בג"ץ, צווי ביניים וייצוג הולם

בחודשים האחרונים חלו התפתחויות משפטיות מעודדות בתחום עיגון החובה המשפטית לייצוגן ההולם של נשים בשירות הציבורי ובוועדות לעיצוב מדיניות לאומית. מעודדות אך לא מספקות. פסקי הדין שניתנו בנושאים כמו העתירה כנגד היעדרן של נשים בוועדת טירקל ובעתירות נוספות אמנם יפים, אך הם עדיין לא מבטיחים שהשינוי בשטח יקרה.

לא כאן המקום לדון בצדקת המאבק למינוי נשים בצוותים לקביעת מדיניות לאומית. נאמר רק שחיצי הביקורת אינם צריכים להיות מופנים לבג"ץ, ושהאשמות האקטיביזם הן מופרכות בהקשר זה: בג"ץ עושה בדיוק את מלאכתו: אכיפת החוק שחוקקה כנסת ישראל. היאהיא שקבעה את חובת הייצוג ההולם של נשים בוועדות כמו ועדת טירקל, והיא עשתה כן כחלק ממגמה כלל-עולמית, ביוזמת מועצת הבטחון של האו"ם, להכיר בתפקידן החשוב של נשים בניהול סכסוכים מזויינים, בעשיית שלום, ובעיצוב מדיניות באופן מושכל יותר (רקע לתיקון 4 לחוק שיווי זכויות האישה אפשר למצוא כאן וכאן).

בתחום הדין המהותי בג"ץ הוציא תחת ידיו כמה פסקי דין המשקפים הבנה מעמיקה של המנגנונים החוסמים נשים מעמדות מפתח באופן שיטתי, וניסח באופן מקיף את מהותה של החובה לשקול נשים לעמדות מפתח באופן ענייני, תוך ניסיון למגר את הדפוס של מינויים החוזר ונשנה של "החבר'ה שאכלו אתי מאותו מסטינג", דפוס החוסם גישה לקבוצות שאינן מרושתות היטב, ובהן נשים, עולים חדשים, ערבים, ואנשים עם מוגבלות.

אך בתחום הפרוצדורלי, של ניהול העתירות, נדרש שינוי. מעצם טיבן, עתירות שעניינן מינויים דורשות הוצאת צווי ביניים עד שתתברר העתירה. רק שינוי בדפוסי הפעולה הפרוצדורליים של בג"ץ יוכל להניב תוצאות משמעותיות, שיהיו ניכרות במספרים. שאלה זו רלוונטית בימים אלה סביב ההתדיינות בבג"ץ על תנאי המכרז לתפקיד מנכ"ל לבתי הדין הרבניים, החוסמים מראש מינוי נשים.

בעתירה נגד היעדר נשים בוועדת טירקל, למשל, ביקשו ארגוני הנשים שעתרו כי בג"ץ יוציא צו ביניים המעכב את עבודת הוועדה עד להחלטה בעתירה. בג"ץ אמנם קבע דיון למועד סמוך לאחר הגשת העתירה, אך נמנע מלתת צו ביניים שיעצור את עבודת הוועדה עד הדיון בעתירה. הדיון בבג"ץ, סמוך ככל שהיה, התקיים אחרי שהוועדה שמעה את עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הבטחון, והרמטכ"ל. מה הפלא שהמדינה טענה בבג"ץ שכבר מאוחר מדי למנות נשים לוועדה אחרי שמיעת עדויות אלה? אמנם בדיעבד דחה פסק דינו של השופט עוזי פוגלמן טענה זו, אבל במבחן התוצאה, אין ולא יהיו נשים בוועדת טירקל. כזכור, הממשלה יצאה ידי חובתה על ידי מילוי התנאי של בג"ץ, לפיו אם 5 נשים יסרבו להזמנה לכהן בוועדה, תהיה הממשלה פטורה מלהמשיך לחפש. גם עכשיו, לאחר פטירתו של חבר הוועדה שבתאי רוזן, נראה כי לא תמונה אישה תחתיו (ואכן, אולי כבר מדובר במעט מדי ומאוחר מדי).

דוגמא נוספת היא עתירתה של שדולת הנשים ויעל ארן. ארן הציגה מועמדות לתפקיד מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, ודורגה כמתאימה ביותר לתפקיד על ידי ועדת האיתור המקצועית. למרות המלצת ועדת האיתור, ראש הממשלה מינה את יאיר גלר, מי שדורג מספר 2. יש בסיס להשערה שהוא זכה במינוי בשל היותו אל”מ במיל'. בג"ץ נתן צו מוחלט הקובע כי המינוי אינו עומד בדרישות החוק ודורש מראש הממשלה לבחון אותו שוב. מהותית, פסק דינו של השופט אדמונד לוי הוא יפהפה ומעמיק. אך במישור הפרוצדורלי, גם כאן נמנע בג"ץ מלתת צו ביניים המקפיא את מינויו הפסול של גלר. השורה התחתונה: גלר עדיין מכהן בתפקיד, וימשיך לכהן בו. צר המקום מלתאר את הדרך הנואלת שבה פעל משרד ראש הממשלה כדי להכשיר את המינוי, גם בהליך נוסף של בזיון בית משפט שהתנהל בבג”ץ.

כשבג"ץ איננו מוציא צווי ביניים כדי לעצור את הליכי המינוי הפסולים, אין זה משנה כמה יפה ועקרוני יהיה פסק הדין שיינתן בסוף ההליך: נשים לא תגענה לעמדות המפתח, כיוון שבעלי הסמכות למנות יודעים שהם יכולים למשוך זמן, לתרץ תירוצים, ולקבל לבסוף בדיוק את מי שהם רצו כשהוא יושב בניחותא במקום שבו הם רצו אותו.

גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.

מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט ובכןאובייקטיבית חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביגאלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורדמרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.

לא עוזב את העיר

לא עוזב את תל אביב ולא את עיתון "העיר", אבל עוזב את "טיים אאוט". בניגוד לפעמים האחרות בהן הפסקתי את המנוי למגזין משום שהוא לא היה מגיע בזמן, הפעם אני עוזב משום שנמאס לי מהעיתון עצמו.

אני מקבל את העיתון ביום חמישי בערב ומוצא שאני מסיים את קריאתו תוך דקות ספורות. ולא בגלל שאני קורא מהר, אלא משום שיותר ויותר אני מוצא את עצמי מדפדף בו כאילו מדובר במגזין מהסוג שמוצאים בתור לרופא. יותר ויותר אני מרגיש מועקה בעצם קריעת עטיפת הניילון בה מגיע העיתון ואומר לעצמי שאין לברוח מזה שאני מעדיף את עיתון העיר. מעדיף לקרוא טורים מעניינים על פני דפדוף חסר טעם (אם כי יש לציין לטובה את כתיבתם של ניסן שור וחנוך מרמרי), ומעדיף את "עכבר העיר" על פני "המדריך" של טיים אאוט. שמתי לב שלעיתון העיר אני מחכה – מחכה לקרוא את איתי זיו, בן זילכה, אלון עידן, יהלי סובול, רוגל אלפר. וכמובן, אני מכור לטור הקומיקס של אילנה זפרן, גאונה בתפיסת תנוחות חתוליות (ובקריאת מחשבות חתוליות).

קשה לי עם המאוהבות של טיים אאוט בביצת הסלבים המקומית, קשה לי עם הסגנון של מועדון חברים שמאוד מתאמץ להיות קול, וגם עם השדרים של 'אנחנו הדבר האמיתי והנכון' שטיים אאוט מקדם. מה כבר אפשר להוסיף על עיתון שהחלק הכי מעניין בו לטעמי הוא טור הציוצים (כל הכבוד לעורך הטור, אבל אני מזכיר שהציוצים עצמם לא נכתבו על ידי אנשי העיתון). התרחש כאן תהליך מעניין: העיר, שנחשב באייטיז לשיא המקומוניות הביצתית, לעיתון שיצר את הז'רגון האידיוסינקרטי, הפך יחסית לטיים אאוט לעיתון שכתוב בעברית מתקשרת ומסתכלת בגובה העיניים. החיקוי עלה על המקור, ואיבד עצמו לדעת.

יכולתי להסביר יותר ולהיות מדוייק יותר, אבל זה לא מעניין אותי, כל שכן שאני לא מתנצל. אבל חשוב לי להצביע על הקש ששבר את גב הגמל: נמאסה עלי הבמה שהעיתון הזה נותן לגל אוחובסקי. מעבר לחוסר היכולת של אוחובסקי להפריד בין הזירות השונות בהן הוא פועל, מעבר לכך שהטורים שלו הם כבר מזמן לא טורים אלא ליהוג שיכול להיחשב כשיחה עם חבר או קולגה ב"אורנה ואלה", נמאס לי מההתחסדות שלו בעניין היציאה מהארון. התחסדות אלימה, שאני לא מוכן לשתף אתה פעולה, אפילו לא בעקיפין בתור עוד נתון סטטיסטי זניח בתוקף מעמדי כמנוי של המגזין. אחרי שהבנאדם הוציא מהארון בשיטתיות ובדבקות ראויות לציון באטימותן את יהודית רביץ ואת יהודה פוליקר (והטענות שלי נגד פעולות האאוטינג של אוחובסקי בלתי תלויות בשאלה האם זה בסדר או לא בסדר שהיא, הוא או אחרים היו או עדיין בארון), הוא כותב השבוע, או נכון יותר מעז לכתוב:

"כמובן שהיציאה מהארון היא תהליך, ולכל אחד יש הקצב שלו ואת התנאים שבהם הוא חי. ולכן מי שיכול יוצא, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. אין צורך להפעיל לחץ על אף אדם בזמן התהליך. מבחינתי אפשר כיום גם לוותר לחלוטין על האיום באאוטינג על אנשים מפורסמים. שגם הם ייצאו מתי שבא להם ומתי שנוח."

פיכסה. כמה מתאים לאוחובסקי הסגנון של שיחת הסלון הקלילה והמחוייכת. קודם אמרתי כך, עכשיו אחרת, זה בסדר, מותר, זורמים תוך כדי שיחה, מתקדמים; אז קודם אמרתי מה שאמרתי, נכון שלא הרפיתי, אבל עכשיו כבר לא דחוף לי, עכשיו אני מתחבק עם מרגול, ועל הדרך אולי פגעתי בזמר או זמרת, טוב לא ממש באלימות, הכי לא; אני צדקתי כמובן, והם לא, אבל לא משנה עכשיו, אני פשוט פעלתי למען הקהילה, הייתי "האיש הרע" בשביל הקהילה. אני לא מרוויח מזה כלום.

אוחובסקי כותב:

"אין לי עניין להיכנס שוב לוויכוח שיהיה בו חשש לאאוטינג, ואני מבין שכרגיל במקרים האלה אני יוצא האיש הרע."

אני חושב שאוחובסקי טועה, ובניגוד לעדותו על האופן שבו הוא נתפס, אני לא חושב שהוא יוצא האיש הרע. אני חושב שהוא יוצא פולני, ובלי קשר למושג הפולניות, אני חושב שהוא בעיקר יוצא האיש הצודק עד זרא, וזה שלא לוקח אחריות. ובדרך, כמובן, מרוויח כמה נקודות בעיניי מי שלא מקשיב מספיק טוב ומסמן "וי" מהיר על פעילות למען (לכאורה) הקהילה.

ואני רוצה להוסיף, לסיוםסיומת, שאני אומר את זה על אף שאני עלול לצאת כאן האיש הרע.

“טיים אאוט” – מגזין מטעם

הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו'.

בגיליון האחרון של "טיים אאוט" מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה "עליהום". כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב"עליהום" שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור "מופרכות ומסוכנות". למרות השימוש בשם התואר הקיצוני "מסוכנות", לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך "מקום לדאגה"). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה "להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש", טוען בן דוד, "כאילו אין בכלל מקום לדיון". קראתם נכון – בן דוד כותב "כל מי שניסה" חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין "טיים אאוט", הטוענת ב"וואלה" שמדובר ב"רדיפה אישית" נגד לאור ושואלת:

"האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?"

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת "המקור", שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב "הקושי של נשים") להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את "האלף-בית" של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב"תיק תקשורת". לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין "סתם עדויות" לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה "עדות שיטה", ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא "דיון ציבורי", ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל"דיון ציבורי" טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו "ה-ר-גו-עה" טוען שהדיון הציבורי "מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…". הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו "דיון ציבורי" אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה"עליהום" ולמעשה נוקט ב"עליהום" משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים "דיון רציני ולא מתלהם", ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה "מותק". בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין "טיים אאוט", שכתב "כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק 'הארץ' יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי", הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או "האם לכך התכוון המחוקק". זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון "הארץ", דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים "רכים" יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה "האם היא הזדיינה הבוקר?" או "איך הייתה הדפיקה" (כך העדויות ב"המקור") היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה"עליהום", לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא "או שמאמינים, או שלא מאמינים". אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה. ‎קראו עוד מהפוסט הזה

לא יותר?

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר "סיפור של חורף, לא יותר" לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש"חרב עליו עולמו" מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם "זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר", סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל "הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו".

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים.

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי.

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב': קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן.

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה"מקור" בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן.

שעבוד האישה

לפני 141 שנה, הרבה זמן, התפרסמה באנגליה מסה פמיניסטית פורצת דרך, "שעבוד האישה" מאת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. במסה זו, שלצערנו היא רלוונטית גם כיום, הפגין מיל נועזות מחשבתית ומקוריות לא פחותות מאלה המוכרות מ"על החירות". זה נכון גם ביחס לזוגתו ואשתו – הרייט טיילור מיל, שהייתה לדבריו שותפה משפיעה על מסה זו בפרט ועל כתביו האחרים בכלל. לפני ימים אחדים יצא לאור תרגום של המסה לעברית. תרגומה של שונמית ליפשיץ מצוין, עדכני וקולח, והערותיו של העורך המדעי, ד"ר עמוס הופמן, מאירות עיניים.

יופי ואני כתבנו ביחד את ההקדמה למסה. זו היתה חוויה זוגית נעימה ביותר. בדרך כלל אנחנו נותנים זה לזה משוב (ועוד אחד, ועוד) על דברים שאנחנו כותבים (או שאני מתרגם), על טיוטות של הרצאות, על פוסטים – אבל פה הייתה קפיצת מדרגה של שיתוף פעולה וחוויה חדשה של הזנה הדדית. תוך כדי כתיבה השתעשענו באסוציאציה לשותפות האינטלקטואלית בין ג'ון סטיוארט מיל להרייט טיילור מיל. אין ספק שהחמאנו לעצמנו, אבל מדי פעם מותר… רק היו חסרים תה ערבית עם רקיקים בריבה ליד האח, וההקבלה היתה כמעט מושלמת. אבל רק השתעשענו, בסוף היום אנחנו מעדיפים להיות אנחנו (ונעדיף קפה על תה).

וביום חמישי השבוע (7 בינואר בשעה 14:00) יתקיים פאנל לכבוד צאת הספר באוניברסיטת תל אביב. ישאו דברים אנשים מעניינים, ובהם פרופ' חנה הרצוג, ד"ר מירי רוזמרין, ד"ר יוסי נחושתן, וענת רוזנברג, בהנחייתה של ד"ר דפנה הקר – נראה לנו שיהיה מרתק. עוד פרטים על האירוע אפשר למצוא כאן.

book_509_big.gif

עידכון: "הארץ" פרסם סקירה על הספר. הקליקו כאן כדי לקרוא.

ועוד עידכון: סקירת הספר וראיון מאת דפנה לוי.

מפגשים מהסוג האורבני III: תמיכה מרחוק

שיעור היוגה התחיל מבחינתי בכבדות מסוימת. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים וגם משהו באנשים שהיו מסביבי בכיתה לא עבד מספיק טוב. התחלנו בתנוחות עמידה וכשסיימנו אותן, בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, המורה הכריזה על תרגיל שנעשה בזוגות. הרעיון עייף אותי והעיק עלי. בדיוק כפי שקרה לי בבית הספר כשהמורה הייתה מחלקת אותנו לקבוצות. עבודה בזוגות בשיעור יוגה יוצרת אינטימיות כפויה שאינה במקומה, אלא אם כן אתה מכיר את בן הזוג הפוטנציאלי. פתאום אתה צריך להתאים את עצמך למישהו, להריח את הזיעה שלו, ולפעמים גם להרגיש אותה בידיים.

בפעם הקודמת שעבדנו בזוגות גם יופי הייתה בשיעור, אז באופן טבעי – כמו בחיים – נהיינו זוג (בכלל, איפה שלא יזרקו אותי ואת יופי, אנחנו נהיה זוג). אבל בשיעור האחרון יופי לא הייתה. בכל מקרה, כאמור, כשהמורה הכריזה על תרגיל בזוגות נפלה עלי עייפות וחשתי שמציפה אותי מועקה. ואז היא הוסיפה – עדיף שתמצאו בן זוג בן מינכם ושממדיו דומים. במהלך הדגמת התרגיל הייתי עסוק במחשבה שאין כאן אף בחור שאני מסוגל להיות בן זוג שלו. אין לי בעיה ספציפית לעשות תרגיל עם בחור, הבעיה שלי היא התרגיל בזוג. אבל כולם בכיתה נראו לי אנטיפתיים. קבוצה של אנשים שלא כל כך התחברתי אליה – גם הבחורות, אגב. קורה. ואז ההדגמה התקרבה לקיצה, ואני אמרתי לעצמי בייאוש שהנה זה עומד לקרות, צריך לבחור בן זוג. איכשהו, לפני שהספקתי למצמץ, כל הבחורים בחרו להם בן זוג. המהירות הזו מגיעה כנראה מאותו מקום בו הם נחפזים לתפוס מקום בקיר כשעושים תרגיל עם קיר. כמו האנשים בתור בבנק – להשתלט, ומהר. עשיתי למורה פרצוף של "לא נשאר לי בן זוג", אבל כמובן שהבעתי לא הייתה מאוכזבת מדי.

תוך שניה וחצי מרגע שסימנתי לה, המורה קישרה אותי עם בחורה מהצד האחר של הכיתה. "תהיו אתם זוג". לפני כן בכלל לא ראיתי אותה. גם לה לא נשארה בת זוג. היא הביטה בי משם וחייכה. גם אני חייכתי. נדמה לי שלשנינו יצא חיוך עם דוק של מבוכה, אבל גם של שותפות גורל מהסוג הטוב. כשניגשתי אליה הספקתי להגניב לה שזוגתי הייתה אומרת לה שאנחנו אכן מאותו מין (כלומר, שגם אני בעצם בחורה). ויכולתי להגיד לה את זה בכיף, כי כבר מרחוק ראיתי שיש לה חיוך טוב, עיניים מאירות ופיקחות ואנרגיות טובות. ככה בשניה ראיתי את כל זה. אחר כך כשהתחלפנו בתפקידים וידאתי את זה. כשעמדנו להתחיל את התרגיל שוב היה שם רגע קצר של מבוכה – בכל זאת, נוגעים אחד בשני, ועוד באזור מפרק הירך. אבל הרגע הזה היה הדדי, ומאותו מקום, ולכן ביטל את עצמו כמעט לחלוטין.

בתרגיל סיפקנו זה לזה תמיכה ושיווי משקל, כמו שהיינו אמורים. ואחר כך נפרדנו בחיוך והמשכנו בשיעור. אבל מאותו רגע נאחזתי באנרגיות הטובות שלה, וגם בתחושה שהיא מרגישה כמוני. הבחורה הזו המשיכה למעשה לספק לי תמיכה מהקצה השני של החדר והחזיקה אותי בשיעור. ואני הרגשתי שגם היא לא מוצאת את עצמה בכיתה הזו, ושגם אני מחזיק אותה בשיעור. זה הרגיש טוב. הייתה בזה הקלה. כמו להיאחז במצוף אחרי שחיה ארוכה. אחר כך המורה הכריזה על תרגיל זוגות נוסף – מתח באוויר, שלא יחטפו לי אותה – ומייד הוסיפה שנעשה אותו באותם הזוגות כמו קודם. הקלה. איזה כיף! שוב אנחנו זוג. לראות את החיוך האינטליגנטי שלה מקרוב פעם נוספת! עכשיו התרגיל יהיה קל. התקרבתי לעברה: ברור שהיא חייכה, וגם אני.

בסוף השיעור החלפנו משפט וחצי, שוב חייכנו זה אל זה, ונפרדנו לשלום. בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שיש סיכוי מסוים שההרגשה שלי שגם אני החזקתי אותה בשיעור איננה רק פרי דמיוני.

דנה נמה, דנה קמה

יצא לי לאחרונה לצפות ב"מחוברות". אין לי אשליות, אמנם הגיבורות "מחוברות" למצלמה ואלינו, אבל ברור שהמצלמה מחוברת גם לעורכים מגמתיים. העריכה האינטנסיבית של הסדרה נוכחת ללא הרף – מעלימה נתונים אלמנטריים על הדמויות וממקדת אחרים. לדוגמה, עולמה המקצועי של ליאת בר און כלל אינו נוכח, מה שכן נוכח – כמעט אך ורק – הוא חיפושה אחר זוגיות ורצונה בצאצא ומה שקורה (או לא קורה) סביב זה.

מבין חמש הדמויות אני מוצא שחנה רטינוב היא המעניינת ביותר, בטח לאנשים המגלים עניין בעולמם של בני ובנות נוער. הקטעים של חנה מאפשרים לצופה גיחה אל צידה השני של הדלת – שבגילאים האלה היא לרוב סגורה – ומה שקורה מאחורי הדלת, גם לאחר הסינון של העריכה, בהחלט מאתגר וגם קורא תיגר. ומעניין גם ציר האורך של משפחת מהגרים. ה"הארדקוריות" לכאורה של חנה אפשרית מספיק על מנת להתייחס ברצינות למה שעובר עליה, מה שעובר אליה מהוריה ולְמה שהיא אומרת.

בהתחלה נדהמתי מכך שרוב הצופים מעדיפים את הקטעים בהם מופיעה דנה ספקטור, אבל במחשבה שניה זה הגיוני. בסופו של דבר צופים רבים לא נהנים לצפות בעולמה המיוסר ורואה השחורות של חנה רטינוב. הפרינג'יות של מירי חנוך והדוגריות שלה – שאינה בלתי מודעת למצלמה, ועדיין אנושית מאוד לטעמי – מעבירים משהו נורמלי מחד ושאינו נכנע לחיים ה"פשוטים" מאידך. למרות שמירי חנוך ואיל שני הם טוטליים, רומנטיים, אינטנסיביים, הקטעים שלהם עוברים כשגרה, בצורה סימפטית ובמינון נכון. כך גם אצל ליאת וגם אצל "הבחורה בוורוד" – שעוד לא עמדתי לגמרי על טיבה – וגם אצל חנה. על אף העריכה המאוד נוכחת, הקטעים של דמויות אלו לא עוברים כמניפולטיביים (וגם על זה יש מה לומר, זה לא בלתי בעייתי) או כמניפולטיביים מדי, אלא עוברים כסוג של שגרה, ולכן עוברים כמו… כמו החיים.

דנה ספקטור מאידך, ויותר נכון ספקטור בתיאום עם עורכי הסדרה, מביאה בקטעים שלה ניסיון לקומנטרי על החיים באופן המבקש לקיים דיאלוג עם "סקס והעיר הגדולה". כמו קארי בראדשו, היא חיה תוך כדי כתיבת טור על החיים שלה, בקול רם. זה לא עובר כשגרה, אלא כהצגה המציצנית שרצה בעיר, וזה מה שהצופים והצופות רוצים. החיים עצמם, על המסך, משעממים אותם; הם כבר חיים אותם, תן להם יותר! וספקטור נותנת להם את זה – היא מביאה להם את הבחורה בעיר שאין דבר שיותר מחרמן אותה מלשחק אותה קארי בראדשו בגרסה הנשואה בתוספת פן אישיותי של סמנטה, של מירנדה וגם, לעתים (אבל בכך היא לא תודה לעולם), של שארלוט.

ספקטור היא היחידה שמדברת אל המצלמה נאומים שלמים. לא רק פראזות על הא ועל דא, אלא היא מספרת לנו באופן ישיר, בנוסח "שלום יומני היקר" הרצאות שלמות שיש לה בראש, מעין shadowboxing נצחי. הדברים מתחילים בה ונגמרים בה: עושים לה, פוגעים בה, מצפים ממנה, אוהבים אותה, לא אוהבים אותה. יש מובן שבו היא חסרת מרכז כובד של השקפות שבאות מבפנים. כולה תגובה לעולם. גם כאשר היא מודה שהיא עושה משהו לא טוב – הודאה שאני מפקפק בה, כיוון שמאוד חשוב לה להישאר חיננית ומורכבת תוך כדי הכאה על חטא – היא מסבירה לנו מה היא עשתה, מה היא יכולה ומה היא לא יכולה, איך זה קשור להוריה, או איך זה קשור או לא למשהו אחר, ותוך כדי היא מתחילה לדמוע, ואז לצחוק בכאילו מבוכה, ולרגע להיות רצינית, ושוב דמעה, צחוק וכו' וכו'. המסר שהיא מנסה להעביר הוא "תראו כמה קשה להיות אני", אבל לי כצופה לא ברור מהו ה"אני" הזה, ומה ישאר ממנו אם נפחית ממנו את אוסף משפטי הקיטור והפוזות הכביכול בועטות לכל עבר, והעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי. מירי, חנה, ליאת והוורודה חושבות לעצמן: "זה עלי". דנה ספקטור חושבת ואומרת "אני". אני במרכז פה, אני העניין. והיא אומרת את זה לפחות שלוש פעמים ברצף: "אניאניאני" (שזו החלופה הכאילו קולית ל"אני ואפסי עוד"). לי יש הרגשה, לא מקורית, שהדגש שלה מורה על כך שיש סיכוי גדול מאוד שאין שם "אני". אצל האחרות, החיים קורים ויש גם מצלמה. אצל ספקטור, החיים הםהם הניתוח מול המצלמה של הדבר שקרה או לא קרה

ליתר דיוק, וכפי שכבר נרמז לעיל, ה"אני" שהיא פורשת לפנינו נטול מרכז כובד פנימי. כולו נטוע ברצון הנואש שיאהבו אותו. וכמו שקורה פעמים רבות, ככל שאנו משתדלים יותר, כך אנו מסתבכים יותר. ספקטור לא נמצאת בשום רגע כאן ועכשיו, בלי להסתכל על עצמה מבחוץ דרך המצלמה הביקורתית המובנית בנפשה. כך, גם כשהיא עושה סקס בצהריים עם בן זוגה על הגג, היא מיד טורחת לפוגג את הקסם ולהצהיר על המניפולציה הפולנית שיש במעשה הזה: היא פשוט נלחצה מכך שהוא יעזוב אותה כי אולי היא לא מספיק מפנקת וזוהרת. רצוי לזכור כי יש לנו נטיה לא מבוטלת להגשים את נבואות הזעם שלנו על ידי כניסה ללופ שהן יוצרות. מומלץ לנבא קצת פחות ולעשות קצת יותר.

קל לחשוב שספקטור מבינה את מה שנהוג לכנות "המדיה" הכי טוב מכל הדמויות בסדרה, אבל זה מטעה. יהיה מדויק יותר לומר שהיא זו שהכי נהנית ממנה, ולכן משחקת בה כמו ילדה המחזיקה בצעצוע חדש. בכל מקרה, ההתנהלות הזו עומדת לה לרועץ, שכן ספקטור עוברת כמתוּוכת הן במניפולציות שהיא עושה והן בהסבר שהיא מנפקת כמעין כתוביות ל"כבדי ההבנה". אבל המדיה הטלויזיונית איננה רק ניפוח הדוממדיות של הטור בעיתון יום שישי והנפשתו לכלל דמות חיה, נושמת, מקטרת, מעשנת. הדמויות האחרות בסדרה – מטעמן ומהסיבות של עורכיהן – מביאות קו הרבה יותר רגוע. אבל דווקא משום כך הן עוברות הרבה יותר אותנטי והרבה יותר ריאליטי מאשר ספקטור. דווקא משום כך הן מעוררות מחשבה. ובדיוק משום כך הצפיה בהן הרבה יותר קרובה לצפיה בחייהם של אחרים מאשר אצל ספקטור. במובן זה דווקא הרגשת הנינוחות של ספקטור במדיה והמגמתיות של העורכים עובדת נגד הסצינות שלה בסדרה.

דנה ספקטור, כמו בפתיח של הסדרה, בחרה ונבחרה להיות זאת שתבעט. טוב, אין צורך להגזים – היא לא באמת בועטת בכל מה שזז לכל הרוחות, אלא רוקעת ברגליה על הרצפה או בועטת במישהו, כשלעתים רקיעותיה ובעיטותיה קטנות ומעצבנות ולעתים הן חסרות שליטה. בכל מקרה, הבעיטות שלה עקביות להדהים. מדי פעם גם תנשוך, מדי פעם תצבוט, ומדי פעם תפצה את בןזוגה ובתה על מנת שתוכל להמשיך במסכת הקטטוניה הבלתי פוסקת המורכבת מאוסף של משפטי מפתח פסאודו מתוחכמים. הדמות של ספקטור (ולמי שעוד לא הבין, אני לא מדבר על ספקטור עצמה אלא על דמותה הטלויזיונית בלבד), מתעקשת לבטא את צדה הנרקסיסטי באופנים בלתי חינניים בעליל – ודווקא משום שהיא כל כך משתדלת להיות גם חיננית. במובן מסוים הסדרה מבטאת נרקסיזם בדרגות שונות של כל הדמויות, שכן נרקסיזם הוא כמעט בבחינת תנאי מקדים ללקיחת חלק בסדרה כזו, אך ספקטור ממש עובדת בזה.

כמו ב"אלפוני", דנה נמה, דנה קמה… דנה מתקוטטת. מצד אחד היא מבקשת לצייר תמונה של בחורה (על אף שהיא כבר אישה) קשוחה, אך מצד שני היא עשויה מחומר עיסתי ודביק שממאן להתגבש לכדי בצק (ואני לא מדבר על בצק של לחם רוסי כהה שלא אמור בכלל להתגבש) – שלא לדבר על לעבור למצב צבירה של לחם. מה דנה רוצה? אני לא באמת מזהה מישהי שהיא רוצה להיות. אני לא מזהה מישהי שבאמת מוכנה להודות ברגעי ההנאה מהאימהות כשברור שיש לה כאלה, או יותר נכון לא מזהה אותה כאדם שמבקש להשלים עם היותו הורה; לא מזהה מישהי שמסוגלת לפרגן לעצמה להיות נחשקת באמת; אני גם לא מזהה ביצ'ית אמיתית. אני רואה דמות שמאוהבת בלהיות עצמה ורוצה מאוד להיות עצמה, אבל באופן פרדוקסלי העצמי שלה הוא פירוק וליבון תמידי של העצמי שלה. זהו עצמי שלחלוטין לא מספק אותה, אפילו משעמם אותה, והיא מבקשת בכל זאת להעביר לנו מסר שהעצמי שלה כן מספיק לה, אבל למעשה מבקשת מאתנו אישור שהיא אכן מספיקה וראויה לעצמה – וכל אותה העת ממוקדת בדבר אחד: יניקה עמוקה מהסיגריה, או, לחילופין, פליטת העשן.

משעמם אותי דפוס התירוצים הקבועים של ספקטור, המובאים על תקן של הסבר כמובן, על תגובותיה – "ככה זה אצל גברים", "ואנחנו הנשים…", ו"הם תמיד"… ו"היטלר אשם", דפוס שמבקש להמשיג את הסיטואציה באופן שממקם אותה מעבר לעולמה האישי (אה, כן, וכדאי להזכיר לה שישנו גם עולמו של אלכס בן זוגה), וממקם אותה בהקשר תרבותי וביולוגי רחב הרבה יותר לכאורה – שספקטור, ביסוריה הקיומיים חושפת לפנינו. יגונה, במילים אחרות, הוא בעת ובעונה אחת גם יחודי לה, אך גם מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר.

באחד הפרקים ספקטור מקטרת לאלכס שהוא לא רואה אותה. חשבתי לעצמי שסופסוף היא צודקת. הוא באמת לא רואה אותה, וגם לא יכול לראות אותה, משום שהיא מסתירה. היא בעצמה מקיפה את עצמה במעטה של ניסיון לתחכום וניתוח מסדר שני מכל הכיוונים וכל הזמן רואה את עצמה – ובעיקר את עצמה. לו רק יכולה הייתה להסתכל על עצמה עושה זאת היה סיכוי לשינוי, ואז גם היה סיכוי להגיע לאיפשהו. נדמה שספקטור היא היחידה מבני גילה שעדיין שרה בקול גדול ומצטחק את "בקרוב אגיע רחוק, אותי הזמן לא ימחוק" של סי היימן. אני, שכתבתי את השורות האלו בגדול על קירות חדרי בתור נער, בעד לשיר את זה, אבל אני חושב שאיכשהו בגילה – שקרוב מאוד לגילי – יפה לנו לשיר את זה בקולנו הפנימי. וגם – אם אנחנו באמת רוצים בכך – אז לעשות משהו בנדון.

אבל דנה חופרת, וכמו אסיר מקריקטורה פוטנציאלית בניויורקר, היא חופרת פתח מילוט מעגלי שמוביל אותה חזרה למקום בו היא נמצאת. היא מגלמת חוסר יכולת לוותר – רוצה להיות גם קלילה, גם מורכבת, גם איזי גואינג, אבל גם פילוסופית עמוקה, גם בקטע הביצ'י, גם פרובוקטיבית, אבל גם להתייסר, לדעת שלא כדאי, אבל לעשות בכל זאת, להיות רגישה מאוד אך גם לשחק למצלמה, להיות גם אשת משפחה וגם לרצות להזדיין עם גברים אחרים, ובין לבין לדבר כמו ילד שנהנה לקלל. אבל את כל הניגודים האלה מסוגלת להחזיק, כפי שכתבתי בפוסט אחר, רק ניו יורק. העניין הוא שגם שם זה מתיש לאחר זמן מה. אין לי שום דבר נגד הרצונות להיות כל אלה – אבל לפעמים נדמה לי שדנה שכחה שהיא כבר לא בגיל של חנה. וזה, איך לומר, מביך.

לפעמים נדמה לי שבהקשר של ספקטור דווקא בן זוגה, אלכס, הוא הגיבור האמיתי, ולא משום ש"איך הוא סובל אותה" וכו'. העניין הוא שמסקרן אותי מה מביא אדם להרים יחסים ארוכי טווח וגם משפחה עם אדם שרוב שעות העירות שלו נמצא במצב של קיטור, תרתי משמע, ועושה רעש של חבורת חתולי רחוב בעונת הייחום. מה מביא אדם כזה להצהיר די מהר לאחר ריב (לאחר שדמותה ה"מחוברת" מביעה חשש) שהוא לעולם לא יתגרש ממנה. אלכס – אלכס של הסדרה לפחות – מופיע שם כדמות שיש לי רצון לדעת עליה יותר. מעניין לראות איך החיים שלהם היו מיוצגים אילו הוא היה הדמות העיקרית בסצינות על חייהם. ויחד עם זאת, במקרים רבים האמת אינה דרמטית כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה ומתברר שהאמת היא פשוט "מה שקורה", ומה שקורה אינו קורה בהכרח בגלל סיבה אקטיבית אלא לעתים בגין פסיביות קיומית, מעין היקלעות ללופ שרק בעיטה יכולה לשחרר ממנו.

זהו פוסט ארוך יחסית, אולי קצת מעיק, אבל האורך הזה הוא עוד ניסיון להעביר את המועקה שמאפיינת את מושא הדיון. אז איך נסיים? לו הייתי דנה ספקטור הייתי מסתכל עכשיו למצלמה, מחייך, מנגב את דמעתי, נוגע באפי, מרצין, שוב מחייך (במבוכה הכי מקסימה שלי), שוב מסתכל למצלמה – הפעם במבט המבקש להיות חודר, מסיט להרף עין את מבטי לצד ואז מתרחק: מטה את ראשי ויונק יניקה עמוקה מהסיגריה. קאט.

alf2jv9.jpg

טעויות אופטיות במשפט: מאמר חדש על מה באמת צריך לעשות כדי להשיג ייצוג הולם לאוכלוסיות לא מיוצגות

המחוקק הישראלי, כמו גם בתי המשפט וארגוני זכויות אדם (ושדולת הנשים בראשם), עשו כברת דרך מרשימה בחמש עשרה השנים האחרונות בתחום פיתוח התחום המשפטי של ייצוג הולם. המושג "ייצוג הולם" נולד מתוך הכרה שכללי איסור אפליה לא מספיקים כדי למנוע אפליה נגד מי שלא מזהים את כישוריו או את יכולתיה. סטריאוטיפים המוצמדים לנשים, לערבים, לאנשים עם מוגבלויות ולקבוצות נוספות פשוט מונעים את כניסתם לעמדות משפיעות, ולא יעזור כמה הם משכילים ומוכשרים. בשורה של דברי חקיקה, קבעה כנסת ישראל כי במינויים בשירות הציבורי, במקרה שמגיעים לקו הסיום של המינוי מועמדים בעלי כישורים דומים, יש להעדיף את זה שהוא מהקבוצה הלא מיוצגת, עד להשגת ייצוג הולם. בית המשפט העליון סיפק רוח גבית לחקיקה זו. בשורה של עתירות כנגד מינויים חוזרים ונשנים שבהם הממנים פשוט התעלמו משיקול הייצוג ההולם פיתח בית המשפט פרשנות רחבה ומעמיקה למוסד המשפטי של "ייצוג הולם". בדרך כלל, אגב, הנימוק של משרדי הממשלה ובכירי השירות הציבורי המשיבים לעתירות הוא משהו כמו "כן, שוויון זה חשוב מאוד, אבל לא הפעם. הפעם התפקיד חשוב ומסובך מדי, וצריך למנות אליו מישהו שאפשר לסמוך עליו" (היינו גבר יהודי). כמאמר השיר: "רק הפעם, הפעם ודי". 

במאמר שהתפרסם בימים אלה, אני טוענת שאין הרבה טעם בפיתוח הדוקטרינות המשפטיות המצויינות בתחום הזה, כיוון שהבעיה לא נמצאת שם: הבעיה היא שכמעט אין הליכי מינוי בשירות הציבורי שהם נקיים משיקולים זרים, ענייניים, ומבוססים על כישורים ולא על קשרים. לכן, אנחנו אף פעם לא מגיעים למצב המקדמי שנדרש בשביל להפעיל את נורמת הייצוג ההולם – מצב שבו מתקיימת בכל הליך מינוי בחינה מושכלת ועניינית של כישורי המועמדים והמועמדות והשוואה ביניהם. כל הדיונים המעמיקים והמלומדים על טיבה של נורמת הייצוג ההולם, היקפה, משקלה החוקתי וכו', הם לפיכך טעות אופטית המסיטה את הדיון מצוואר הבקבוק החוסם השגת ייצוג הולם: המינויים הלא ענייניים.

טענה חשובה נוספת של המאמר היא כי מינוי מקורבים פוגע בחברי הקבוצות הלא מיוצגות פעמיים: פעם אחת בשל פגיעתו העקרונית בעקרון השוויון, ופעם שנייה בשל כך שבדרך כלל המקורבים הם שוב מהקבוצה החזקה. מכאן נובע כי ארגוני זכויות אדם שמעוניינים לקדם ייצוג הולם לא צריכים להמתין למקרה שבו לא נבחר המועמד "שלהם" מבין המועמדים. כדי להתקיף את המינוי מספיק להראות כי המינוי נעשה באופן לא ענייני, ומכאן שלא היתה למועמדים אחרים, ובמיוחד למועמדים מקבוצות לא מיוצגות, הזדמנות הוגנת להתחרות. גירסה קצרה של הטיעון הזה אפשר למצוא כאן, בטור שכתבתי בזמנו ל-Ynet.

המאמר מתאר כיצד דעך מוסד המכרז כדרך המלך למינויים בשירות הציבורי, ועברנו למצב של "כרוניקה של מינוי ידוע מראש". בסופו מוצעים שיעורי בית מוסדיים לגופים שונים שיש להם יכולת לשנות את המצב, כמו נציבות שירות המדינה, חברי הכנסת, וארגוני זכויות אדם.