כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלהזו איננה אמירה סרקסטיתזה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדיאו שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזהלקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצוםבאמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפהבלי מצמצוץ ובלי טקסהשופט עבר לכיסא שלהוהמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטותהיא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליהאך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקיןברוב מקומות העבודה ישמבחינה מבניתאת זו שהיא קלדניתמזכירהאו פקידההאישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקולמקומה הארגוני איננו עניין רנדומליזה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסיולמנוע יציאה מהמקום הזהאו טשטוש של גבולותיואלה שעובדים עם הקלדנית – השופטרואת החשבון או עורךהדין שביקש מאחת מעורכותהדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדניתכפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחורכך בכירותו של עורךהדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתואלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרדשהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפךושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפיםהשופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרהלכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כללובאופן עיקש מבחינה היסטוריתלשירותים כמו מזכירותניקוןסיעוד וטיפולכןיש המון שופטות בישראלאבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשהבגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנוכל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחתזוטרים ובכיריםשופטים וקלדניותהסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדניתהםאיך לומרפשוט לא עמדו בזהזו עובדה חשובהלא אגביתהשופט עשה אקט של ערעור גבולותוכל ערעור גבולות מעורר מבוכהואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשההתיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולהכעובדבתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובדמעביד (או מועסקמעסיקכמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלהאם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובדאם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובדבמעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונןמציאות לפיה הוא והיאשניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירההוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכייםאגבהודות למאבק ארגוני מוצלחקלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירהאחרי שנים רבות של העסקה קבלניתלו היו מועסקות כעובדות קבלןהמחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלןזאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידהאך לצד אינדיקציות נוספותכמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתיאו האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשלאו לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודהולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגוןלמשללדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטיםלא כפרסונלולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפולאו למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודההשופטולו לדקות ספורותהרגיש את זה בגוףהרגיש איך זה להיות קלדניתתקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניווקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלועל הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדניתאגבאחרי כמה סשנים בתור קלדניתאין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראלממש כמו ב"זמנים מודרנייםשל צ'פליןרוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקהזה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעלעורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחותמרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעתכשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראלהעובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהןמי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכברעכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזותוככה "העכברהייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותיםהשופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתוליםחיננייםממוקדיםובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתוליתהשילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוךיהיה בסדרתחליקתזרוםיש חסרונות רביםמגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונותבאלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלתהצד השני של ביקורת ה"סמוךהוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכלליםדוחפים את גבולות ההיררכיה הארגוניתממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוךוה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפהתרבות "הסמוךמבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לותבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקהותפתח לו את הדלתכמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויקומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי

על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמוגם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

Screen Shot 2014-05-17 at 8.52.22 PM

קריטריונים להערכת עבודה סמינריונית

במסמך שבסוף הפוסט מוצעות אמות מידה מפורטות להערכת עבודה סמינריונית. כתבתי את המסמך אחרי בדיקת מאות עבודות ותחושה גוברת של צורך באמות מידה מפורטות יותר להערכתן.

תחושתי היא שמנעד הציונים שנחשב לגיטימי בעבודות הולך ומצטמצם, שהציונים הם שרירותיים במידת-מה, וכן שישנה אינפלציה בציונים על עבודות סמינריוניות.

המסמך נועד להקל על המרצים הבודקים, אך לא פחות מזה גם להקל על התלמידים להבין את הציון – לשמש מעין חוזה ברור, ולספק משוב מפורט על רכיבי העבודה. רצוי לחלק את המסמך לסטודנטים טרם כתיבת העבודה.

המסמך נכתב עם אוריינטציה לעבודות סמינריוניות במשפטים (והדוגמאות שבו גזורות מעולם התוכן של הסמינרים שאני מלמדת), אך לדעתי ניתן להשתמש בו, בשינויים קלים, בכל תחום במדעי הרוח והחברה.

אני מודה לחבריי בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על המשובים שלהם על הגירסא המקורית. אתם מוזמנים לעיין במסמך, להוריד אותו ולהשתמש בו ואף לשנותו לפי הצורך, כל עוד תתנו קרדיט לכותבת המסמך המקורי. במלים אחרות, השימוש במסמך הוא תחת תנאי הרישיון CC BY-SA 3.0.

אשמח גם לקבל משובים והצעות, לבלוג או בדוא"ל.

להורדת המסמך

כזכור, בבלוג זה אפשר למצוא גם את חוברת ההנחייה כיצד לכתוב עבודה סמינריונית, כאן.

ארבעה ציטוטים

ארבעה ציטוטים מספרו של נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין – ממואר (תרגום: אלכסנדר סנד)

כשרוחו הייתה טובה עליו היה מתלוצץ באורח מקסים. הדבר היה לובש צורה של הערות מוגזמות במתכוון, אבסורדיות, אותן היה משמיע בנעימה ובהעוויה של כובד ראש לכאורה. בשעת אחד הטיולים "העביר לרשותי" כל עץ ועץ שהיינו חולפים על פניו, בהסתייגות זו שאסור עלי לכרות אותו או להזיק לו, או למנוע מבעליו הקודם לעשות בו כחפצו; להוציא הסתייגויות אלה היה העץ שלי, מכאן ואילך. פעם, שעה שהיינו חוצים בלילה את Jesus Green, הצביע על הקסיופיאה ואמר שצורתה W, משמע ויטגנשטיין. אמרתי שלדעתי זוהי האות M במהופך, משמע מלקולם. הוא הבטיחני נאמנה שטעות בידי. (עמ' 274)

לא אחת הזהירני ויטגנשטיין במכתביו מפני פיתויי העמדת הפנים, שישתלטו עלי כמרצה באוניברסיטה. כאשר כתבתי לו שקיבלתי תואר של דוקטור בפילוסופיה השיב: "איחולי לקבלת התואר! ועכשיו: אנא, השתמש בו לטובה. כוונתי בכך: אל נא תוליך שולל לא את עצמך ולא את תלמידיך שהרי, אם איני טועה טעות גדולה, זה הדבר שיצפו לו ממך. ויהיה קשה מאוד שלא לנהוג כך, ואולי בלתי אפשרי; ובמקרה כזה: הלוואי שיהיה לך הכוח להתפטר. זה סיום הדרשה להיום". ובסופו של אותו מכתב הוא אומר: "אני מאחל לך מחשבות טובות, לאו דווקא מחוכמות, וצניעות שלא תפוג עם הזמן". (עמ' 276)

פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, יצאנו ויטגנשטיין, אשתי ואני לטייל אל Midsummer Common. שוחחנו על תנועת גרמי מערכת השמש. עלה על דעתו של ויטגנשטיין ששלושתנו נייצג את תנועת השמש, כדור הארץ והירח ביחסם זה אל זה. אשתי הייתה השמש ופסעה פסיעות מתונות כשהיא חוצה את הדשא; אני הייתי כדור הארץ והייתי נע סביבה בדהירה; ויטגנשטיין נטל על עצמו את התפקיד המתיש ביותר של הירח, והיה רץ סביבי שעה שאני הייתי חג סביב אשתי. ויטגנשטיין נכנס למשחק ברצינות ובהתלהבות רבה, מצווח תוך כדי ריצה את הוראותיו. מרוב מאמץ נתקף חוסר נשימה וסחרחורת. (עמ' 282)

שעה שהיה נאבק עם סוגיה היית חש תדיר שאתה עומד נוכח סבל אמיתי. ויטגנשטיין אהב להשוות בין חשיבה פילוסופית לבין שחייה: כשם שלגוף יש נטייה טבעית לעלות אל פני השטח, ועליו לעשות מאמץ כדי לרדת לתחתית – כך גם לגבי החשיבה. (עמ' 283)

מבט אחר על משפט ואוכל

התחום של משפט ואוכל (Food Law) עולה כפורח בפקולטות למשפטים בעולם. המשפט נמצא כמעט בכל ההיבטים של אוכל ואכילה שניתן להעלות על הדעת: בין הרעלת המלפפונים בגרמניה לבין פרשת רמדיה, בין התביעות נגד רשתות מזון מהיר ל"חוק הדוגמניות", בין חובות סימון הערך התזונתי על מוצרים לתיוג מזון המבוסס על איזור ספציפי או על תרבות מקומית (בורדו, מרלו, שמפניה או פטה).

על אף שהנושא רחב מאוד, רוב הדיונים בו עד כה מתרכזים בשאלות של רגולציה של סחר ובהגנה נזיקית ומינהלית על בטיחות של מזון. בשבוע הבא תערך באוניברסיטת תל אביב סדנא בינלאומית שארגנתי, שמטרתה להרחיב את גבולות התחום על-ידי בחינת נקודות מפגש חדשות בין אוכל ומשפט. כך למשל, יידונו נושאים כמו השפעת האוכל וצורות האכילה המשפחתיות על תחום דיני המשפחה ודיני ההורות, מצור המזון על עזה במשקפי המשפט הבינלאומי, שאלת הרעב הגלובלי מפרספקטיבה של משפט הומניטרי, הסדרה משפטית של מכירת מזונות שהם טאבו (כגון חזיר בישראל ופרות בהודו) או שיש מחלוקת על האכזריות שבייצורם (שחיטה כשרה), השפעת ההסדרה המשפטית של מזון על מידות גופנו, ועוד.

הסדנא פתוחה לקהל, ואתם מוזמנים. ראשון-שני, 13-12 ביוני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חדר 307. פרטים נוספים בהזמנה למטה או כאן.


בין כלכלה לקלקלה

בחודשים האחרונים ד"ר אמיר פז-פוקס ואני שקדנו על כתיבת הדוח "בין הציבורי לפרטי: הפרטות והלאמות בישראל" (דוח שנתי, 2010) שהתפרסם השבוע. הדוח סוקר שלושים מהלכי הפרטה שנעשו בישראל בשנת 2010 בתחומים הבאים: חברות ממשלתיות, חינוך, בריאות, עבודה ורווחה, קרקעות ודיור ציבורי, ביטחון והפרטת הפיקוח. הדוח סוקר גם שני מהלכי הלאמה. הדוח נכתב במסגרת פרויקט אחריות המדינה, גבולות ההפרטה וסוגיית הרגולציה של המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים.

למדיניות ההפרטה, ובמידה לא מבוטלת גם לסוגיית ההלאמה, השלכות במישורים של צדק חברתי, שוויון, פרטיות, זכויות עובדים, תשתיות וביטחון. כאשר המדינה מעבירה שירותים מסוימים שהיא מספקת או את הפיקוח עליהם לחברה פרטית היא עלולה לפגוע גם בעצם ריבונותה. כיום אין בישראל גוף מדינתי המרכז את נושא ההפרטות ותכנונן, גוף שמבצע מעקב וביקורת אחר הפרטות שהתבצעו.

גוף כזה גם לא יוכל להתקיים במצב הנוכחי שבו יש שיח אחד ויחיד שמושל בכיפה – שיח התומך בהפרטות. ככזה, השיח המתנהל במשרד האוצר מתבצע במסגרת האג'נדה המובנת מאליה, ולא על אודותיה, וכך מבטל אג'נדות חלופיות. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של רו"ח דורון כהן – מנהל רשות החברות הממשלתיות – שבמאי 2010 טען בראיון ל'כלכליסט' את הדברים הבאים:

"ההפרטה, עם כל הגינויים שספגה בשנים האחרונות, היא עדיין ערך מבורך בעיניי, אבל לאו דווקא בדרך של הנפקה ציבורית. ההפרטה היא יעד, הנפקה היא לא אידיאולוגיה… יכול להיות שאם היינו מקיימים דיון פילוסופי בעד או נגד הפרטות, המסקנה היתה קצת אחרת. אבל עם כל הכבוד לדיונים פילוסופיים, ישראל לא יכולה לפגר בצמיחה אחרי מדינות אחרות."

דבריו של כהן תמוהים בעיניי, שכן אני סברתי שהפרטה אינה ערך או יעד, אלא אמצעי. הנפקה היא אולי לא אידיאולוגיה, אבל מכך שהפרטה היא ערך ויעד יוצא שההפרטה עצמה היא אידיאולוגיה. נראה שכהן לא מתייחס ברצינות ל"טיעונים פילוסופיים", אבל יש להדגיש שאין לבלבל בין פילוסופיה לפלספנות, כשם שאין לבלבל בין כלכלה לקלקלה.

טיעונים כלכליים, הגם שאינם חזות הכל, הם בהחלט חשובים, אך האמירה של כהן מצביעה על כך שהשיח שלו – שכאמור, מובא כאן כדי להדגים את השיח הרווח באוצר – הוא שיח של אג'נדה הרמטית: ההפרטה היא ערך, ההפרטה היא יעד, וכל השאר הוא "פילוסופיה", שזה במילים אחרות, קשקוש לא רלבנטי. לא רלבנטי למה? לצמיחה. צמיחה של מי? של כלכלת ישראל? ואיך זה ישפיע על מצבם של אזרחי ישראל? זאת כבר פילוסופיה. מדובר אפוא בשיח שאינו סובלני לשיח המבקש לקדם חלופות. ברגע שכהן מאפיין את השיח האחר שעשוי להוביל למסקנות אחרות כדיון פילוסופי, הוא למעשה מציג את השיח האחר כלא רלבנטי ובכך פוטר את עצמו מלהתייחס אליו ברצינות. גם אם נניח שכהן צודק ברמיזתו, ושלא יהיה קשר בין מסקנות "פילוסופיות" שישללו ו/או ירסנו הפרטה למציאות הכלכלית. הדבר עדיין לא פוטר אותו ואת עמיתיו במשרד האוצר מבדיקת הקשר בין רמת צמיחת המשק שהם כה עסוקים בה למצבם הכלכלי של אזרחי ישראל, ובעיקר אזרחיה השקופים.

ביטול השיח האחר, ויש יותר משיח אחד בהקשר זה, הוא אחת הסיבות לכך שלא מתקיים דיון רציני ומשמעותי – בתוך משרד האוצר וכן בינו לבין רשויות אחרות – על אודות ההפרטה. זה לא מוציא את העובדה שמלכתחילה העניין של המשרד לקיים דיון כלשהו בנדון הוא קלוש ביותר. השיח שמבקש לקחת חלק בדיון שכזה לא שולל בהכרח מהלכי הפרטה, אבל אין ספק שהוא מבטא עמדה המבקשת להציב להפרטה גבולות ולהטיל על המדינה אחריות שמעבר למאזן הצמיחה. לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי להבין את ההבדל בין אמצעי למטרה, אבל תמיד נוח יותר להתייחס לדברים במונחים של שחור ולבן ולבטל את האחר. תמיד יהיה פקיד שיאמר בביטול "זה דיון פילוסופי" – אמירה צורמת במיוחד לאור הכשרתו האקדמית של שר האוצר הנוכחי – אבל זה לא הופך את האג'נדה האחרת לבלתי מחוברת למציאות החברתית והכלכלית שלנו. איכשהו נדמה לי שהשיח המושל בכיפה הוא זה שאינו מחובר למצב בשטח. חבל, אבל באמת, שדווקא ברפורמה הכי משמעותית בישראל בעשורים האחרים אין שיח חלופי שנתפס על ידי אנשי משרד האוצר כשיח רלבנטי ולגיטימי.

לקריאת הדוח המלא הקליקו כאן.
לתמצית תוכנו של הדוח הקליקו כאן.
הקליקו כאן לכתבה על הדוח ב'דה מרקר', כאן לכתבה נוספת באותו עיתון, וכאן לפוסט בנדון באתר העוקץ.

הזמנה להרצאה של יופי

במסגרת סלון שפת האכילה

בהנהלת איילת קלטר

אנחנו שמחים להזמינכם להרצאה השביעית בסדרת ההרצאות על

נשים, מיניות ואוכל בחברה בת ימינו

משקל בין דיבור לשתיקה

ד"ר יופי תירוש, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחותו של שיח ביקורתי הבוחן מחדש את המוסכמה לפיה רזה הוא יפה. שאלת המשקל הופכת לסוגיה פוליטית, שאיננה נותרת בגדרי האישי. ההרצאה תעסוק באתגרים הכרוכים בקיום דיון ביקורתי על משקל: איך ועד כמה ניתן לדבר על משקל הגוף מבלי להישען על אוצר המלים הקיים? האם אין סכנה שעצם הדיבור על פוליטיקה של משקל ישחזר ויעצים את תבניות המחשבה הרווחות?

ד"ר יופי תירוש תתמודד בהרצאתה עם שני אתגרים שבהם נתקלה כמרצה העוסקת במשקל בקורסים שהיא מלמדת. האחד, יצירת סביבה המאפשרת דיון בנושאים טעונים אלה תוך שמירה על פרטיותם של האנשים ועל כבודם. ואילו השני ינסה לענות על השאלה כיצד להתייחס לתפקיד שממלא ה"גוף שלה" כאדם, כמשפטנית, וחוקרת המתעניינת בבנקודת המפגש בין גוף לבין שפה ודיבור.

הרצאה תתקיים ב 6.1.2011 במרכז שפת האכילה, רחוב הברזל 38 בשעה שמונה בערב.

עלות ההרצאה 75 שקלים.

הנכם מוזמנים.

בדבר פרטים וההרשמה: מרכז שפת האכילה – 03-6481181; טלי – 052-304932; אבישג – 050-7888567

www.eatingdialog.com

גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.