כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה. זו איננה אמירה סרקסטית. זה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדי, או שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזה. לקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצום. באמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפה. בלי מצמצוץ ובלי טקס, השופט עבר לכיסא שלה, והמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטות. היא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליה, אך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקין. ברוב מקומות העבודה יש, מבחינה מבנית, את זו שהיא קלדנית, מזכירה, או פקידה. האישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקול. מקומה הארגוני איננו עניין רנדומלי. זה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסי, ולמנוע יציאה מהמקום הזה, או טשטוש של גבולותיו. אלה שעובדים עם הקלדנית – השופט, רואת החשבון או עורך–הדין שביקש מאחת מעורכות–הדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדנית. כפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחור, כך בכירותו של עורך–הדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתו, אלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרד, שהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפך, ושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפים. השופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרה. לכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כלל, ובאופן עיקש מבחינה היסטורית, לשירותים כמו מזכירות, ניקון, סיעוד וטיפול. כן, יש המון שופטות בישראל, אבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשה; בגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנו. כל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחת, זוטרים ובכירים, שופטים וקלדניות. הסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדנית. הם, איך לומר, פשוט לא עמדו בזה. זו עובדה חשובה, לא אגבית: השופט עשה אקט של ערעור גבולות, וכל ערעור גבולות מעורר מבוכה, ואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשה. התיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולה, כעובד. בתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובד–מעביד (או מועסק–מעסיק, כמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלה: אם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובד. אם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובד. במעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונן) מציאות לפיה הוא והיא, שניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירה. הוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכיים. אגב, הודות למאבק ארגוני מוצלח, קלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירה, אחרי שנים רבות של העסקה קבלנית. לו היו מועסקות כעובדות קבלן, המחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלן. זאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידה, אך לצד אינדיקציות נוספות, כמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתי, או האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשל, או לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודה, ולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגון. למשל, לדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטים, לא כפרסונל, ולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפול. או למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודה. השופט, ולו לדקות ספורות, הרגיש את זה בגוף; הרגיש איך זה להיות קלדנית. תקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניו, וקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלו, על הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדנית. אגב, אחרי כמה סשנים בתור קלדנית, אין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראל. ממש כמו ב"זמנים מודרניים" של צ'פלין, רוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקה. זה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעל. עורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחות. מרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעת. כשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראל, העובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהן. מי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכבר, עכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזות. וככה "העכבר" הייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותים. השופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתולים. חינניים, ממוקדים, ובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתולית, השילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוך, יהיה בסדר, תחליק, תזרום" יש חסרונות רבים, מגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונות. באלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלת. הצד השני של ביקורת ה"סמוך" הוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכללים, דוחפים את גבולות ההיררכיה הארגונית, ממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוך" וה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפה. תרבות "הסמוך" מבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לו, תבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקה, ותפתח לו את הדלת. כמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויק. ומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי. 

* על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמו. גם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

קריטריונים להערכת עבודה סמינריונית

במסמך שבסוף הפוסט מוצעות אמות מידה מפורטות להערכת עבודה סמינריונית. כתבתי את המסמך אחרי בדיקת מאות עבודות ותחושה גוברת של צורך באמות מידה מפורטות יותר להערכתן.

תחושתי היא שמנעד הציונים שנחשב לגיטימי בעבודות הולך ומצטמצם, שהציונים הם שרירותיים במידת-מה, וכן שישנה אינפלציה בציונים על עבודות סמינריוניות.

המסמך נועד להקל על המרצים הבודקים, אך לא פחות מזה גם להקל על התלמידים להבין את הציון – לשמש מעין חוזה ברור, ולספק משוב מפורט על רכיבי העבודה. רצוי לחלק את המסמך לסטודנטים טרם כתיבת העבודה.

המסמך נכתב עם אוריינטציה לעבודות סמינריוניות במשפטים (והדוגמאות שבו גזורות מעולם התוכן של הסמינרים שאני מלמדת), אך לדעתי ניתן להשתמש בו, בשינויים קלים, בכל תחום במדעי הרוח והחברה.

אני מודה לחבריי בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על המשובים שלהם על הגירסא המקורית. אתם מוזמנים לעיין במסמך, להוריד אותו ולהשתמש בו ואף לשנותו לפי הצורך, כל עוד תתנו קרדיט לכותבת המסמך המקורי. במלים אחרות, השימוש במסמך הוא תחת תנאי הרישיון CC BY-SA 3.0.

אשמח גם לקבל משובים והצעות, לבלוג או בדוא"ל.

להורדת המסמך

כזכור, בבלוג זה אפשר למצוא גם את חוברת ההנחייה כיצד לכתוב עבודה סמינריונית, כאן.

ארבעה ציטוטים

ארבעה ציטוטים מספרו של נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין – ממואר (תרגום: אלכסנדר סנד)

כשרוחו הייתה טובה עליו היה מתלוצץ באורח מקסים. הדבר היה לובש צורה של הערות מוגזמות במתכוון, אבסורדיות, אותן היה משמיע בנעימה ובהעוויה של כובד ראש לכאורה. בשעת אחד הטיולים "העביר לרשותי" כל עץ ועץ שהיינו חולפים על פניו, בהסתייגות זו שאסור עלי לכרות אותו או להזיק לו, או למנוע מבעליו הקודם לעשות בו כחפצו; להוציא הסתייגויות אלה היה העץ שלי, מכאן ואילך. פעם, שעה שהיינו חוצים בלילה את Jesus Green, הצביע על הקסיופיאה ואמר שצורתה W, משמע ויטגנשטיין. אמרתי שלדעתי זוהי האות M במהופך, משמע מלקולם. הוא הבטיחני נאמנה שטעות בידי. (עמ' 274)

לא אחת הזהירני ויטגנשטיין במכתביו מפני פיתויי העמדת הפנים, שישתלטו עלי כמרצה באוניברסיטה. כאשר כתבתי לו שקיבלתי תואר של דוקטור בפילוסופיה השיב: "איחולי לקבלת התואר! ועכשיו: אנא, השתמש בו לטובה. כוונתי בכך: אל נא תוליך שולל לא את עצמך ולא את תלמידיך שהרי, אם איני טועה טעות גדולה, זה הדבר שיצפו לו ממך. ויהיה קשה מאוד שלא לנהוג כך, ואולי בלתי אפשרי; ובמקרה כזה: הלוואי שיהיה לך הכוח להתפטר. זה סיום הדרשה להיום". ובסופו של אותו מכתב הוא אומר: "אני מאחל לך מחשבות טובות, לאו דווקא מחוכמות, וצניעות שלא תפוג עם הזמן". (עמ' 276)

פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, יצאנו ויטגנשטיין, אשתי ואני לטייל אל Midsummer Common. שוחחנו על תנועת גרמי מערכת השמש. עלה על דעתו של ויטגנשטיין ששלושתנו נייצג את תנועת השמש, כדור הארץ והירח ביחסם זה אל זה. אשתי הייתה השמש ופסעה פסיעות מתונות כשהיא חוצה את הדשא; אני הייתי כדור הארץ והייתי נע סביבה בדהירה; ויטגנשטיין נטל על עצמו את התפקיד המתיש ביותר של הירח, והיה רץ סביבי שעה שאני הייתי חג סביב אשתי. ויטגנשטיין נכנס למשחק ברצינות ובהתלהבות רבה, מצווח תוך כדי ריצה את הוראותיו. מרוב מאמץ נתקף חוסר נשימה וסחרחורת. (עמ' 282)

שעה שהיה נאבק עם סוגיה היית חש תדיר שאתה עומד נוכח סבל אמיתי. ויטגנשטיין אהב להשוות בין חשיבה פילוסופית לבין שחייה: כשם שלגוף יש נטייה טבעית לעלות אל פני השטח, ועליו לעשות מאמץ כדי לרדת לתחתית – כך גם לגבי החשיבה. (עמ' 283)

מבט אחר על משפט ואוכל

התחום של משפט ואוכל (Food Law) עולה כפורח בפקולטות למשפטים בעולם. המשפט נמצא כמעט בכל ההיבטים של אוכל ואכילה שניתן להעלות על הדעת: בין הרעלת המלפפונים בגרמניה לבין פרשת רמדיה, בין התביעות נגד רשתות מזון מהיר ל"חוק הדוגמניות", בין חובות סימון הערך התזונתי על מוצרים לתיוג מזון המבוסס על איזור ספציפי או על תרבות מקומית (בורדו, מרלו, שמפניה או פטה).

על אף שהנושא רחב מאוד, רוב הדיונים בו עד כה מתרכזים בשאלות של רגולציה של סחר ובהגנה נזיקית ומינהלית על בטיחות של מזון. בשבוע הבא תערך באוניברסיטת תל אביב סדנא בינלאומית שארגנתי, שמטרתה להרחיב את גבולות התחום על-ידי בחינת נקודות מפגש חדשות בין אוכל ומשפט. כך למשל, יידונו נושאים כמו השפעת האוכל וצורות האכילה המשפחתיות על תחום דיני המשפחה ודיני ההורות, מצור המזון על עזה במשקפי המשפט הבינלאומי, שאלת הרעב הגלובלי מפרספקטיבה של משפט הומניטרי, הסדרה משפטית של מכירת מזונות שהם טאבו (כגון חזיר בישראל ופרות בהודו) או שיש מחלוקת על האכזריות שבייצורם (שחיטה כשרה), השפעת ההסדרה המשפטית של מזון על מידות גופנו, ועוד.

הסדנא פתוחה לקהל, ואתם מוזמנים. ראשון-שני, 13-12 ביוני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חדר 307. פרטים נוספים בהזמנה למטה או כאן.

בין כלכלה לקלקלה

בחודשים האחרונים ד"ר אמיר פז-פוקס ואני שקדנו על כתיבת הדוח "בין הציבורי לפרטי: הפרטות והלאמות בישראל" (דוח שנתי, 2010) שהתפרסם השבוע. הדוח סוקר שלושים מהלכי הפרטה שנעשו בישראל בשנת 2010 בתחומים הבאים: חברות ממשלתיות, חינוך, בריאות, עבודה ורווחה, קרקעות ודיור ציבורי, ביטחון והפרטת הפיקוח. הדוח סוקר גם שני מהלכי הלאמה. הדוח נכתב במסגרת פרויקט אחריות המדינה, גבולות ההפרטה וסוגיית הרגולציה של המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים.

למדיניות ההפרטה, ובמידה לא מבוטלת גם לסוגיית ההלאמה, השלכות במישורים של צדק חברתי, שוויון, פרטיות, זכויות עובדים, תשתיות וביטחון. כאשר המדינה מעבירה שירותים מסוימים שהיא מספקת או את הפיקוח עליהם לחברה פרטית היא עלולה לפגוע גם בעצם ריבונותה. כיום אין בישראל גוף מדינתי המרכז את נושא ההפרטות ותכנונן, גוף שמבצע מעקב וביקורת אחר הפרטות שהתבצעו.

גוף כזה גם לא יוכל להתקיים במצב הנוכחי שבו יש שיח אחד ויחיד שמושל בכיפה – שיח התומך בהפרטות. ככזה, השיח המתנהל במשרד האוצר מתבצע במסגרת האג'נדה המובנת מאליה, ולא על אודותיה, וכך מבטל אג'נדות חלופיות. דוגמה לכך ניתן למצוא בדבריו של רו"ח דורון כהן – מנהל רשות החברות הממשלתיות – שבמאי 2010 טען בראיון ל'כלכליסט' את הדברים הבאים:

"ההפרטה, עם כל הגינויים שספגה בשנים האחרונות, היא עדיין ערך מבורך בעיניי, אבל לאו דווקא בדרך של הנפקה ציבורית. ההפרטה היא יעד, הנפקה היא לא אידיאולוגיה… יכול להיות שאם היינו מקיימים דיון פילוסופי בעד או נגד הפרטות, המסקנה היתה קצת אחרת. אבל עם כל הכבוד לדיונים פילוסופיים, ישראל לא יכולה לפגר בצמיחה אחרי מדינות אחרות."

דבריו של כהן תמוהים בעיניי, שכן אני סברתי שהפרטה אינה ערך או יעד, אלא אמצעי. הנפקה היא אולי לא אידיאולוגיה, אבל מכך שהפרטה היא ערך ויעד יוצא שההפרטה עצמה היא אידיאולוגיה. נראה שכהן לא מתייחס ברצינות ל"טיעונים פילוסופיים", אבל יש להדגיש שאין לבלבל בין פילוסופיה לפלספנות, כשם שאין לבלבל בין כלכלה לקלקלה.

טיעונים כלכליים, הגם שאינם חזות הכל, הם בהחלט חשובים, אך האמירה של כהן מצביעה על כך שהשיח שלו – שכאמור, מובא כאן כדי להדגים את השיח הרווח באוצר – הוא שיח של אג'נדה הרמטית: ההפרטה היא ערך, ההפרטה היא יעד, וכל השאר הוא "פילוסופיה", שזה במילים אחרות, קשקוש לא רלבנטי. לא רלבנטי למה? לצמיחה. צמיחה של מי? של כלכלת ישראל? ואיך זה ישפיע על מצבם של אזרחי ישראל? זאת כבר פילוסופיה. מדובר אפוא בשיח שאינו סובלני לשיח המבקש לקדם חלופות. ברגע שכהן מאפיין את השיח האחר שעשוי להוביל למסקנות אחרות כדיון פילוסופי, הוא למעשה מציג את השיח האחר כלא רלבנטי ובכך פוטר את עצמו מלהתייחס אליו ברצינות. גם אם נניח שכהן צודק ברמיזתו, ושלא יהיה קשר בין מסקנות "פילוסופיות" שישללו ו/או ירסנו הפרטה למציאות הכלכלית. הדבר עדיין לא פוטר אותו ואת עמיתיו במשרד האוצר מבדיקת הקשר בין רמת צמיחת המשק שהם כה עסוקים בה למצבם הכלכלי של אזרחי ישראל, ובעיקר אזרחיה השקופים.

ביטול השיח האחר, ויש יותר משיח אחד בהקשר זה, הוא אחת הסיבות לכך שלא מתקיים דיון רציני ומשמעותי – בתוך משרד האוצר וכן בינו לבין רשויות אחרות – על אודות ההפרטה. זה לא מוציא את העובדה שמלכתחילה העניין של המשרד לקיים דיון כלשהו בנדון הוא קלוש ביותר. השיח שמבקש לקחת חלק בדיון שכזה לא שולל בהכרח מהלכי הפרטה, אבל אין ספק שהוא מבטא עמדה המבקשת להציב להפרטה גבולות ולהטיל על המדינה אחריות שמעבר למאזן הצמיחה. לא צריך להיות פילוסוף גדול כדי להבין את ההבדל בין אמצעי למטרה, אבל תמיד נוח יותר להתייחס לדברים במונחים של שחור ולבן ולבטל את האחר. תמיד יהיה פקיד שיאמר בביטול "זה דיון פילוסופי" – אמירה צורמת במיוחד לאור הכשרתו האקדמית של שר האוצר הנוכחי – אבל זה לא הופך את האג'נדה האחרת לבלתי מחוברת למציאות החברתית והכלכלית שלנו. איכשהו נדמה לי שהשיח המושל בכיפה הוא זה שאינו מחובר למצב בשטח. חבל, אבל באמת, שדווקא ברפורמה הכי משמעותית בישראל בעשורים האחרים אין שיח חלופי שנתפס על ידי אנשי משרד האוצר כשיח רלבנטי ולגיטימי.

לקריאת הדוח המלא הקליקו כאן.
לתמצית תוכנו של הדוח הקליקו כאן.
הקליקו כאן לכתבה על הדוח ב'דה מרקר', כאן לכתבה נוספת באותו עיתון, וכאן לפוסט בנדון באתר העוקץ.

הזמנה להרצאה של יופי

במסגרת סלון שפת האכילה

בהנהלת איילת קלטר

אנחנו שמחים להזמינכם להרצאה השביעית בסדרת ההרצאות על

נשים, מיניות ואוכל בחברה בת ימינו

משקל – בין דיבור לשתיקה

ד"ר יופי תירוש, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחותו של שיח ביקורתי הבוחן מחדש את המוסכמה לפיה רזה הוא יפה. שאלת המשקל הופכת לסוגיה פוליטית, שאיננה נותרת בגדרי האישי. ההרצאה תעסוק באתגרים הכרוכים בקיום דיון ביקורתי על משקל: איך ועד כמה ניתן לדבר על משקל הגוף מבלי להישען על אוצר המלים הקיים? האם אין סכנה שעצם הדיבור על פוליטיקה של משקל ישחזר ויעצים את תבניות המחשבה הרווחות?

ד"ר יופי תירוש תתמודד בהרצאתה עם שני אתגרים שבהם נתקלה כמרצה העוסקת במשקל בקורסים שהיא מלמדת. האחד, יצירת סביבה המאפשרת דיון בנושאים טעונים אלה תוך שמירה על פרטיותם של האנשים ועל כבודם. ואילו השני ינסה לענות על השאלה כיצד להתייחס לתפקיד שממלא ה"גוף שלה" כאדם, כמשפטנית, וחוקרת המתעניינת בבנקודת המפגש בין גוף לבין שפה ודיבור.

הרצאה תתקיים ב 6.1.2011 במרכז שפת האכילה, רחוב הברזל 38 בשעה שמונה בערב.

עלות ההרצאה 75 שקלים.

הנכם מוזמנים.

בדבר פרטים וההרשמה: מרכז שפת האכילה – 03-6481181; טלי – 052-304932; אבישג – 050-7888567

www.eatingdialog.com

גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.

מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט – ובכן… אובייקטיבית – חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה – גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו – עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביג–אלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם – שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורד–מרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים – מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים – אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.

שעבוד האישה

לפני 141 שנה, הרבה זמן, התפרסמה באנגליה מסה פמיניסטית פורצת דרך, "שעבוד האישה" מאת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. במסה זו, שלצערנו היא רלוונטית גם כיום, הפגין מיל נועזות מחשבתית ומקוריות לא פחותות מאלה המוכרות מ"על החירות". זה נכון גם ביחס לזוגתו ואשתו – הרייט טיילור מיל, שהייתה לדבריו שותפה משפיעה על מסה זו בפרט ועל כתביו האחרים בכלל. לפני ימים אחדים יצא לאור תרגום של המסה לעברית. תרגומה של שונמית ליפשיץ מצוין, עדכני וקולח, והערותיו של העורך המדעי, ד"ר עמוס הופמן, מאירות עיניים.

יופי ואני כתבנו ביחד את ההקדמה למסה. זו היתה חוויה זוגית נעימה ביותר. בדרך כלל אנחנו נותנים זה לזה משוב (ועוד אחד, ועוד) על דברים שאנחנו כותבים (או שאני מתרגם), על טיוטות של הרצאות, על פוסטים – אבל פה הייתה קפיצת מדרגה של שיתוף פעולה וחוויה חדשה של הזנה הדדית. תוך כדי כתיבה השתעשענו באסוציאציה לשותפות האינטלקטואלית בין ג'ון סטיוארט מיל להרייט טיילור מיל. אין ספק שהחמאנו לעצמנו, אבל מדי פעם מותר… רק היו חסרים תה ערבית עם רקיקים בריבה ליד האח, וההקבלה היתה כמעט מושלמת. אבל רק השתעשענו, בסוף היום אנחנו מעדיפים להיות אנחנו (ונעדיף קפה על תה).

וביום חמישי השבוע (7 בינואר בשעה 14:00) יתקיים פאנל לכבוד צאת הספר באוניברסיטת תל אביב. ישאו דברים אנשים מעניינים, ובהם פרופ' חנה הרצוג, ד"ר מירי רוזמרין, ד"ר יוסי נחושתן, וענת רוזנברג, בהנחייתה של ד"ר דפנה הקר – נראה לנו שיהיה מרתק. עוד פרטים על האירוע אפשר למצוא כאן.

עידכון: "הארץ" פרסם סקירה על הספר. הקליקו כאן כדי לקרוא.

ועוד עידכון: סקירת הספר וראיון מאת דפנה לוי.

על העיוורון

לפני ימים אחדים פרסם רועי צזנה רשימה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. צזנה כותב: "בהכללה אפשר לומר במידה רבה של צדק שכל התקדמות במדעי החיים הושגה דרך ניסויים בחיות." כדאי להתעכב רגע על טיעון תועלתני זה ולבדוק כמה מהשתמעויותיו. צזנה צודק. אם להמשיך את ההגיון שלו, אזי אין ספק שההתקדמות בתחומים אלו יכולה הייתה להיות אפילו רבה יותר, מהירה יותר ומדוייקת יותר אילו הניסויים הללו היו מתבצעים בבני אדם. ובאמת, תארו לכם שהיינו משתמשים בטיעון בדבר התקדמות מדעית לשם הצלת חיים ומניעת סבל אצל בני אדם על מנת להצדיק ניסויים קשים בבני אדם אחרים. היינו מבצעים ניסויים זוועתיים במספר מועט של אנשים על מנת לרפא מספר אדיר של אנשים אחרים, וכך היינו מקבלים פתרונות מדוייקים יותר ואמינים אף יותר. תארו לכם שאנשים אלו אף היו מסכימים לכך בדיוק כשם שפונדקאיות מסכימות ללדת עבור אחרים. מה רע בטיעון מסוג זה? האמת, יש כמה קובעי מדיניות בסין שלא חושבים שהוא טיעון רע. באנלוגיה לטיעון זה אפשר לומר שכל התקדמות שהיא הושגה על חשבון פרט או קבוצה כלשהם. גם צמיחת המשק אינה יכולה לבוא אלא על חשבון מעמדות מסוימים; כך הולך ומסתבר ככל שההפרטה הולכת ומעמיקה. כך מסבירים לנו בפנים רציניות ומודאגות, אך עם זאת נחושות, המבטאות (וזה לא בדוק אמפירית) חסר בגן הספק.

מעבר לשאלת יעילותם של הניסויים, שתמיד אפשר להביא טיעונים בעדם ונגדם, עולה גם שאלה עמוקה מאוד בנוגע לזכותו של מאן דהוא להכאיב "בשם המדע" ובשם הקדמה האנושית. זו גם שאלה של גבול. צזנה טוען כי המדע מבקש להכאיב לבעלי החיים "כמה שפחות" (מעין וריאציה על "קילינג מי סופטלי", או על "אני מעיר את אמא בשקט בשקט, כדי שהיא לא תתעורר"). זהו קו טיעון בעייתי מאוד. אבל בכל מקרה, זה לא מקל על כאבו של הקוף שהזריקו לעיניו חומר שורף. זה כואב לו מאוד – וזה לא משנה לו שמנסים לכאורה להפחית את כאבו. הטענה של צזנה ואחרים היא שיש כללים, ועדות ושאר גורמים המפקחים על אופי הניסויים, על נחיצותם ועל מידתיותם. ועוד הוא טוען כי רוב החוקרים מצייתים לכללים, וש"רבים מהחוקרים מנסים להנעים את זמנן של חיות הניסוי שברשותם". מניין הוא יודע זאת על רבים מהחוקרים? (נסו את הלינק הבא ותראו כיצד מנעימים את זמנם של בעלי החיים, אך שימו לב כי התמונות קשות מאוד לצפיה). טענתו זו מצויה מעבר לאופטימית ומעבר להיתממות. ועדות, כללים ופיקוח ישנם גם על מחנות מעצר, בתי חוסים ומוסדות בהם שוהים חסרי ישע מסוגים שונים – והמצב שם בעייתי ביותר. הכללים והתקשי"רים למיניהם מועילים כנראה במשהו, אבל לא מונעים את האכזריות. לא קל להשלים עם זה, אבל כשנותנים לאדם כוח, יש להניח שהוא ישתמש בו. באנלוגיה אפשר לומר שלא מספיק שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם", שכן "הכי מוסרי" עדיין לא עושה אותו מוסרי או מוסרי מספיק. אגב, אני מזכיר כאן את צה"ל, כיוון שהוא עושה שימוש אכזרי בבעלי חיים.

צזנה מעיד על קורס שלקח בטכניון בניסויים בבעלי חיים, ולמרות זוועת הניסויים עליה מדברים רבים, המציאות, "לרווחתו", הייתה מאוד שונה. מה אומר ומה אגיד – הטקסט שלו בנדון הזכיר לי כתבות במגזין "לאשה" בהן מתברר שהרעבים ללחם באפריקה "לא מאבדים תקווה" ושהילדים הרעבים משחקים כדורגל עם מתנדבי אירגוני הסיוע. לפתע מתברר שבכל רע יש גם טוב ואז אפשר לישון בשקט. זה לא שהניסויים האכזריים לא מתבצעים, זה לא שבעלי חיים אינם סובלים יסורי תופת, זה לא שטכנאים במעבדה אינם נוקטים באלימות כלפי קופים, אבל כל אלו לא היו בקורס של צזנה בטכניון. אני באמת מאמין לצזנה. אני מאמין שאפילו בסין חלק מתעשיית המוות מתבצעת ב"דרכי נועם". אבל אני גם מאמין שגישתו של צזנה היא גישה מביכה החושפת את הצורך ב"רווחה" – הרווחה שלו, ההקלה שלו כמובן, לא של בעלי החיים – על מנת להסיר מעצמו את העול ואת יסוריי המצפון שלו אותם הוא מבקש להדחיק, אך הנחשפים תוך שהם מדלגים ממילה למילה בטקסט שהוא הפיק.

ובאמת, איזה מן טקסט יש לנו כאן? מעבר לאי הסכמתי עם צזנה, מעניין לשים לב להירתמותו הנחושה להצדקת דרכי פעולתה של הדיסציפלינה בה הוא פועל, גישה המבקשת באמת ובתמים להיות מאוד אחראית. בעיקר יש לשים לב להיעדרו של ספק בטקסט שלו, טקסט המציית באופן עיוור (כלומר, מתוך חוסר מודעות) לקודים של הדיסציפלינה. זה שיעור מצויין בחיברות של פרופסיה. לפני כמעט 20 שנה כתב הפילוסוף ג'ון סירל את הדברים הבאים ביחס ל"מה נכון" ומה "לא נכון" לומר – במקרה שלו הביקורת מכוונת לתפיסת מושג התודעה בתחום של לימודים קוגניטיביים, מושג שנתפס כ"בעיה" שהס מלהזכירה:

"As recently as a few years ago, if one raised the subject of consciousness in cognitive discussions, it was generally regarded as a form of bad taste, and graduate students, who are always attuned to the social mores of their disciplines, would roll their eyes at the ceiling and assume expressions of mild disgust."

הדבר החשוב הוא שאותם תלמידי מחקר עליהם מדבר סירל גילגלו את עיניהם לתקרה מתוך אמונה אמיתית בצדקתם. כלומר, הם לא עשו הצגה כדי למצוא חן בעיני המרצים שלהם. ובדיוק משום כך כתבתי קודם לכן שגישתו של צזנה מצויה מעבר לאופטימיות ומעבר להיתממות. היא נמצאת בערוץ השקוף של האינדוקטרינציה. גם מעניין מאוד לשים לב לאופן בו צזנה מקיים לכאורה דיון נרחב בעוד שלמעשה רשימתו מתקיימת בערוץ מסוים מאוד, בעל הנחות חדות מאוד – אם כי מובלעות למחצה – על אודות מה נכון ומה לא נכון. לדוגמה, ברור לצזנה כי על מנת להציל בני אדם מכל מיני סוגים של סבל יש לבצע ניסויים בבעלי חיים, אך הוא אינו מקיים דיון בהנחה תועלתנית זו, אלא מראה את יישומה בפועל. אמנם הוא מביא מספר עדויות ביחס ליעילותם של הניסויים, אך לא דן בתקפות של הנחת העבודה הזו. וכפי שכבר טענתי, אם כבר יעילות, מדוע להיעצר אצל בעלי החיים ולא להמשיך לניסויים בבני אדם? רשימותיו הקודמות של צזנה מתייחסות לשאלת מעמדם המוסרי של בעלי החיים ולהיסטוריה של הפילוסופיה בנדון, אך הן עוסקות בנושא בצורה קצרנית ביותר ומוטה מאוד, המתעלמת מן המורכבות הרבה – לרבות הקונפליקטים הפנימיים – של הגות זו. אגב, הנחת העבודה המתנשאת ביחס למעמדם הנחות של בעלי חיים אינה שונה באופן עקרוני מקו המחשבה המבקש לעקור מכאן את הפלשתינאים משום שלעם היהודי היו בעיות קשות באירופה.

כדאי לחשוב על האפשרות לרסן את הצורך המדעי בהשגת ידע. פעמים רבות צורך זה אינו מונע רק מכוח האנרציה של "התקדמות המדע", אלא גם מהצורך של המדען לקדם את עצמו על ידי תקציבי מחקר. העובדה היא שטיעונים מהסוג שצזנה מביא עובדים יפה מאוד ב"תעשיית המוות" בסין ובמקומות אחרים – שם מוכרים אנשים מתים (מבלי שנתנו את הסכמתם בחייהם) לתערוכות, לבתי חולים אוניברסיטאיים, ושם הורגים אסירים – מכוונים להם רובה לראש ויורים – לשם "תרומות" איברים ולניסויים מדעיים. הניסויים שמאפשרת סין בבני אדם מוכיחים – ואני אומר זאת בציניות – שיש לפחות מקום אחד בעולם בו חושבים שיש ליישם את הטיעון בדבר יעילותם הרבה של הניסויים באופן חסר פניות (שהרי הדמיון בתוך קבוצת בני האדם גובר על הדמיון בין בני אדם לבעלי חיים אחרים).

את רשימתו פתח צזנה בהתרשמות הבאה: "לפני מספר חודשים השתתפתי כקהל בהרצאה מטעם ארגונים לזכויות בעלי חיים. לצערי, ההרצאה התמקדה בעיקר בפנייה לרגש במקום לשכל." אני לא מאלה החושבים שפניה לרגש היא דבר רע. אבל טול קורה מבין עיניך. אם הכותב יפשפש בנפשו (המטריאלית כמובן, זו הניתנת לבחינה אמפירית ורציונלית) אזי יתכן שיוכל להבחין שהבסיס הרעיוני המובלע של רשימתו מבוסס בעיקר על רגש. מדובר הן על הרגש המבקש להצדיק פעילות שבגינה יימנע סבל וכאב אנושי, והן על הרגש המבקש להצדיק את הפועל, זה המבצע פעילות זו ומבקש לרחוץ בניקיון כפיו.