהל אינדיאני שתפח לממדי מגדל בבל מודרני. ה"פירמידה המודרנית" אמורה לגלם ארכיטקטורה על זמנית, אבל הניסיון בוטה מדי, לא רפלקסיבי וחסר חן. אני מעדיף את הגובה והסטייל של הביג בן ובית הפרלמנט; הם מזכירים לי ארמונות חול שיצאו משליטה. בכלל, השתנות קו הנוף הלונדוני השואף לגובה, ההתחפשות, אינה בריאה ללונדון. הגובה לא עושה לה טוב, הוא מערער את הקסם שלה.

Gentleness Clears the Soul: מיכאל אירח אותנו בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות. ב-Neighbours הבחינו בין Flat ל-House; מיכאל העניק לנו Home. בכל פעם שנכנסנו לדירה זכינו ממנו לברכת "שלום ילדים". מיכאל, אתה בטח מבין שיופי רצתה להישאר, כיוון שהיא הזמינה את המונית לשדה התעופה לשעה וליום הנכונים, אבל לחודש אחר כך.

Fill your heart with love today
Don't play the game of time
Things that happened in the past
Only happened in your Mind
Only in your Mind-Forget your Mind
And you'll be free-yea'
The writing's on the wall
Free-yea'. And you can know it all
If you choose. Just remember
Lovers never lose
'Cause they are Free of thoughts unpure
And of thoughts unkind
Gentleness clears the soul
Love cleans the mind
And makes it Free.

Happiness is happening
The dragons have been bled
Gentleness is everywhere
Fear's just in your Head
Only in your Head
Fear is in your Head
Only in your Head
So Forget your Head
And you'll be free
The writing's on the wall
Free-yea'. And you can know it all
If you choose. Just remember
Lovers never lose
'Cause they are free of thoughts unpure
And of thoughts unkind
Gentleness clears the soul
Love cleans the mind
And makes it Free!!