מפגשים מהסוג האורבני III: תמיכה מרחוק

שיעור היוגה התחיל מבחינתי בכבדות מסוימת. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים וגם משהו באנשים שהיו מסביבי בכיתה לא עבד מספיק טוב. התחלנו בתנוחות עמידה וכשסיימנו אותן, בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, המורה הכריזה על תרגיל שנעשה בזוגות. הרעיון עייף אותי והעיק עלי. בדיוק כפי שקרה לי בבית הספר כשהמורה הייתה מחלקת אותנו לקבוצות. עבודה בזוגות בשיעור יוגה יוצרת אינטימיות כפויה שאינה במקומה, אלא אם כן אתה מכיר את בן הזוג הפוטנציאלי. פתאום אתה צריך להתאים את עצמך למישהו, להריח את הזיעה שלו, ולפעמים גם להרגיש אותה בידיים.

בפעם הקודמת שעבדנו בזוגות גם יופי הייתה בשיעור, אז באופן טבעי – כמו בחיים – נהיינו זוג (בכלל, איפה שלא יזרקו אותי ואת יופי, אנחנו נהיה זוג). אבל בשיעור האחרון יופי לא הייתה. בכל מקרה, כאמור, כשהמורה הכריזה על תרגיל בזוגות נפלה עלי עייפות וחשתי שמציפה אותי מועקה. ואז היא הוסיפה – עדיף שתמצאו בן זוג בן מינכם ושממדיו דומים. במהלך הדגמת התרגיל הייתי עסוק במחשבה שאין כאן אף בחור שאני מסוגל להיות בן זוג שלו. אין לי בעיה ספציפית לעשות תרגיל עם בחור, הבעיה שלי היא התרגיל בזוג. אבל כולם בכיתה נראו לי אנטיפתיים. קבוצה של אנשים שלא כל כך התחברתי אליה – גם הבחורות, אגב. קורה. ואז ההדגמה התקרבה לקיצה, ואני אמרתי לעצמי בייאוש שהנה זה עומד לקרות, צריך לבחור בן זוג. איכשהו, לפני שהספקתי למצמץ, כל הבחורים בחרו להם בן זוג. המהירות הזו מגיעה כנראה מאותו מקום בו הם נחפזים לתפוס מקום בקיר כשעושים תרגיל עם קיר. כמו האנשים בתור בבנק – להשתלט, ומהר. עשיתי למורה פרצוף של "לא נשאר לי בן זוג", אבל כמובן שהבעתי לא הייתה מאוכזבת מדי.

תוך שניה וחצי מרגע שסימנתי לה, המורה קישרה אותי עם בחורה מהצד האחר של הכיתה. "תהיו אתם זוג". לפני כן בכלל לא ראיתי אותה. גם לה לא נשארה בת זוג. היא הביטה בי משם וחייכה. גם אני חייכתי. נדמה לי שלשנינו יצא חיוך עם דוק של מבוכה, אבל גם של שותפות גורל מהסוג הטוב. כשניגשתי אליה הספקתי להגניב לה שזוגתי הייתה אומרת לה שאנחנו אכן מאותו מין (כלומר, שגם אני בעצם בחורה). ויכולתי להגיד לה את זה בכיף, כי כבר מרחוק ראיתי שיש לה חיוך טוב, עיניים מאירות ופיקחות ואנרגיות טובות. ככה בשניה ראיתי את כל זה. אחר כך כשהתחלפנו בתפקידים וידאתי את זה. כשעמדנו להתחיל את התרגיל שוב היה שם רגע קצר של מבוכה – בכל זאת, נוגעים אחד בשני, ועוד באזור מפרק הירך. אבל הרגע הזה היה הדדי, ומאותו מקום, ולכן ביטל את עצמו כמעט לחלוטין.

בתרגיל סיפקנו זה לזה תמיכה ושיווי משקל, כמו שהיינו אמורים. ואחר כך נפרדנו בחיוך והמשכנו בשיעור. אבל מאותו רגע נאחזתי באנרגיות הטובות שלה, וגם בתחושה שהיא מרגישה כמוני. הבחורה הזו המשיכה למעשה לספק לי תמיכה מהקצה השני של החדר והחזיקה אותי בשיעור. ואני הרגשתי שגם היא לא מוצאת את עצמה בכיתה הזו, ושגם אני מחזיק אותה בשיעור. זה הרגיש טוב. הייתה בזה הקלה. כמו להיאחז במצוף אחרי שחיה ארוכה. אחר כך המורה הכריזה על תרגיל זוגות נוסף – מתח באוויר, שלא יחטפו לי אותה – ומייד הוסיפה שנעשה אותו באותם הזוגות כמו קודם. הקלה. איזה כיף! שוב אנחנו זוג. לראות את החיוך האינטליגנטי שלה מקרוב פעם נוספת! עכשיו התרגיל יהיה קל. התקרבתי לעברה: ברור שהיא חייכה, וגם אני.

בסוף השיעור החלפנו משפט וחצי, שוב חייכנו זה אל זה, ונפרדנו לשלום. בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שיש סיכוי מסוים שההרגשה שלי שגם אני החזקתי אותה בשיעור איננה רק פרי דמיוני.

סאבּווי-אסאנה, (תנוחת הסאבווי)

רשימה אורחת מאת מיסטר זד. כן ירבו!

הקרבה הפיסית לאנשים מכל הסוגים, ויש הרבה 'זנים' בניו יורק סיטי, בתוך קרון רכבת התחתית, מביכה אותי. הקרבה הזאת היא אשליה, ויותר מהכל מעידה על המרחק הבלתי אפשרי, אבל הכל כך נוכח, בין האנשים. ולא שאני סובל מבדידות, אבל כשאני נמצא בקרון, עם כל זני האנשים מסביב, התחושה היא שזה לא גליק כל כך גדול להיות 'אזרח העולם'. כי בעולם הזה אני לא מכיר אף אחד.

אתמול הייתי בשיעור יוגה והייתה שם בחורה שלא ראיתי בשיעורים הקודמים, היא לבשה חולצה בצבע כחול-אפור, והיא עמדה עם הפנים אלי. לאחר זמן מה הבנתי שזאת אותה הבחורה שישבה קודם עם הגב אלי. מה שסיקרן בה, ובעצם עדיין, הוא שבישיבה היא נראית קטנה יחסית, אבל כשהיא עומדת היא פתאום מאוד גבוהה.

ואז כשאני בתוך התנוחה, כשאני מנסה להיות התנוחה עצמה, בזמן שאני מותח את הידיים קדימה ומרים את רגל ימין כדי להקביל אותה אל הרצפה תוך איזון עם הטורסו, חשבתי לעצמי…מה זאת אומרת ש'היא מסקרנת'? האם היא מייצרת את הסקרנות או אני? הרי 'היא מסקרנת אותי' לא אומר רק שהסקרנות באה ממני, אלא גם הופך אותה לאקטיבית, ליצרנית סקרנות, סקרנות שאחרים מוזמנים ליטול ממנה ולעשות בה שימוש. ואז איבדתי את המשמעות של המלה.

בכל מקרה, הבחורה הזאת – שאני לא יודע איך קוראים לה – היא יצורה קטנה-גדולה כזאת, מעין אבו-נפחא אנושית – אבל לאורך, לא לרוחב. רובוטריקית.

היום בבוקר נכנסתי לתחתית. באחת העצירות ראיתי אותה יוצאת מן הקרון הסמוך באותה הרכבת בה נסעתי. ראיתי אותה לשניה וחצי, אולי פחות. היא שוב לבשה חולצה בגון כחול-אפור. יותר מאוחר לא יכולתי להימנע מלשאול את עצמי האם זאת אותה חולצה מאתמול.

כשהיא צעדה שם הסתכלתי עליה בקור רוח, בא לי אפילו לכתוב בקור רוח מחושב. אבל הייתי נסער. בעיני רוחי חוויתי את עצמי מצביע עליה – לא רק עם האצבע, אלא עם הזרוע כולה – ואומר בפליאה לסובבים אותי: 'היי, אני מכיר אותה'!

למה יוגה?

כבר זמן-מה אני מתלבטת אם לכתוב פה, בבמה פומבית יחסית, על הרובד של היוגה בחיי. משהו מרגיש לי מסוכן בכתיבה על כך, וזאת מכמה סיבות. בראש ובראשונה, כי סוג התובנות שיש לי לגבי היוגה והחוויות שאני חווה באמצעות היוגה הן בעלות עוצמה כה גדולה, שאני חוששת שהמילים שיתארו אותן יישמעו גדולות וחלולות מדי, ניו-אייג'יות עד כדי אובדן משמעות ממשית.

כך שאולי לפני שאני ממשיכה את הכתיבה אני אציע לכל מי שקורא עד כאן פשוט לעצור, לעזוב את המחשב, לוותר על קריאת הפוסט הזה ובכלל, ולעשות תנוחת יוגה אחת (קישורים לאתרים עם הוראות יש למכביר), או להתקשר לסטודיו הקרוב למקום מגוריו ולברר על שיעור יוגה למתחילים. אני אכן חושבת שזה הרבה יותר חשוב ואפקטיבי לעשות את זה, מאשר לקרוא על זה או לכתוב על זה. אז באמת, אין לפוסט הזה חשיבות אם הוא ישמש תחליף להיכנסות לתנוחה, לנשימה, להתארכות, כלומר, להתנסות.

בנוסף, הרבה פעמים כתיבה על סוג כזה של תרגול (או של דרך) הופכת, עבור הכותב/ת, לתחליף לתרגול, ואני לא רוצה שזה יקרה לי. אבל זה סיכון שאני מוכנה לקחת, כיוון שאני מתרגלת מספיק שנים בשביל שהיוגה תהפוך לעוד צורת קיום, לעוד שפה, למשהו שקשה לשכוח את הכלים שהוא נותן או את מה שהוא מלמד (גם אם אפשר לפעמים לא להשתמש בו למשך תקופות מסויימות).

סכנה נוספת היא שהכתיבה על היוגה מרגישה חושפנית במידה שעשוייה לגרום לי אי נוחות. כתיבה על יוגה היא כתיבה על גוף, וגוף הוא נוכח, נראה (ולמרות שזו במה וירטואלית, אני לא כותבת בלוג אנונימי). וגם כאן, אני מכריעה בכל זאת לטובת הכתיבה על היוגה, כיוון שהיא בדיוק מצוייה על התפר שבין גוף ונפש, ומערערת ומאתגרת את ההבחנה ביניהם באופן תמידי.

אז זהו פוסט ראשון בנושא, ואני מרגישה שעשויים להגיע עוד אחריו. ואני מקדישה את הפוסט הזה ל"למה יוגה", ומזמינה את הקוראים המתרגלים יוגה לשתף בסיבות שלהם ללמה יוגה. לעכשיו אגיד שאני מתרגלת יוגה בשיטת איינגר, במרכז איינגר יוגה נווה צדק. עוד על שיטת איינגר ועל הסטודיו בפוסטים בעתיד.

                                          

אז למה יוגה:

• כי בכל פעם שאני מפנקת את עצמי בכמה תנוחות בתחילת היום, זה משנה לי את היום לחלוטין. אני שמחה יותר. אופטימית, מלאת אנרגיה, ממוקדת ויצירתית.

• כי על מזרון היוגה זה הזמן שלי ורק שלי. זו המדיטציה, והטיפול הפסיכולוגי, והזמן להתבונן בחיים שלי טיפה מרחוק, בלי מאמץ מיוחד – והפרספקטיבה הבלתי מאומצת הזאת מספקת את התמונה הכי טובה.

• כי בזמן התרגול באים לי הרעיונות הכי טובים: בכתיבה האקדמית, במערכות יחסים, ובכלל בכל מיני פלונטרים של החיים.

• כי כשאני ביוגה אני ביוגה ולא בשום מקום אחר.

• כי זה פשוט מרגיש נכון לגוף. האיברים הפנימיים מתפרשים בתוך חלל הבטן; שרירים שלא ידעתי שקיימים פתאום מתגלים לי ומתעוררים לחיים. צפידויות במקומות הסגורים נפתחים – אצלי זה בעיקר בשכמות ובית החזה, ובאגן. אבל אצל כל אחד זה במקום אחר.

• כי באמצעים רכים ומתונים, העבודה עמוקה והאפקטים שלה מפתיעים בעוצמה שלהם.

• כי זה מזכיר לי לנשום.

• כי כשכואב לי הגב מהישיבה על יד המחשב, או אחרי טיסה ארוכה, אין כמו כמה תנוחות כדי להקל ולשכך את הכאב.

• כי כיף מאוד לתרגל בזוג עם האיש שאיתי.

• כי התחושה של לעמוד על הראש, או על הידיים (כשאני מספיק בכושר) היא תחושה מעצימה.

• כי כיף להיות בשיעורים עם אנשים בכל מיני גילאים ועם כל מיני גופים.

• כי בהרפייה בסוף השיעור, זה כמו לחזור להרפייה על המזרונים בגן הילדים. סוג כזה של אמון, שקט וביחד הם נדירים בתוך המרוץ של חיינו עכשיו.

• כי לכל עיר שאני מגיעה אליה – (אדינבורו, ניו יורק, או תל אביב) – אני יכולה ללכת לשיעור איינגר יוגה, ולהרגיש שמדברים את אותה השפה, אפילו אם השפה היא אחרת או המבטא שונה.

• כי זו דרך להיות בקשר עם הגוף שלי, ובנינוחות גדולה יותר בו.

ומה אתכם? למה יוגה אצלכם?