בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים

דברים שאמרתי בערב בברלין לכבוד הספר בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים, שלומית ליר עורכת (הוצאת פרדס 2015).

אז ראשית לכל צריך לחגוג את עצם הדבר, שקרה ספר כזה, ספר שתנאי האפשרות שלו רחוקים מטריוויאליים – גם במובן המטריאלי, של כסף, וגם במובן הסמלי. 8 נשים, 8 סיפורי חיים. מתי נתקלתן בסוגה כזאת לאחרונה? הנדירות של הסוגה מעידה על האומץ שבהפקתה.

שמונה הטקסטים בספר הזה כתובים באומץ ובכנות מרשימים. כשקראתי אותם נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, קורות חיים, שבו היא מייעצת באירוניה לאלה שכותבים קורות חיים להשמיט מהטקסט את הכשלונות, את המבוכות, את שבילי החיים שהתגלו כשבילים ללא מוצא. נזכרתי בשיר הזה כי הכותבות עושות בדיוק את ההיפך. הן מתרכזות בסימני השאלה, בשתיקות, בחששות ובכעס, ולא פוחדות להציף אותם, גם בלי שהסיפור מתכנס לתוך פתרון של המתח, התרה של הפלונטרים.

יש הרבה תימות, חיתוכים, הקשרים, שאפשר להבין את דרכם את הספר. אפשר היה לדבר על גוף, ועל מיניות, ועל הכתיבה מחדש של הגבולות בין הפרטי לציבורי. אבל הנושא שחזר בשבילי בספר שוב ושוב הוא מקום. אני רוצה לדבר על מקום.

הספר הזה עוסק במקום ועושה מקום. ברמה הפיסית, הפיזיקלית אפילו, ספר הוא דבר מוחשי, יש לו משקל ונפח, והוא תופס ויתפוס מקום על מדפי ספריות ציבוריות וביתיות. שלומית ליר כותבת, בין השאר, על הספריה העצומה בבית שבו גדלה, ועל הספריה הציבורית שאותה פקדה תדירות. היא כותבת על הספרים שקראה בילדותה, ושמילאו את עולמה (וזה כולל ישיבה על מדרגות הספריה, גמיאה של ספר שרק שאלה, וכל זה כדי להיתקל בספרנית שהמציאה כלל חדש עבורה, שאי אפשר לשאול ספר חדש באותו יום – עוד צורה של צמצום המקום עבור נערה קוראת). היא מדברת על כך שלא מצאה את עצמה בספרים הקאנוניים, שלא מצאה הד לעולם שלה, למה שהעסיק אותה, לאופן שבו היא חוותה את העולם. והנה, בבגרותה, היא מייצרת מקום לפרספקטיבות האלה, שלה ושל נשים אחרות.

מקום הוא בהקשרים רבים משאב מוגבל. בהרבה זירות, לנשים יש מעט מקום. המילון האנגלי "קולינס" מפרסם בכל שנה את רשימת מילות השנה. במקום גבוה ברשימה השנה מצוייה המילה manspreading – התופעה של גברים שמתפרשים עם רגליהם המפוסקות, למשל בתחבורה הציבורית, ותופסים יותר ממקום אחד. מקום הוא כמובן שאלה פוליטית. לנשים להן מעט מקומות ליד שולחן הממשלה (אם הן לא גרות בקנדה), ובכנסת, ובמוקדי השפעה וקביעת מדיניות רבים אחרים בסקטור העסקי ובחברה האזרחית. מחקרים מצאו שתלמידות וסטודנטיות מקבלות פחות מקום לדבר בכיתה לעומת בנים. הן מקבלות פחות רשות דיבור, והן נקטעות יותר. זה נכון גם לגבי עורכות דין בבתי משפט, אגב. נערות ונשים צריכות להיאבק על מגרשים ומתקנים שבהן הן תוכלנה לעשות ספורט כמו גברים, יהא זה ספורט עממי או ספורט תחרותי. הספירה הציבורית שלנו מאורגנת כך שזה נדיר למצוא מקומות הנקה נוחים ונקיים, ונשים שמניקות מחוץ לביתן נתפסות פעמים רבות כפולשות למקום לא להן. הבית, המקום שכן מוקצה לנשים, גורם להן לעתים קרובות תחושת מחנק, תחושה של חוסר מקום. כשוירג'יניה וולף התעקשה שלאישה שרוצה לכתוב צריך שיהיה חדר משלה, היא דיברה על מקום שגם אם הוא בבית, אפשר יהיה ממנו ובאמצעותו להגיע החוצה, דרך הכתיבה.

בדקות הקרובות אדבר על כמה מהטקסטים – לא על כולם, לצערי, מחוסר זמן – דרך הפריזמה של מקום. בחצי השני של דבריי אתעכב על טקסט אחד, הטקסט של אירית דלומי, שהיא גם חברה, ושהטקסט שלה ריגש אותי מאוד.

מיכל אבנון מתחילה את הטקסט שלה מההבנה שהבית הפנימי שחשבה שבנתה כדרך להתמודד עם מה שהעולם מכנה לקויות הלמידה שלה, שהבית הזה כבר לא קיים. כדי לבנות אותו מחדש היא מחפשת מקום בחוץ, בעולם, שיכיר בה ויאפשר לה לדעת את עצמה. היא תרה אחר מקום אקדמי שבו תוכל לחקור הפרעות קשב וריכוז מחוץ לפרדיגמה של "הפרעות" או "ליקויים". היא מחפשת מתודולוגיה מחקרית ושפה ומקום מוסדי שבו היא תוכל לפתח את הידיעה שלה שאופן הקליטה והמחשבה שלה ושל אחרים הוא לא בעיה קלינית אלא דרך אחרת של הבנת העולם. החיפוש של מיכל מצליח, והיא מוצאת מקום לכתוב בו את הדוקטורט שלה כפי שהיא מבינה את נושאו. אבל היא חותמת את הטקסט בשאלה שמבטאת בעיניי את תחושתה שהמקום שהיא מצאה הוא עדיין לא "זה", עדיין לא מאפשר לה את הבטחון והמרחב שהיא מחפשת. היא כמהה לגלקסיות נוספות, מקומות שבהם כבר חושבים על חשיבה באופן שונה לגמרי, באופן הנכון. במקום הזה, בגלקסיה הזאת, היא תרגיש, כך נדמה, שיש לה מקום.

אפרת קנול, אישה סטרייטית, מתארת איך היה עליה להצדיק את המקום שלה כמדריכה באיגי, ארגון נוער גאה. היא בודקת את תנאי האפשרות שיימצא לה מקום במרחב שלא מצפה לה ואפילו שחושד בה כמי שהיא חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית. היא עוברת ראיונות קבלה ספקניים ושאלות חשדניות שמנסות לברר מי היא ומהם גבולות המגדר והמיניות שהיא מסוגלת להכיל. היא צריכה אפילו להצטדק לפני החברים והמשפחה שלה, שלא מבינים מה היא עושה דווקא שם. מה שאיפשר לה להתקבל על ידי הנערים והנערות הוא הנינוחות המגדרית שלה; העובדה שהיא לא מתאמצת לעשות נשיות תקנית. היא באה "זרוקה" או "מתוקתקת", מאופרת או שלא, לא מורידה שיער מהגוף, והכי אוהבת בגוף שלה את שרירי הזרועות. דווקא העובדה שהיא לא מגלמת זהות מגדרית יציבה ולא מתנצלת על כך, איפשרה לנערים ולנערות לזהות, למרות השוני, את המקום שמשותף להם.

הטקסט של יעל בנקירר עוסק בין השאר בשאלה כמה מקום יכולה המערכת הרפואית לאפשר לפציינטים כבני אדם, עד כמה היא יכולה לשמוע אותם. אבל השאלה שלה היא גם שאלה על המקום שלה כרופאה, ועד כמה נתונה לה האפשרות לעשות את עבודתה כפי שהיא מבינה אותה.

יעל תרה אחר דרך שתאפשר לה לשמוע את קולם של הפציינטים. היא מבטאת אי נחת עמוקה מכך שהקשב של מערכת הבריאות נתון לנתונים פיסיולוגיים כמו תוצאות בדיקות דם, ולא לעולם המשמעות של החולה עצמו. "אתם אף פעם לא רוצים להקשיב", החולה מטיח בה. והיא חוששת שהוא צודק. כשמדובר באישפוז פסיכיאטרי, לאטימת האזניים יש משמעות קשה ואירונית במיוחד. קולו של החולה כלוא בתוך מסגרת אחת של משמעות – הצעקות שהוא צועק בלילה האחרון לחייו חייבות להיות, לפי הצוות הרפואי, קולות ממעמקי הטירוף, או בשפה קלינית יותר, אינדיקציה לחוסר איזון תרופתי. אחר כך, כשהתברר שהאדם הקשור למיטתו עבר שבץ, שואלת יעל האם יכול להיות שבין הקולות שהשמיע היו גם קלות עזרה רציונליים לגמרי, קולות של אדם קשור שעובר שבץ.

הטקסט נחתם ברגע מלא תקווה של הבנה עמוקה שזה לא המקום שלה, שככה היא לא יכולה להמשיך להיות רופאה. רציתי, היא מספרת, להחזיר לחיים ילדה שלא יודעת. זה רגע מסקרן שהיית רוצה לדעת עליו עוד.

אירית דלומי עוסקת במקום שנפתח בינה לבין אמה דרך השיחות על ילדותה ונערותה של אמה בעיראק. היא שוטחת דינאמיקה נמשכת של משא ומתן מובלע ביניהן, אם ובת, על השאלה כמה מקום יינתן לסיפורים האלה. אירית רוצה לשמוע עוד ולשאול עוד. אמה מסתייגת, כי לא נוח לה עם השאלות המטרידות שהסיפורים מעלים. והשאלות הללו הן שאלות על פחד, במיוחד לפחד של נשים מפגיעות מיניות. כנערה שמחלקת עיתונים בחיפה, אירית לא פחדה. היא הולכת במסלול החלוקה לבד, השכם בבוקר, ולא פוחדת. היא חוזרת מסרט באמצע הלילה ולא פוחדת. מאוחר יותר, בגיל שלושים, זה נראה לה מוזר שלא פחדה. הפחד, כך נראה, בא עם ההתעוררות של הזהות הפמיניסטית: "האמת, הופתעתי. כשסיפרתי את זה בקבוצת הכתיבה, שלא היה בי פחד, כולן נבהלו. שאלו המון שאלות, אמרו שזאת אולי הפרעה. חושבת שנבהלתי בעצמי. באמת נבהלתי. רוצה להבין את הקו הדק שבין לא לדעת פחד לבין לפחד נורא".

והקו הזה באמת דק, ולא ברור איזה פחד בחיים של נשים יהיה קונסטרוקטיבי, ריאליסטי, כזה שהפנים את הפוליטיות של יחסי הכוח בין גברים לנשים, ואיזה פחד יהיה מוגזם, נשי במובן הרע, הדרוגטיבי, של המילה.

זה הוויכוח שעומד בין אירית לאמה. "איך לא פחדת", אירית שואלת, מנסה להבין איך הלכה אמה מהבית לבית הספר, נערה יהודיה בעיר מוסלמית, שכל בוקר חוצה גשר מלא גברים שמביטים ומעירים ללא הרף. למה היא לא חשה פחד? באופן פרדוקסלי, הפחד מבחינתה של אירית הוא רגש מפוכח, כזה שמעיד על כך שאת יודעת איפה את נמצאת ואילו סכנות אורבות לך, אך הפרדוקס הוא שזה בדיוק הרגש שעשוי היה למנוע מאמה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם. אמא שלה לא פחדה וזה מה שאיפשר לה לגמור את התיכון ולעבור את הבחינות הממשלתיות, הישג נדיר לנערות יהודיות באותה עת. אז איך פוחדים באופן אחראי, באופן מאוזן?

האם, למשל, העבאיה שאמא שלה לבשה בחלקים מילדותה, היא פריט לבוש שמגדיל את הפחד או משכך אותו? האם הוא מקטין ומחליש נשים, או מגן עליהן? (וזה כמובן מעניין לדבר על כך בברלין, מקום בו הרגשות כלפי הבורקה עזים וסוערים מכל צדדיהם). המשמעות של העבאיה עוברת תמורות במהלך הטקסט, וגם בסופו היא נותרת לא יציבה. כך, אירית שואלת את אמה האם לבשה עבאיה, ודומה שהיא שואלת זאת בחרדה ובזעזוע מהרעיון. כאן העבאיה היא פריט לבוש שמבטא שמרנות למסורתיות סקסיסטיות, פריט שמעלים את גופן של נשים וסוגר אותן פיזית וסמלית בתוך הספירה הפרטית, כמו הופך את הנשים לנוכחות נפקדות. אך בהמשך הדיאלוגים בין האם לבת מתברר שבבית הספר התיכון אמא שלה כבר לא לבשה עבאיה, 'בגלל המודרניות', כדבריה, ולפתע לא ברור אם זה היה דבר טוב, או שדווקא זה שאמה התהלכה לא מכוסה גרם לאירית לשאול על הדרך לבית הספר התיכון "ומה, מה הם היו אומרים לך, הבחורים? איזה מילים?"

ואז אירית פוגשת עבאיה, ולובשת אותה. ואי היציבות של המשמעות של הפריט הזה מתעצמת. הקטע שאני אקריא הוא נהדר בעיניי בכך שהוא מצליח לדבר דרך ניואנסים ולא דרך טענות נחרצות, ומותיר מקום למשמעויות מתחרות.

"פעם הביאה הפעילה החברתית לואיז כהן את העבאיה שלה לתערוכה "מזרחיות"…. היא קיפלה אותה לריבוע והניחה על השרפרף. בדיוק הגעתי לשם עם הילדים שלי. הם היו אז קטנים… איך שנכנסתי לגלריה ראיתי מרחוק את הבד השחור. "זאת עבאיה," חשבתי, "זאת בטח העבאיה של לואיז." ניגשתי, פתחתי וניערתי בבת אחת את הבד. נעמדתי מול המלבוש המלא שניצב מולי, נוכח כל כך. לא עברו שתי דקות וכבר הייתי עטופה בזה. לבושה ומכוסה. אני זוכרת את הכובד של הבד המונח עליי, עוטף אותי, סוגר עליי. אמא! אמא!! זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, זאת עבאיה! ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. כזה היה לאמא, כזה היה לכל האחיות שלה. שש כאלה תלויות ליד דלת הכניסה. … הרגשתי מחנק. הג'ינס מסורבל. הנעליים כבדות. כל כך הרבה שנים אני לובשת רק את אלה. פתאום הן הרגישו לי מוזרות, בולטות, כבדות, לא שייכות.

רגע. מה כן שייך? הרגשתי נטועה במקום. לא להוריד. לא. עוד לא. הבד באמת כבד. באמת שחור. באמת נוכח. יש לו ריח כזה של בד. לא משהו שאפשר להעביר בכביסה או עם מרכך כביסה. …

תמיד חשבתי שזו מין רעלה. משהו הרבה יותר קטן. כיסוי ראש. כיסוי פנים. חלק מהפנים. ידעתי שהעיניים נשארות בחוץ. פתאום הפנים והחוץ נהיה ברור: הג'ינס שלי, המסורבל, הוא פנים. לא נראה. לגמרי לא נראה. גם החולצה לא. כל זה לא קיים מבחוץ…. פתאום נמרוד ומתן רצים אליי מקצה החדר, אוהבים אותי, מחבקים את ברכיי, כל אחד מצד אחר, פתאום אנחנו גוש אחד, אמא ושני בנים מחובקים. אני מרגישה גבוהה מאוד, גדולה מאוד, חזקה, גם כבדה… שולה עוברת, מתרגשת, מצלמת, ואנחנו בתוך שלנו. שני בנים ואמא אחת בעבאיה. ואני חושבת, רגע, אז מה זה בעצם חיג'אב". (72-73)

השאלה הזאת היא בעיניי לא רק שאלה על איך נראה חיג'אב, שאלה לקסיקלית על ההבדל בין חיג'אב לעבאיה. אני קוראת אותה כשאלה על המשמעות של פרטי לבוש כגון אלה, ועל הצורך לקרוא מחדש את מה שאנחנו יודעות וחושבות שאנחנו יודעות על הפרקטיקות של כיסוי הגוף הנשי. באופן מוזר ומרתק, התחושה היא שהסיסמה הפמיניסטית שאירית הנערה תולה על קיר חדרה, הסיסמה "הגוף שלי שייך לי", מתממשת לכמה דקות דווקא כשאירית מנסה את העבאיה. והעובדה שהג'ינס, בגד כל כך מוחצן, מוחצן בהגדרה, הופך עם העבאיה לפנימי, לבלתי קיים עבור העולם שבחוץ, תובעת חשיבה מחודשת על הפנים והחוץ, ועל מקומן של נשים בין שתי הספירות הללו.

בשבילי, המקום בגוף שהכי מסמל מקום הוא הבטן. אבל לא רק מסמל, אלא גם מגלם, באופן הכי ממשי. עבור נשים, לשחרר את הבטן ולפנות בה חלל זה אקט רדיקלי. לאפשר לחלל הזה להתמלא במשהו מלבד עוברים זה אקט מאיים. אנחנו מתקיימות בתרבות שתובעת מנשים להכניס את הבטן ולמצק את הבטן ולשטח את הבטן, ואפילו מצווה להעלים את הביוגרפיה שלהן משטח הפנים של הבטן, לעשות הכל כדי למנוע או למחוק סימני מתיחה שהם תוצאה של לידות או של הרזיה, כלומר של החיים. האפשרות לשחרר את הבטן ולעשות שם מקום היא אפשרות רדיקלית, חתרנית ומסוכנת. אין מכנסיים שמעוצבות בשביל אישה עם בטן רפויה, עם בטן שיש בה חלל ומקום לדברים מעניינים להיכנס. יותר מכך, אין תבניות גוף ומראה שהן קבילות, לא מובנות כסטייה, ככיעור וכחולשה עבור גוף כזה.

וכשאנחנו מצליחות לגייס את האומץ ולתת לעצמנו רשות ליצור מקום בבטן, מקום שלא יתמלא מיד ברגשות אשם על עצם קיומו, יכולים לקרות דברים מסעירים, ואפילו מסוכנים. מסוכנים לנו על מה שנגלה כשנקשיב לעצמנו וניתן לחלל הזה להתמלא בנו, ומסוכנים לחברה, כי מה שימלא אותנו לפתע, מה שניתן לו מקום, עלול לייצר אמיתות לא נוחות, שידרשו הבנה מחודשת של יחסי הכוח בעולם החברתי, הכלכלי, הפוליטי והסימבולי, וארגון מחדש, או הקצאה מחודשת, של מקום.

זה מה שעושה הספר הזה.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

לכל קמט יש סיפור

בשבוע שעבר התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ על ניתוחים פלסטיים. הטריגר היה פרסום תמונות של השחקנית לארה פלין-בויל אחרי שעברה פרוצדורות קוסמטיות שעיוותו את פניה והעלימו את יופיה.

כפי שתוכלו לשמוע, זה היה רב-שיח סוער, בהשתתפותם של השחקנית עמנואל הורי, שסיפרה שהיא מזריקה בוטוקס מגיל 30, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין והפסיכולוגית הארגונית אורית קלייר-ארזי. במהלך הדיון עלתה שוב ושוב המילה "רפואה", שהשימוש בה בהקשר הנדון נשמע לי יותר ויותר כמו זילות של התחום: לא מזור משווקים המנתחים הפלסטיים, כי אם חבלה שיטתית ושגרתית של הגוף, סיכונים, חתכים, הרדמות, חומרים וכאבים בלתי חיוניים ועוד.

בעקבות הראיון החליטו בתוכנית "עושים צהרים" להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק. ביום ראשון (3.11.13) אתראיין שם שוב במסגרת הקמפיין.

שתי הבהרות: ראשית, אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים באופן קטגורי. אם מישהי מרגישה שהאף שלה גורם לה אומללות ותיקון קטן יעשה את כל ההבדל, או אם מישהו נכווה או נפצע והצלקת מצערת אותו – הפלסטיקה בהחלט יכולה לסייע ולהרים תרומה חשובה לאיכות חייהם. מה שמטריד אותי הוא השתרשותה של "תרבות החובה" בקרב נשים רגילות, כולנו, שפשוט נראות בגיל שלנו. העובדה הפשוטה והטבעית הזאת היא לא קבילה בתרבות הנוכחית. אנחנו מקבלות מסר לפיו חובה עלינו לנקוט בכל הטיפולים שאנחנו יכולות (ולא יכולות) להרשות לעצמנו: לטשטש קמטים, להפוך את השפתיים לשופעות ומפתות (הרבה פעמים באופן שנראה מוגזם עד גיחוך), למתוח את עור הפנים באופן שיוצר הבעה מופתעת תמידית ופנים אחידות של כל מתוחות הפנים, כאילו לא "לכל אישה יש פנים" (על משקל "לכל איש יש שם"). לא סביר שנחייה בשלום עם תרבות התובעת מנשים להסתיר את גילן ולתקן את גופן באופן תמידי, באמצעות הליכים יקרים, כואבים, מסוכנים ולא חיוניים משום היבט רפואי.

חזיתות טיפוח חדשות נפתחות כל הזמן, ומרגע שהן משתרשות הן הופכות בהדרגה לחובה המסמלת נשיות תקנית, כמעט כמו לצחצח שיניים. כך למשל, בחזית צביעת השיער כבר הפסדנו – כמעט כולן צובעות, ואין על זה הרבה חשיבה ביקורתית, וקשה בשלב הזה לפתוח את מודעותנו לביקורת כזאת, לכך שאפשר גם אחרת. ובכל זאת, כפי שאמרתי בראיון, נסו לדמיין כמה זמן וכסף ונשימת החומרים הרעילים והמסרטנים שבצבעי השיער היה נחסך מאתנו לו היינו כולנו מסרבות לדבר הזה. אז יכולת להיות אפרפרה ובת 40 ולא להיראות מבוגרת הרבה יותר מכפי גילך. כשכולן צובעות, זאת שלא צובעת נראית זקנה. זה עניין של פעולה קולקטיבית, של הנשים כולן בחברה נתונה.

ושנית, גם אם זה עשוי להישמע אחרת, אני לא ממקמת את עצמי בעמדה שיפוטית כלפי אישה שעוברת ניתוחים, מתיחות או הזרקות. נשים יודעות היטב (וזה מתקשר לנקודה הקודמת) מהן הדרישות החברתיות מהן, הציפיות שבלעדיהן יהיה להן קשה הרבה יותר להצליח. הן מפענחות מעולות של התרבות שבה הן חיות. אין פה תודעה כוזבת או כניעה חסרת ביקורת לציפיות חברתיות. האתגר שלנו הוא ליצור חברה שבה נשים יכולות לשגשג ולהרגיש טוב עם עצמן גם בלי מתיחת פנים והזרקת בוטוקס.

אז נסו להאזין השבוע לראיונות סביב השארת הקמטים. נראה לי שיהיה מעניין.

עדכון: אתראיין בנושא בגל"ץ ביום רביעי הקרוב (6 בנובמבר), ולא היום. ככה זה בעסקי השעשועים 🙂

דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

דברים שאמרתי בערב הדלקת נרות של "נשים מדליקות" שארגנה התנועה הירוקה בחנוכה.

בשבועות האחרונים רועשת הארץ, וטוב שכך, מנושא "הדרת הנשים". הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – המונח המתאים כאן הוא גירוש נשים, או סילוק נשים. בעיניי, הדרה היא מילה שהולמת מצבים של דחיקה סמלית, כזו שהיא בדרש, ואילו כאן מדובר בפשט – בהרחקה כפשוטה, פיזית, לא סימבולית ולא כזו שצריך אנליזות מתוחכמות ותובנות מעמיקות כדי לחשוף אותה. אני רוצה להציג כמה מחשבות, על גירוש נשים מהספירה הציבורית – הן מהזוית המשפטית והן מהזוית הסוציולוגית.

דרך אחת לחשוב על הנושא היא כעל כזה שכרוכים בו דיכוי מבחוץ ודיכוי מבפנים. הטכניקה של דיכוי מבחוץ היא הטכניקה הישירה – תליית השלטים בבית שמש הדורשים מנשים לעבור לצד השני של הרחוב, כי יש בו בית כנסת; השחתת תמונות של נשים, כמו של רחל עזריה, בקמפיין שלה לבחירות למועצת עיריית ירושלים. למשפט קל הרבה יותר להתמודד עם דיכוי מבחוץ, כיוון שהנורמות והכללים בדבר הפרדה ניכרים לעין ומפורשים. אבל מה בדבר הדיכוי מבפנים?

המנגנון של דיכוי מבפנים הוא הרבה יותר מתוחכם. מדובר במנגנון שהיסוד הפעיל בו הם הקולות הפנימיים שלנו, לכאורה מבחירתנו ורצוננו החופשיים, אבל למעשה כתוצאה ממנגנונים חברתיים יעילים, שמשרישים בנו ללא הרף וללא לאות כיצד ראוי לחיות. לשם הדגמה, ההבדל בין דיכוי חיצוני לפנימי הוא ההבדל בין מחוך, שקושר ופוצע את הבשר כדי להצר את קו המותניים מבחוץ, לבין הדיאלוגים הפנימיים שיש לרובנו על זה שהגוף שלנו לא כשיר, שאנחנו צריכות בדחיפות להקטין את קו המותניים שלנו, לחסוך בקלוריות, ולא לתפוס יותר מדי מקום פיזי בעולם; אותם דיאלוגים פנימיים שגורמים לנו להכניס את הבטן.

מנגנון הדיכוי הפנימי הוא המנגנון שגורם לנשים בקהילות החרדיות לציית לציוויי ההפרדה, להרגיש שהן לא בסדר, לעבור לאחורי האוטובוס ולמשטר את בנותיהן וחברותיהן שיתלבשו וינהגו במה שמכונה צניעות (מילה שאפשר להתייחס אליה כאל חוליה מקשרת בין הדיכוי החיצוני לפנימי) ולרדוף אחר כל קווצת שיער סוררת, פן תציץ מן השביס.

אבל קל לדבר עליהן. בואו נדבר "עלינו". על איך זה עובד מהצד שלנו, הנאורים, החופשיים. אם אני מנסה לנתח את האתגרים שעומדים לפנינו במאבק בגירוש הנשים, אז להבנתי פועלים כאן שלושה מנגנונים.

המנגנון האחד – עניינו היותנו שבויים ברעיון הליברלי של הסכמה ובחירה. המנגנון השני – רגשי האשם הסמויים שלנו – של החילוניים – לגבי יחסינו ליהדות, שמובילים להיעדר חזון, או לחזון עמום ופרום ביחס לחברה הראויה בישראל. והמנגנון השלישי – התפיסות שלנו לגבי נשיות תקנית. אתייחס בקצרה לכל אחד מהם.

באשר למנגנון הראשון – מדובר באמונה לפיה צריך לתת להסכמה חופשית את הבכורה, וכל עוד הדברים נעשים מרצון חופשי, אז אין להתערב בהם. כידוע, זה הטיעון לגבי זנות, למשל. לא ראוי לאסור על אישה לעסוק בזנות. זה יהיה פטרנליזם מזיק, שיוביל אותנו לעריצות. היום זו שלילת חירותה של אישה לעסוק בזנות, ומחר תהיה זו שלילת החופש של הומוסקסואלים לקיים יחסים עם בני מינם, בשם האמונה שזה לא טוב להם והם פשוט לא הבינו את זה עדיין, או לחילופין שלילת החופש לקיים מצוותיה של דת שאנחנו חושבים שהיא שקרית או כופרת בעיקר.

אכן, בחירה חופשית היא ערך חשוב, חשוב מאוד, שעליו מבוססת כל המחשבה המודרנית והפוליטיקה המודרנית. הנאורות הציבה את האדם במרכז, בתור ישות שאחראית לגורלה, שלא ראוי שתתנהל לפי תכתיבי הדת, המסורת, או העריץ, אלא מתוך כבוד לצורך לתת דרור למחשבה עצמאית, לבחירה, ולתפיסה של כל אדם כיצד נכון שינהל את חייו ויגשים את עצמו. האמונה בערך של הסכמה חופשית היא מה שאיפשר לבג"ץ לומר, בפסק הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים, שכל עוד ההפרדה היא מרצון חופשי של הנוסעים והנוסעות, לא ראוי להתערב בה. אמונה זו היא שאפשרה גם ללימור לבנת לומר כי כל עוד ההפרדה בשכונות החרדיות נעשית מרצון היא לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה. אז למה אני חושבת שצריך להתייחס בספקנות לנפנופים בטענת ההסכמה החופשית?

בפילוסופיה הפוליטית קיים רעיון פשוט המכונה "העדפות סתגלניות" (adaptive preferences): אם אנחנו מוכנים לכבד העדפות ובחירות של כל אדם, אנחנו צריכים גם לשים לב שאופק ההעדפות מצטמצם בהתאם לנוף הרלוונטי שבו חי האדם – מה שהסביבה משדרת לו כאפשרי עבורו, הוא מה שהופך להיות קצה אופק הדמיון שלו. כך, אם נשאל נערה משכונת מצוקה על מה היא חולמת, מה ישמח אותה, סביר שהיא תאמר "בעל עשיר" או, במקרים אחרים, "להיות מלכת יופי". ברוב המקרים היא כלל לא תעלה בדעתה את האפשרות להיות מדענית, או פוליטיקאית. מה שנורמלי הופך להיות רצוי. כך אופק הדמיון שלנו, של כולנו, מוגבל בהתאם למה שמצוייר לנו כאפשרי בתרבות שלנו ובחברה שלנו. כמו ששאל ג'ון סטיוארט מיל כבר לפני 150 שנה, "אישה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים, והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?"

אז אם נאפשר לגירוש הנשים להמשיך ולהשתרש, לא ירחק היום שמן המצוי הוא יהפוך לרצוי, לראוי. במילים אחרות, מה שכיום מצווה מבחוץ יהפוך לבחירה חופשית וטבעית מבפנים.

לא אאריך לגבי המנגנון השני, אבל נדמה לי שעלינו, החילוניים, להודות שיש בנו, לפחות באופן שבו אנחנו מתנהגים כקבוצה, משהו מן הבן-גוריוניזם הפשרני ההוא. כלומר, מנגנון אשמה שמרגיש עמוק בלב קצת לא בסדר על נטישת המצוות, ומוכן, במידת מה, "לתת להם את שלהם", כסוג של מירוק מצפון בשם אסירות התודה כלפי מי שנושא את לפיד הדת, ובשם האחדות של עם ישראל במדינת ישראל. עלינו לשאול את עצמנו מה זה בתוכנו שקורא לנו להבין, להגיד שאולי יש משהו בדבריהם. במילים אחרות, עלינו לשאול מה גורם לשוטרים להפציר בטניה רוזנבליט לוותר ולעבור לאחורי האוטובוס?

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתבה לאחרונה החלטה ראוייה בהקשר הנוכחי. בפסק דינה, דחתה השופטת את טענת האפליה של אישה חרדית. האישה תבעה דמי אבטלה משירות התעסוקה, ודמי האבטלה נשללו ממנה אחרי שסירבה להשתלב במקומות עבודה בשל העובדה שכרוכה בהם עבודה לצד גברים. המערערת טוענת כי הופלתה על רקע דתה, אך "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת", כותבת השופטת, "היא זו אשר עלולה להביא להפלייה ולהדרה – אפלייתן של נשים… לו נקבל ערעור זה, עשוי הדבר לתמוך ב'סטדנרטיזציה' של הפליה והדרה ובכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה." ונאמר אמן.

ומה באשר למנגנון השלישי? כזכור, פתחתי את דברי בהבדל בין דיכוי חיצוני, נראה לעין, לבין דיכוי פנימי, סמוי, שהוא תוצאה של הפנמה. אמרתי שהאמונה המסונוורת שלנו בהסכמה חופשית, ורגשי האשם הכמוסים כלפי הדת, הם חלק מהסיפור. החלק השלישי קשור לתפיסותינו העמוקות ביותר בדבר נשיות תקנית לפיהן גופנו כפי שהוא הוא כמעט בהגדרה פגום, טעון שיפורים, תיקונים וריסונים בלתי פוסקים. אלה התפיסות המושרשות אצל מרבית הנשים באופן כה בלתי נראה עד שהן הופכות לטבעיות, לשאלה של בחירות אסתטיות נייטרליות לכאורה, ולא פוליטיות.

וכאן יכולתי להרחיב על דיאטות, ניתוחים פלסטיים, הלבנת שיניים או בוטוקס. אבל אני מעדיפה לדבר על נושא הנחשב לטאבו. יש מי שיחשוב, אולי, שהדברים בוטים, אבל יש דברים שפשוט צריך לומר בישירות.

אנחנו מתקוממים בתקופה האחרונה נגד "קול באישה ערווה", אבל שימו לב שאנחנו חיים היום בתרבות שבה יש פחות ופחות לגיטימציה לא רק לקול באישה ערווה, אלא גם לשיער הערווה הנשי עצמו. לאחרונה בישר המגזין האמריקאי The Atlantic על העלמותו ההולכת וגדלה של שיער זה. במסגרת המרוץ הבלתי פוסק לפתיחת עוד ועוד חזיתות של תיקון ושיפור הגוף הנשי כפי שהוא, גם את אזור הערווה נשים היום לא רק מורטות ומעצבות, אלא אף משקיעות בו ממון רב וזמן יקר של טיפולים קוסמטיים לטיפוח העור באזור המדובר, הצערתו והחייאתו – ממש כמו בעור הפנים (ובכלל לא נגעתי בטרנד הניתוחים הפלסטיים באזור איבר המין הנשי, ששיעוריו הולכים וגדלים).

גם כאן, בדומה לנשים החרדיות, השאלה היא מה גורם לנו לקנות כה מהר – בתוך שנים ספורות – את זה ששיער הערווה הוא לא אסתטי עד כדי יצירת כמעט חובה אזרחית להסירו. חבר רווק חלק אתי לא מזמן את ההבחנה שהיום אישה שאינה מטפלת בשיער ערוותה תיחשב חסרת דרך ארץ, חסרת נימוס בסיסי. כמעט כאילו היא לא היתה מצחצחת שיניים, או לא משתמשת בדאודורנט.

ניתן למתוח קו בין ההפנמה של נחיתות הגוף הנשי אצלנו, החופשיות והמשוחררות (בעיני עצמנו), לבין ההפנמה של חלק מהנשים החרדיות את מקומן הראוי. במלים אחרות, יש קו בין ערווה לערווה. גם עבורן וגם עבורנו, גם אצלן וגם אצלנו, אין דבר יותר קשה מלצאת כנגד מוסכמות הקהילה שלך, על הסנקציות המתוחכמות, העדינות והניואנסיות שהיא מפעילה ועל אופק האפשרויות שהיא מכתיבה. לדעתי, הסיבה שעכשיו אמצעי הדיכוי הופכים ישירים (כללי ישיבה במקומות שונים באוטובוס, איסור שירה, ניתוב לעבר השני של המדרכה), היא בדיוק בגלל שהנשים החרדיות הצליחו בשנים האחרונות להשתחרר מעט מן הלפיתה הפנימית, מתחושת הנחיתות, והחלו לעבוד, ללמוד וליצור בשיעורים גדולים מבעבר.

אבל אם רחל עזריה יכולה לעשות את זה, אם עדינה בר שלום יכולה, אם יוכבד הורוביץ יכולה, אז גם אנחנו יכולות ויכולים. אסור לנו להיכנע לקולות שהפנמנו בעוצמה כה רבה – קולות שעניינם בחירה חופשית, עליונות דרך החיים הדתית, ונשיות תקנית. עלינו להקשיב לקול הפנימי העמוק יותר, זה שיודע מה באמת נכון וחשוב.

פרדי ואני

20 שנה למותו של ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״

באוקטובר 2008 הייתי בהופעה של (חצי) קווין עם פול רוג'רס בלונדון. מתישהו בנסיעה בג׳ובילי ליין לנורת׳ גריניץ׳ הבנתי שרוב האנשים מסביבי בקרון הדחוס באים גם הם להופעה: ילדות ונערות מאופרות בהגזמה לצד בחורים, בחורות, סבים ודודות. יצאתי עם כולם מהטיוב והתחלתי ללכת בתוך נחילי האדם לכיוון האולם. הייתה אווירה של אירוע גדול באוויר, אם כי ידעתי את זה יותר מאשר הרגשתי. הייתי רפלקסיבי מדי. בכלל, במהלך רוב ההופעה ידעתי יותר מאשר הרגשתי. ידעתי שפרדי לא יהיה שם, אבל העדפתי לא לחשוב על זה. הוא אכן לא היה. השבוע לפני 20 שנה הוא מת.

שמו המקורי של מרקיורי היה פארוק בולסרה. הוא נולד בזנזיבר, ב-1946, למשפחה זורואסטרית שמוצאה מגוג׳ראט שבהודו. מי שלא ידע זאת עד היום בוודאי יתקשה להאמין, אך את רוב שנות ילדותו ונעוריו עשה מרקיורי-בולסרה במומבאי. כשהיה בן 17 הגיע עם משפחתו לאנגליה, שם התגוררה המשפחה בפלטהם שבמערב בלונדון. את השם פרדי אימץ לעצמו בנעוריו, ובהמשך, במסגרת בריאתו העצמית מחדש בימיה הראשונים של קווין, הוא שינה את שם משפחתו למרקיורי – כמי שמסמן את עצמו כשליח האלים (או, לחלופין, ככוכב הקרוב ביותר לשמש). וזה עבד. במידה מסוימת הוא תפס את עצמו כמיתולוגיה בהתהוות, כזו שבעתיד נוכל לומר עליה ״אגדה שהיתה באמת״.

בכיתה א, או אולי בגן חובה, התאהבתי בפרדי. בפרדי של הסבנטיז. הייתה בו מרדנות בלתי אלימה, חוסר כניעות וכוח משיכה עז. הוא היה אדם בלי גיל, רציני ומצחיק, עמוק וקליל, לירי וקברטי, בעל חזות משתנה ובגדי ארלקינו מתגרים. הוא היה סוג של דראג והוא עשה רושם שהוא עושה כל מה שבא לו. והוא זז באופן שונה, שגיבה את הרושם הזה. כל זה הקסים אותי. גם אני רציתי. היה כל כך כיף לפנטז את עצמי בתפקידו. גם אם לא ידעתי את זה בזמנו, פרדי היה מודל החיקוי, ואולי מודל הגבריות, הראשון שלי – מודל שיכולתי להגשים רק בפורים.

אני, בן 10, פורים 1980

במגזינים הקרתניים בישראל תואר מרקיורי, באופן קליני משהו, כ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״. התיאור נשמע לי מגוחך, או לפחות מוזר, אבל בכיתה ב עוד לא ידעתי להסביר למה. איכשהו הבנתי שאסור לי לחלוק את המידע הזה עם הוריי. מדי פעם נכתב שקוראים לו אלפרד, או פרד, או אפילו פרדריק, בצירוף תמונה בה הוא מניף את ידו למעלה בתוספת הכיתוב ״מרקיורי בפעולה״ (במסגרת הקרתנות, פעם אף הופיעה תמונה של כל חברי הלהקה ומתחתיה הכיתוב ״להקת מלכה״).

'מרקיורי בפעולה'

המידע על קווין (ועל להקות אחרות) היה נדיר ומרגש. היה ערוץ טלויזיה אחד בלבד ששידר את ״עוד להיט״ (ואחר כך את ״עד פופ״), לפעמים היה קדימון של קליפ ב״לקראת שידור״ וקוטנר הראה קליפ שבועי ב״זהו זה״. לא היה אינטרנט, העולם היה פחות צפוף, תמונות וידיעות הגיעו מדי פעם דרך העיתונים, לרוב דרך מעריב לנוער ולעתים רחוקות יצא לי לדפדף גם בלהיטון. היו גם תמונות שגזרתי מעיתוני מוסיקה מחו"ל שחבר הביא לחבר שהביא לאחי ושאני דפדפתי בהם. המידע והתמונות הכי יוקרתיים הופיעו על נייר כרומו, בשלושה ספרים באנגלית על להקות רוק וגיטריסטים שנחו על מדף חדרו של אחי.

כיתה ב, שיעור הנדסה. המורה אורית החלה את השיעור באופן מפוהק למדי, ושאלה באי חשק מופגן, תוך שהיא מותחת את ידה המאוגרפת גבוה למעלה – ״מה מזכירה לכם התנועה הבאה?״ התשובה, כמובן, הייתה ״קו ישר״, אבל לי הייתה תשובה מעניינת יותר: התחננתי עם האצבע שתיתן לי את רשות הדיבור, ומכיוון שכולם היו לאים ורדומים, היא אכן נתנה. בהתרגשות מתפרצת שמודעת לעצמה אמרתי לה ״התנועה מזכירה את פרדי מרקיורי בהופעה״. אחת מנקודות החסד שאני שומר למורה אורית… ובעצם כבר אפשר לומר לאורית, בלי ״המורה״, הוא שהיא חייכה אלי בהבנה שובבה ואמרה: ״כן זהר, אבל לא התכוונתי לזה״. זה היה רגע קסום.

לשיעור המוזיקה האחרון בכיתה ג או ד, בקיץ של 1979 או 1980, המורה ביקשה שנביא שירים שאנחנו אוהבים. אני הייתי הבן היחיד שהביא מוזיקה. הבאתי את A Night at the Opera וביקשתי ממנה לשים את המחט על "Bohemian Rhapsody". אני זוכר את מבטם המגחך של חלק מהבנים, שבהמשך היום ולמחרת צחקקו על המוזיקה המוזרה שאני שומע תוך שהם מחקים את הקולות האופראים בשיר. זו הייתה תחושה משונה, שרק שנים לאחר מכן ידעתי לכנותה בשם. הם לא ידעו מה זה ״רוק״ בשעה שהמוכר בחנות התקליטים כבר כינה אותי ״הנקי דורי״ (על שם האלבום של דיוויד בואי).

אני זוכר את הערב שאחותי הביאה לי את Queen II, תוצרת חוץ, שנקנה בתל אביב – העיר הגדולה – ב״אלגרו״ או ב״פאז״ (איזה כיף זה היה כשהיו להם אלבומים – אבל מהטובים – שעדיין לא היו לי). אחותי נכנסה הביתה בלי האלבום, ואני רצתי אליה בהתרגשות ושאלתי "איפה הוא?" בתגובה היא הטיפה לי מוסר שאני מחכה לה רק בגלל האלבום. נו טוב, היא צדקה, אבל מה יכולתי לעשות. בכל מקרה, היא החביאה אותו במרפסת הכניסה לבית, מאחורי הסורגים. אני זוכר את ההתרגשות לגעת בעטיפה המבריקה, לפתוח את האלבום השחור ולהיווכח שבפנים הוא לבן – פתיחה וגילוי שהיו שמורים למכורים לתקליטים תוצרת חוץ בלבד (שלעתים לוו במדבקה לבנה ועליה הכיתוב: תוצ״ח). הייתי בן תשע או עשר. התקליט היה טוב מעצם זה שהוא היה של קווין. בגיל הזה, זו הייתה אהבה בטוחה. ללא סכנה. והיה שם הקול הבתולי של מרקיורי, הקול המחפש, הרעב, שאחר כך הפך שבע. כשאני מאזין לאלבום הזה כיום אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה, זוכר שהזזתי את הכורסה לצדה של מערכת הסטריאו ושקעתי בה עם האוזניות הענקיות על האזניים, את החלל של סלון ביתנו מהזוית הזו. ואת הקסם. ואת השקיקה.

בניגוד ללהקות אחרות (סופט משין, רוקסי מיוזיק, קינג קרימזון, לד זפלין) שהגיעו ליצירת האלבום הראשון כשהן בשלות לחלוטין, קווין הגיעו אליו כשהם בוסר. שני האלבומים הראשונים של קווין מעניינים מאוד כנקודת התייחסות לאלבומים הבאים. Queen II, למשל, הוא עדות מוזיקלית לחיפוש דרך והתהוות הלהקה, והוא מסמן את מקורותיה (בדומה ל-Bitches Brew של מיילס דיויס, שדרכו ניתן לאתר את מקורותיהם של המוזיקאים שניגנו בו ויצאו אחר כך לדרך עצמאית).

אצל ילדים הזמן עובר אחרת. המחשה של תופעה זו (בדיעבד) קיבלתי דרך האלבום השלישי, Sheer Heart Attack, שבמובן מסוים הוא האלבום האהוב עלי. לדוגמה, אני זוכר שחוויתי את "In the Lap of the Gods" כשיר שנמשך נצח, למרות שהוא נמשך פחות משלוש דקות וחצי. הרפטטיביות בשיר היפנטה אותי, כשהוא הסתיים היו לי עיגולים בעיניים. ואז הייתי מתעורר עם “Stone Cold Crazy”. הקתרזיס הגיע ברצועה הבאה, "Dear Friends", שרציתי שתימשך עוד. חוויה דומה הייתה לי בצד הראשון של האלבום, עם "Brighton Rock" בראשיתו ו-"Lily of the Valley" לקראת סיומו.

כרונולוגית, קווין התחילו אצלי ב-A Night at the Opera. זה היה האלבום הראשון שידעתי לזהות בארון התקליטים (לא רק לפי המיקום בארון התקליטים, אלא גם לפי מרקם הצבעים בצדו הצר של האלבום – יכולת שהלכתי ופיתחתי עם השנים). הרומן עם קווין התחיל, ככל הנראה עם "Death on Two Legs", שהזכיר לי את החלק הראשון בפתיח של סדרה שמאוד אהבתי, The Sweeney, שתורגמה לעברית כ״בולשת חוקרת״ (לקח לי זמן להפנים שאין בסדרה שום בחורה שבולשת, ש״בולשת״ בהקשר זה הוא שם עצם, ואינו מציין בחורה. זה אכזב אותי). אחי שמע את השיר הזה שוב ושוב, ואפילו היינו עושים הופעות לצליליו. בעצם, יש מצב שביצענו את השיר יותר פעמים מהלהקה, תוך כוריאוגרפיה דרמטית בפתיח המתהווה של השיר, כשמחבטי טניס משמשים אותנו כגיטרות.

יש פער גדול בין היכולת לעשות מוזיקה טובה לבין היכולת לתווך אותה, "להחזיק" אותה, מול קהל. בזה לקווין לא היו מתחרים. האינטראקציה בין פרדי לבריאן מיי הייתה נפלאה. בדומה לדינמיקה בין רוברט פלנט לג׳ימי פייג׳, הם הוציאו את המקסימום זה מזה, וניטרלו זה עבור זה את נקודות התורפה. פרדי סיכם את היכולת של קווין מול קהל באמירה "A concert is not a live rendition of our album, It's a theatrical event". ובאירועים התיאטרליים הללו פרדי היה פרפורמר מושלם. כשהוא החזיק את המקרופון המחובר למוט העליון של הסטנד אפשר היה לחשוב שהוא נולד כך (על אף שמנהגו זה החל באופן מקרי, אין להתעלם מהדמיון בין המוט למטהו של מרקוריוס).

בעניין המיניות המוחצנת, אם כבר מעניקים את התואר הזה, אז נדמה לי שהוא מגיע לפרינס. פרינס היה סליזי ופתיין. סוג של סרסור. ג׳ורג׳ מייקל, זמר נוסף שמקובל לחשוב עליו במונחי מוחצנות, רצה להיות סליז, אבל בסוף היום נותר סוכן פורנו קטן. שניהם שידרו שהם אוהבים לזיין חזק, ואצל שניהם סקס הוא קודם כל אירוע אלים וכוחני. אצל שניהם הרכות מגיעה רק אחר כך, לאחר שהם מכניעים את הקורבן. ואז פרינס מעדיף לשלוט באופן שקט. מייקל משדר שבשלב הזה הוא מעדיף להישלט. שניהם גם מציצנים שאוהבים להסתכל מהצד (אם כי אין שום ספק שהמעניין מבין השניים הוא פרינס). בניגוד לשניהם, ובעיקר בניגוד לפרינס, הסליזיות של מרקיורי, לפחות על הבמה, הייתה שובבה ורוויית הומור. מרקיורי הבימתי של הסבנטיז לא היה אובייקט מין, אלא, בין היתר, מתווך של מיניות, אירוטיקה, נהנתנות ורכות. לא היה בו יסוד מדיח לדבר עבירה, לא אלימות ולא משחקי שליטה. ראית אותו זז והתחשק לך ״לעשות אהבה״ ולהזיע, כשליד המיטה כוס שמפניה או יין לבן. בניגוד לאישיותו הבימתית, פרדי העיד על עצמו שבחייו האישיים הוא ביישן ומופנם. אבל על אף תכונה זו, בחייו האישיים הייתה גם תאוותנות מינית משוחררת.

עוד כסטודנט לאמנות, בזמנים שלפני קווין, פרדי הכריז בנונשלנטיות: "I'm not going to be a star, I'm going to be a legend". הוא צדק. אבל לימים תפיסה עצמית זו גם סגרה עליו ותבעה ממנו להתחייב לדמות הגדולה מהחיים שהוא ברא, ובשלב מסוים הוא החל לגלם אותה (על כך כעסתי עליו, אבל מאז הספקתי לסלוח). על דברים מסוג זה אמר ניטשה: ״מי שהצליח להשיג את האידיאל שלו, הן בזאת גם צלח אותו״.

שנון, בעל קול ייחודי, גוש רגש בלתי ניתן לאילוף, כל אלה עשו את פרדי לדיוויד יום של הרוק. וכזו הייתה גם קווין, לפחות קווין של הסבנטיז, של הגוד-אולד-דייז. קווין לא הייתה הלהקה היציבה ביותר מבחינת רמת האלבומים והמוזיקה שהם עשו, גם לא בסבנטיז; בהיבט הזה לד זפלין הם מופת בלתי מנוצח. אבל בשעה שהרוק המתקדם מסביבם ניגן את עצמו לדעת בחשיבות עצמית ושכלתנות, קווין (שבשנותיהם הראשונות פלירטטו עם הסצינה הזאת) הצליחו בה בעת לקחת את עצמם ברצינות ולמשוח את עצמם בתשוקה ורגש.

בתחילת נובמבר 1991, קצת לפני שטסתי לחו״ל, קראתי ידיעה בעיתון, כמה שורות עם תמונה מטושטשת (כאמור, לא היה אינטרנט), שאמרה שיש שמועה שמרקיורי חולה באיידס. הידיעה הזו היכתה בי. לא אהבתי את רוב המוזיקה שקווין עשו בשנות ה-80 והלאה. מוקפדת ומזוהה כמו תמיד, אבל נטולת אדג׳ וקסם. ובכל זאת, הידיעה תפסה אותי לא מוכן. מאיך שהוא נראה בקליפים האחרונים היה לי ברור שזה נכון. זה העציב אותי מאוד, ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. לא ידעתי איך להסביר לעולם שזה מה שמדכדך אותי בגיל 21. ואז, שלושה שבועות במזרח אירופה, קר ומושלג, הלכתי ברחוב ושמעתי ברדיו את "Somebody to Love". קווין כך סתם באמצע היום, כאן? הבנתי מיד מה קרה. התקשרתי מטלפון ציבורי לידידה שהיתה לה טלויזיה ושאלתי אם יש לה MTV. לשמע התשובה הצבתי עובדה – אני בא. נטול נשימה מהליכה מהירה בעיר קפואה ומושלגת עד אימה, השלג הראשון בחיי, נכנסתי לדירתה, סובבתי את כפתור הטלויזיה המיושנת ומיד כשהגעתי לערוץ הודיעו במבזק ה-MTV שפרדי מרקיורי מת אתמול בערב. קצת מביך אותי לומר את זה, אבל אני חושב שעדיין לא עיכלתי את הבשורה במלואה.

גם כיום, כשאני שואל את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אם אני משיב לעצמי בכנות, התשובה היא פרדי מרקיורי של הסבנטיז.

אי אפשר להצטרף לשיחה כך פתאום

מוסר צריך להיות מתוח. אבל במידה. כמו תוף. הנקישה צריכה לחזור אליך. אסור שהצליל יהיה אטום. מוסר מקומט זה לא טוב. אבל מה לעשות, המוסר מתקמט והחוק מתפורר בקצוות. כמו הזקן ההוא שנתפס נוהג נגד הכיוון בנתיבי איילון. מה כבר אפשר לעשות חוץ מלשלול לו את הרישיון. אפילו להפחיד אותו עם המדים החדשים, האמריקאים כל כך, של המשטרה אי אפשר; הוא יחשוב שזה פורים. אולי אפילו חשב כך. מה יאמר על כך שופט התעבורה, שגלימתו תמיד מקומטת? שופט תעבורה זה מקצוע עצוב. קצת כמו תלמיד מגודל שמעולם לא הפסיק את משמרתו ב"משמרות הזהירות בדרכים" במעבר החציה, ועכשיו הוא עושה אותו הדבר, רק לגדולים. בסרטים, זקן שנוהג נגד הכיוון יכול להעיר שופט תעבורה מעילפונו.

גם אותי כמעט עצרו שוטרים: אתמול בלילה חלמתי שתוך כדי נהיגה אני פונה בטעות לקטע רחוב שמוגבל לתחבורה ציבורית בלבד. נדמה לי שזה היה באלנבי. מיד הגיעה ניידת וסימנה לי לעצור, אבל התחכמתי, הם לא יצליחו לעשות עלי את הקטע שלהם, זיבּי שהם יתנו לי קנס, פשוט התעוררתי. נראה אותם תופסים אותי עכשיו. אם הייתי אמריקאי הייתי אומר 'סאקרז'.

באותה הזדמנות שנעלמתי לשוטרים קמתי מהמיטה והלכתי לשירותים. אהההה… איזו הרגשה נעימה. זה הזכיר לי שבצבא תמיד העדפתי לשמור באמצע הלילה, כך יכולתי להתפנק כל השמירה על הזמן שעוד נותר לי לישון. וזה היה באמת, לא בחלום. מי שלא רוצה להאמין שלא יאמין. כי אני לא כותב כדי להסביר, כדי שכולם יבינו סופסוף, פעם אחת ולתמיד, או כדי להצטדק. ואני לא מחפש אינטימיות כפויה. אני מעדיף שהבחורה במונית השירות לא תבקש ממני להעביר כסף לנהג, לא רוצה שהיא תיגע לי ביד בזמן שהיא מעבירה לי את הכסף.

כשאני מטפס לאלנבי דרך גאולה אני מסתכל על הבחורות שיושבות ב"שלג". אני צופה בהן כמו שהייתי צופה בצעירים ובצעירות הפוסעים החוצה מהרכבת התחתית המגיעה מוויליאמסברג בתחנת יוניון סקוויר. הם משכו את העין אבל הרתיעו את הגוף. היום אני כבר מבין למה התכוונה וולך כשאמרה "אל תרצה ממני מה שאין לו מין", ואני כבר לא חושב שזה משפט קשה בהכרח. כי הדברים הולכים ונהיים ברורים בדיוק כפי שהם נהיים עמומים ורחוקים. לא תמיד זה נכון.

השוטר שעצר את הזקן, אולי גם הוא מהגברים האלה שלא מסוגלים לומר "תודה" בלי להוסיף "אחי". כי זה שהמערב הפרוע הסתרק וקשר עניבה מתחת למדים המעומלנים עוד לא אומר שהוא הפסיק להיות פרוע ושהוא מצמיח עלים על האלה. ומה נעשה עם הצפורניים המודבקות? בינתיים עדיף לרכוב על אופניים. הרכיבה על אופניים אחרי שממלאים אוויר מרגישה כמו להסתפר קצר. זה נעים. אבל איכשהו פתאום זה עובר והשער צומח, ופתאום צריך למלא אוויר מחדש.

אי אפשר להצטרף לשיחה כך פתאום.

דברים שחשבתי מחוץ לג'ים

עייפות: אמנם טקסט הוא סוג של חוזה, אבל טקסט לא משפטי שנכתב על ידי עורך דין ועושה שימוש בעגה המקצועית (לית מאן דפליג, להלן, מאחר וכאמור, ברי…), חזקה עליו שיפיל עלי עייפות.

פיקדון: במבנים שעובדים בהם שיפוצניקים או בנאים תמיד אפשר לראות בקבוק קולה ריק בצד החדר או על החלון.

פרופורציות: בטיילת יש קבוצת נערים שמתאמנת לקראת הגיוס. יש שם כמה נערים בני 17+ שבעל כורחם נראים "גברים". מעולם לא הייתי כזה וכנראה שלעולם לא אהיה. לא ברור מהם הדברים שעושים אותם לכאלה. זה לא רק השער על הגוף, שאינו נערי בעליל. על אף שיש להם פנים מבוגרות יותר מחבריהם בעלי הפנים הנעריות, הן לא נראות בוגרות יותר. כמו אצל חבריהם הנעריים יותר, גם אצלם העורף "נקי" למדי וכאילו במצב של under construction. אבל זה כן קשור לפרופורציות. זה משהו מעוות שעובר כגברי. כשהייתי בגילם קצת קינאתי בכאלה מסוגם.

התחפצות: בפורים ראיתי נערות ובחורות שהתחפשו על ידי שהן עטו על עצמן את ערטולן.

שוק: את השוק בנמל תל אביב אני מכנה הצ'ייסר של שוק הכרמל. הוא כיפי, קומפקטי, נעים להסתובב בו. לעתים מעיקה עלי שם הדינמיקה של החלפת מילות נימוס "נעימות", כאילו המוכרים הם דיילי ירקות. במילים אחרות, לפעמים אני מרגיש שההתנהלות שלי בדוכן (שהרי, כידוע, שם מדובר בדוכן, לא בבסטה) היא סוג של עבודה שדומה לזו שיש לך בארוחת הבוקר עם בעלת הצימר. במובן זה אני מעדיף את שוק הכרמל, שם החוזה עם המוכרים הוא בלתי מדובר, אך ברור ובלי טקסים. אם השוק בנמל הוא צימר, אז שוק הכרמל הוא מלון: הוא גדול יותר ובלתי אישי. הכל עומד לשירותי, אבל באפס עבודה מבחינתי. אני מכיר את שוק הכרמל יותר ממה שדמיינתי אי פעם, אך אני עדיין זר בו. דווקא זה הופך אותו למשחרר יותר עבורי. ועם זאת, שוק הנמל הוא מקום שמח יותר. לפעמים נדמה לי שיש בזה משהו לא הוגן.

צייר לי כבשה: אצל "אבי גבינות" בשוק הכרמל (פינת יעבץ) יש לפחות שלוש תמונות של מנשה קדישמן, כבשים כמובן. העיניים שקדישמן מצייר לכבשים הן עיניו שלו. הוא גם מתלבש כמו כבשה.

סאונה: תוך כדי שיחה שהתפתחה בסאונה (חרף דבריי בתגובות לפוסט האחרון) שאל אותי האיש המבוגר: בן כמה אתה? 40, השבתי. הוא הסתכל עלי ואמר: זה גיל טוב. הוא אמר את זה ברצינות, אבל בלבביות. ברוך. כמעט בחיוך. האמירה הזו לא חידשה לי הרבה, אבל האופן שבו היא נאמרה הפך אותה לאחד הדברים היפים שנאמרו לי לאחרונה.

ציטוט: "—יש אלף ואחד פתחים סמויים, המשיך אבי, שעין בוחנת עשויה לחדור בעדם אל נפש הזולת; ואני גורס, שאדם רגיש אינו עשוי להניח את כובעו בכניסתו לחדר, —או לשוב וליטול אותו בצאתו, בלא שיתמלט ממנו בלי משים משהו שיהיה בו להסגירו." (טריסטרם שנדי, עמ' 435)

ספר: היינו העתיד של יעל נאמן.