פודקאסטים משפטיים – לא למשפטניות בלבד

בבית הוריי (במקרה הזה בבית אמי) היו ועדיין פתוחות בכל שעה 3 תחנות רדיו שונות במקביל, אחת בכל חדר. כך נוצרה ילדה שגדלה להיות אישה מכורה לרדיו. מבחינתי, רדיו הוא המדיה האידיאלית. להבדיל מקריאה או צפייה, אודיו מאפשר האזנה תוך נהיגה, הליכה, או עיסוק במלאכות הבית. למעשה, אני לא מצליחה להתרכז ברדיו אם זה הדבר היחיד שאני עושה, בלי לברור אפונים תוך כדי. ואין תחליף לקול אנושי, לשיחה, במיוחד כשיש בה קשב ופתיחות ונחת.

ילדי רדיו

ילדי רדיו (התמונה מאתר שיר ישראלי)

אך למכורות לרדיו בעידן שבו ברדיו הישראלי קשה יותר ויותר למצוא נקיון-דעת*, עבודת עיתונות רצינית, שיחות ממשיות מרחיבות דעת ולב שאינן בנוסחה הפופולי(ס)טית של ״נעלה על הקו מישהו מימין ומישהו משמאל, והם כבר יצעקו זה על זה וככה הרייטינג ינסוק״, או גרוע מזה, מראיינים שמעלים אותך לשידור כדחליל שדרך הצעקות שלו על המרואיינת הם יקדמו את משנתם המתלהמת – מצבה של המכורה לרדיו קשה.

וכאן הציל את החיים האודיופיונים שלי הפודקאסט (הסכת, בצירי, לפי תחדישי האקדמיה – אני דבקה עוד קצת במילה הלועזית). פודקאסט הוא תוכן אודיו מקוון, הזמין בכל עת ולכל דיכפין. העולם החדש יחסית והמופלא הזה מציע עושר מסחרר של תכנים בכל נושא – מספרות ועד היסטוריה, מפוליטיקה ועד מוזיקה – באורכים מגוונים ופורמטים משתנים – תעודה, ראיונות, אירועים מוקלטים, הרצאות או הגיגים. בגיגול פשוט ניתן למצוא המון המלצות לפודקאסטים, לאפליקציית פודקאסטים לסמארטפון ולאזניות נוחות, שמשם צריך להתחיל את המסע, ולא אתעכב עליהם כאן. אתרכז בפודאקסטים משפטיים – מזווית פרטית לגמרי של מה שאני מאזינה לו, וגם קצת מייצרת בעצמי.

בשנים האחרונות צצו בארה״ב כמה פודקאסטים משפטיים משובחים. רובם לא פונים למשפטנים בלבד, אלא לכל מי שרוצה לחשוב וללמוד על טיבו של החוק והשפעתו על חיינו. הנה כמה המלצות.

More Perfect (העונה הראשונה והשניה, לא השלישית) היא סדרה שהכי הולם לתאר אותה הוא כמי שמכניסה לסיפור המשפטי את בני האדם. היא מתחקה אחר הסיפורים שמאחורי הקלעים של קייסים מפורסמים, מתעכבת על אנשים ספציפיים ששינו את עולם המשפט, ואפילו הקדישה לאחרונה פרק לפונדקאות בינלאומית בשיתוף הפודקאסט הישראלי המעולה סיפור ישראלי עם אנשים יצירתיים כמו מישי הרמן מאיה קוסובר, שיש לו שלוחה הולכת ומתפתחת באנגלית, Israel story (ההשפעה ההדדית המעגלית מגניבה: סיפור ישראלי נולד כגירסה מקומית של הפודקאסט הפופולארי בעולם, This American Life, שהפופולאריות שלו מעידה שההמונים עוד יודעים מה טוב ולא מסתפקים בתכנים פשטניים). מור פרקפקט הוא פרוייקט שהתחיל כצדדי בתכנית המשובחת RadioLab, והצלחתו המפתיעה הביאה את יוצריו לייצר עוד ועוד פרקים. בסיפור ישראלי, אגב, יש כמה פרקים משפטיים במובהק, כמו זה שעוסק בזכות שלא להיקבר אלא להיזרק ביער למאכל החיות ולדקומפוסט ידידותי לסביבה. במקרה באותו פרק יש גם תרומה נהדרת של סטודנטים במחלקה לרדיו במכללה האקדמית ספיר – קצת גאוות יחידה, מה יש?

Constitutional, פודקאסט שיצרו בוושינגטון פוסט, מקדיש כל פרק למושג אחר מהחוקה האמריקאית – הגנה שווה מצד החוקים, גזע, מגדר, הזכות לשאת נשק, חופש הביטוי ועוד. הוא מצייר את הנתיבים הלא  צפויים שבין ההיסטוריה והמקור של הסעיף, לבין הפרשנות והיישום שלו בחיי המעשה. קונסטיטושנל הוא אמנם מעט יותר אקדמי ממור פרקפקט, אבל הוא עדיין מספק האזנה נגישה ומרתקת.

Screen Shot 2018-06-30 at 7.30.14 AM

בתכנית הראיונות המשובחת Fresh Air יש פרקים רבים שעוסקים במשפט. בשביל למצוא אותם (ושווה למצוא אותם) יש לחפש באתר הרדיו הציבורי האמריקני, npr.org, מחרוזות כמו "fresh air supreme court״ או ״fresh air law״. הנה דוגמה, על ההתפתחויות מאז פרשת Loving v. Virginia, שביטלה את האיסור על נישואים בין-גזעיים. בכלל, אם יש אמן, סופר, שחקנית, סרט, עיתונאית או נושא שמעניין אתכם והוא דובר אנגלית – רוב הסיכויים שטרי גרוס האגדית ראיינה אותם בשלב כלשהו. שווה לחפור שם קצת.

כפי ששמו מעיד, הפודקאסט  Lawyer 2 Lawyer פונה יותר לעורכי דין ופרקטיקניות, ועוסק באתגרים והיבטים של מקצוע המשפט מזוויות כמו אתגרי ניהול משרד עורכי הדין בימינו, אפיקי קריירה, שחיקה מקצועית, פיתוחים טכנולוגיים וכו׳.

זו סקירה מאוד צפון אמריקנית וכאמור מאוד אישית, ויש עוד ה-מון. אם יש לכןם המלצות נוספות, במיוחד על פודקאסטים משפטיים מבריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו או דרום אפריקה – ספרו.

ובזירה המקומית? באוניברסיטה המשודרת (האפליקציה של גל״צ בטאב הפודקאסטים מכילה אותם, בניצוחה המשובח של מאיה גייר) התראיינו והרצו לא מעט משפטנים, ואני בתוכם, בשתי שיחות על הבר עם בן שני. עדכונים: הפוסקדאט המשפטי עם עו״ד ליעד ורצהיזר מסתמן כפודקאסט מרתק ועדכני על המשפט הישראלי, אם לשפוט משלושת הפרקים הראשונים ששוחררו עד כה (גילוי נאות: אני מתראיינת בפרק השלישי), וכמובן, עוברים על החוק, הפודקאסט המשפטי של תלמידי תקשורת ומשפטים בספיר.

עוד קסם של פודקאסטים הוא עלות ההפקה הזולה. אמנם הרבה מהפודקאסטים שהמלצתי עליהם לעיל כרוכים בהפקה יקרה, תחקירים, ראיונות, עריכה, רבדים מקבילים של סאונד, אבל היום בשביל לייצר פודקאסט מספיק שיש לך טלפון סלולארי עם איכות הקלטה סבירה ואפליקציית עריכה – ותוכן טוב. אם התוכן שווה – יימצאו מאזינות ועוקבים גם בלי פירוטכניקה. באחריות. בשנים האחרונות התחלתי להקליט ולהעלות הרצאות וראיונות שלי לאתר soundcloud.com, ואני לא מפסיקה לשמוח ולהיות מופתעת מההאזנות. זה אמנם לא נופל בהגדרה הרשמית של פודקאסט, אבל זה בהחלט בן דוד חוקי.

זהו. שקלתי לשים אזהרת התמכרות בתחילת הפוסט, אבל להתמכרות יש קונוטציה שלילית. אם תכניסו רגל למים (כלומר אזניות לאזניים), צפו יותר לרומן, ליחסי אהבה משובחים – מסעירים לפרקים, מצמיחים, מנחמים, מסקרנים. קדימה. ולמי שתכתוב את פוסט ההמלצות על פודקאסטים פמיניסטיים – אסירות תודתי מראש. אה, ותודה לד״ר בעז סגל שההתלהבות שלו גרמה לי לשבת ולכתוב את הפוסט.

Screen Shot 2018-06-30 at 6.16.50 AM

 

* יש עדיין כמה מובלעות שמצליחות לשרוד באורח פלא ברדיו בישראל, על אף מנטליות הריאליטי המשטיחה. כמה מהשרוול – דודו ארז, שהוא אמנם עורך דין אבל התכנית שלו ב״כאן תרבות״,  שלושה שיודעים (גם ל״כאן״ יש אפליקציית פודקאסטים משובחת) עוסקת בהכל, כאילו לילדים, אבל בהומור ואינטיליגנציה מענגים לכל גיל. ערן סבג בחיים של אחרים שמצליח באלכימיה מסחררת לחבר בין תחומי עניין ותשוקות אישיות שלו לשיחות ומוזיקה שתמיד מרחיבות דעת, עם תימה עקבית של מאבקי שחרור וחופש. וכל דבר שגואל פינטו מעורב בו, למשל גם כן תרבות ב״כאן תרבות״.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

קריטריונים להערכת עבודה סמינריונית

במסמך שבסוף הפוסט מוצעות אמות מידה מפורטות להערכת עבודה סמינריונית. כתבתי את המסמך אחרי בדיקת מאות עבודות ותחושה גוברת של צורך באמות מידה מפורטות יותר להערכתן.

תחושתי היא שמנעד הציונים שנחשב לגיטימי בעבודות הולך ומצטמצם, שהציונים הם שרירותיים במידת-מה, וכן שישנה אינפלציה בציונים על עבודות סמינריוניות.

המסמך נועד להקל על המרצים הבודקים, אך לא פחות מזה גם להקל על התלמידים להבין את הציון – לשמש מעין חוזה ברור, ולספק משוב מפורט על רכיבי העבודה. רצוי לחלק את המסמך לסטודנטים טרם כתיבת העבודה.

המסמך נכתב עם אוריינטציה לעבודות סמינריוניות במשפטים (והדוגמאות שבו גזורות מעולם התוכן של הסמינרים שאני מלמדת), אך לדעתי ניתן להשתמש בו, בשינויים קלים, בכל תחום במדעי הרוח והחברה.

אני מודה לחבריי בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על המשובים שלהם על הגירסא המקורית. אתם מוזמנים לעיין במסמך, להוריד אותו ולהשתמש בו ואף לשנותו לפי הצורך, כל עוד תתנו קרדיט לכותבת המסמך המקורי. במלים אחרות, השימוש במסמך הוא תחת תנאי הרישיון CC BY-SA 3.0.

אשמח גם לקבל משובים והצעות, לבלוג או בדוא"ל.

להורדת המסמך

כזכור, בבלוג זה אפשר למצוא גם את חוברת ההנחייה כיצד לכתוב עבודה סמינריונית, כאן.

דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

דברים שאמרתי בערב הדלקת נרות של "נשים מדליקות" שארגנה התנועה הירוקה בחנוכה.

בשבועות האחרונים רועשת הארץ, וטוב שכך, מנושא "הדרת הנשים". הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – המונח המתאים כאן הוא גירוש נשים, או סילוק נשים. בעיניי, הדרה היא מילה שהולמת מצבים של דחיקה סמלית, כזו שהיא בדרש, ואילו כאן מדובר בפשט – בהרחקה כפשוטה, פיזית, לא סימבולית ולא כזו שצריך אנליזות מתוחכמות ותובנות מעמיקות כדי לחשוף אותה. אני רוצה להציג כמה מחשבות, על גירוש נשים מהספירה הציבורית – הן מהזוית המשפטית והן מהזוית הסוציולוגית.

דרך אחת לחשוב על הנושא היא כעל כזה שכרוכים בו דיכוי מבחוץ ודיכוי מבפנים. הטכניקה של דיכוי מבחוץ היא הטכניקה הישירה – תליית השלטים בבית שמש הדורשים מנשים לעבור לצד השני של הרחוב, כי יש בו בית כנסת; השחתת תמונות של נשים, כמו של רחל עזריה, בקמפיין שלה לבחירות למועצת עיריית ירושלים. למשפט קל הרבה יותר להתמודד עם דיכוי מבחוץ, כיוון שהנורמות והכללים בדבר הפרדה ניכרים לעין ומפורשים. אבל מה בדבר הדיכוי מבפנים?

המנגנון של דיכוי מבפנים הוא הרבה יותר מתוחכם. מדובר במנגנון שהיסוד הפעיל בו הם הקולות הפנימיים שלנו, לכאורה מבחירתנו ורצוננו החופשיים, אבל למעשה כתוצאה ממנגנונים חברתיים יעילים, שמשרישים בנו ללא הרף וללא לאות כיצד ראוי לחיות. לשם הדגמה, ההבדל בין דיכוי חיצוני לפנימי הוא ההבדל בין מחוך, שקושר ופוצע את הבשר כדי להצר את קו המותניים מבחוץ, לבין הדיאלוגים הפנימיים שיש לרובנו על זה שהגוף שלנו לא כשיר, שאנחנו צריכות בדחיפות להקטין את קו המותניים שלנו, לחסוך בקלוריות, ולא לתפוס יותר מדי מקום פיזי בעולם; אותם דיאלוגים פנימיים שגורמים לנו להכניס את הבטן.

מנגנון הדיכוי הפנימי הוא המנגנון שגורם לנשים בקהילות החרדיות לציית לציוויי ההפרדה, להרגיש שהן לא בסדר, לעבור לאחורי האוטובוס ולמשטר את בנותיהן וחברותיהן שיתלבשו וינהגו במה שמכונה צניעות (מילה שאפשר להתייחס אליה כאל חוליה מקשרת בין הדיכוי החיצוני לפנימי) ולרדוף אחר כל קווצת שיער סוררת, פן תציץ מן השביס.

אבל קל לדבר עליהן. בואו נדבר "עלינו". על איך זה עובד מהצד שלנו, הנאורים, החופשיים. אם אני מנסה לנתח את האתגרים שעומדים לפנינו במאבק בגירוש הנשים, אז להבנתי פועלים כאן שלושה מנגנונים.

המנגנון האחד – עניינו היותנו שבויים ברעיון הליברלי של הסכמה ובחירה. המנגנון השני – רגשי האשם הסמויים שלנו – של החילוניים – לגבי יחסינו ליהדות, שמובילים להיעדר חזון, או לחזון עמום ופרום ביחס לחברה הראויה בישראל. והמנגנון השלישי – התפיסות שלנו לגבי נשיות תקנית. אתייחס בקצרה לכל אחד מהם.

באשר למנגנון הראשון – מדובר באמונה לפיה צריך לתת להסכמה חופשית את הבכורה, וכל עוד הדברים נעשים מרצון חופשי, אז אין להתערב בהם. כידוע, זה הטיעון לגבי זנות, למשל. לא ראוי לאסור על אישה לעסוק בזנות. זה יהיה פטרנליזם מזיק, שיוביל אותנו לעריצות. היום זו שלילת חירותה של אישה לעסוק בזנות, ומחר תהיה זו שלילת החופש של הומוסקסואלים לקיים יחסים עם בני מינם, בשם האמונה שזה לא טוב להם והם פשוט לא הבינו את זה עדיין, או לחילופין שלילת החופש לקיים מצוותיה של דת שאנחנו חושבים שהיא שקרית או כופרת בעיקר.

אכן, בחירה חופשית היא ערך חשוב, חשוב מאוד, שעליו מבוססת כל המחשבה המודרנית והפוליטיקה המודרנית. הנאורות הציבה את האדם במרכז, בתור ישות שאחראית לגורלה, שלא ראוי שתתנהל לפי תכתיבי הדת, המסורת, או העריץ, אלא מתוך כבוד לצורך לתת דרור למחשבה עצמאית, לבחירה, ולתפיסה של כל אדם כיצד נכון שינהל את חייו ויגשים את עצמו. האמונה בערך של הסכמה חופשית היא מה שאיפשר לבג"ץ לומר, בפסק הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים, שכל עוד ההפרדה היא מרצון חופשי של הנוסעים והנוסעות, לא ראוי להתערב בה. אמונה זו היא שאפשרה גם ללימור לבנת לומר כי כל עוד ההפרדה בשכונות החרדיות נעשית מרצון היא לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה. אז למה אני חושבת שצריך להתייחס בספקנות לנפנופים בטענת ההסכמה החופשית?

בפילוסופיה הפוליטית קיים רעיון פשוט המכונה "העדפות סתגלניות" (adaptive preferences): אם אנחנו מוכנים לכבד העדפות ובחירות של כל אדם, אנחנו צריכים גם לשים לב שאופק ההעדפות מצטמצם בהתאם לנוף הרלוונטי שבו חי האדם – מה שהסביבה משדרת לו כאפשרי עבורו, הוא מה שהופך להיות קצה אופק הדמיון שלו. כך, אם נשאל נערה משכונת מצוקה על מה היא חולמת, מה ישמח אותה, סביר שהיא תאמר "בעל עשיר" או, במקרים אחרים, "להיות מלכת יופי". ברוב המקרים היא כלל לא תעלה בדעתה את האפשרות להיות מדענית, או פוליטיקאית. מה שנורמלי הופך להיות רצוי. כך אופק הדמיון שלנו, של כולנו, מוגבל בהתאם למה שמצוייר לנו כאפשרי בתרבות שלנו ובחברה שלנו. כמו ששאל ג'ון סטיוארט מיל כבר לפני 150 שנה, "אישה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים, והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?"

אז אם נאפשר לגירוש הנשים להמשיך ולהשתרש, לא ירחק היום שמן המצוי הוא יהפוך לרצוי, לראוי. במילים אחרות, מה שכיום מצווה מבחוץ יהפוך לבחירה חופשית וטבעית מבפנים.

לא אאריך לגבי המנגנון השני, אבל נדמה לי שעלינו, החילוניים, להודות שיש בנו, לפחות באופן שבו אנחנו מתנהגים כקבוצה, משהו מן הבן-גוריוניזם הפשרני ההוא. כלומר, מנגנון אשמה שמרגיש עמוק בלב קצת לא בסדר על נטישת המצוות, ומוכן, במידת מה, "לתת להם את שלהם", כסוג של מירוק מצפון בשם אסירות התודה כלפי מי שנושא את לפיד הדת, ובשם האחדות של עם ישראל במדינת ישראל. עלינו לשאול את עצמנו מה זה בתוכנו שקורא לנו להבין, להגיד שאולי יש משהו בדבריהם. במילים אחרות, עלינו לשאול מה גורם לשוטרים להפציר בטניה רוזנבליט לוותר ולעבור לאחורי האוטובוס?

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתבה לאחרונה החלטה ראוייה בהקשר הנוכחי. בפסק דינה, דחתה השופטת את טענת האפליה של אישה חרדית. האישה תבעה דמי אבטלה משירות התעסוקה, ודמי האבטלה נשללו ממנה אחרי שסירבה להשתלב במקומות עבודה בשל העובדה שכרוכה בהם עבודה לצד גברים. המערערת טוענת כי הופלתה על רקע דתה, אך "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת", כותבת השופטת, "היא זו אשר עלולה להביא להפלייה ולהדרה – אפלייתן של נשים… לו נקבל ערעור זה, עשוי הדבר לתמוך ב'סטדנרטיזציה' של הפליה והדרה ובכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה." ונאמר אמן.

ומה באשר למנגנון השלישי? כזכור, פתחתי את דברי בהבדל בין דיכוי חיצוני, נראה לעין, לבין דיכוי פנימי, סמוי, שהוא תוצאה של הפנמה. אמרתי שהאמונה המסונוורת שלנו בהסכמה חופשית, ורגשי האשם הכמוסים כלפי הדת, הם חלק מהסיפור. החלק השלישי קשור לתפיסותינו העמוקות ביותר בדבר נשיות תקנית לפיהן גופנו כפי שהוא הוא כמעט בהגדרה פגום, טעון שיפורים, תיקונים וריסונים בלתי פוסקים. אלה התפיסות המושרשות אצל מרבית הנשים באופן כה בלתי נראה עד שהן הופכות לטבעיות, לשאלה של בחירות אסתטיות נייטרליות לכאורה, ולא פוליטיות.

וכאן יכולתי להרחיב על דיאטות, ניתוחים פלסטיים, הלבנת שיניים או בוטוקס. אבל אני מעדיפה לדבר על נושא הנחשב לטאבו. יש מי שיחשוב, אולי, שהדברים בוטים, אבל יש דברים שפשוט צריך לומר בישירות.

אנחנו מתקוממים בתקופה האחרונה נגד "קול באישה ערווה", אבל שימו לב שאנחנו חיים היום בתרבות שבה יש פחות ופחות לגיטימציה לא רק לקול באישה ערווה, אלא גם לשיער הערווה הנשי עצמו. לאחרונה בישר המגזין האמריקאי The Atlantic על העלמותו ההולכת וגדלה של שיער זה. במסגרת המרוץ הבלתי פוסק לפתיחת עוד ועוד חזיתות של תיקון ושיפור הגוף הנשי כפי שהוא, גם את אזור הערווה נשים היום לא רק מורטות ומעצבות, אלא אף משקיעות בו ממון רב וזמן יקר של טיפולים קוסמטיים לטיפוח העור באזור המדובר, הצערתו והחייאתו – ממש כמו בעור הפנים (ובכלל לא נגעתי בטרנד הניתוחים הפלסטיים באזור איבר המין הנשי, ששיעוריו הולכים וגדלים).

גם כאן, בדומה לנשים החרדיות, השאלה היא מה גורם לנו לקנות כה מהר – בתוך שנים ספורות – את זה ששיער הערווה הוא לא אסתטי עד כדי יצירת כמעט חובה אזרחית להסירו. חבר רווק חלק אתי לא מזמן את ההבחנה שהיום אישה שאינה מטפלת בשיער ערוותה תיחשב חסרת דרך ארץ, חסרת נימוס בסיסי. כמעט כאילו היא לא היתה מצחצחת שיניים, או לא משתמשת בדאודורנט.

ניתן למתוח קו בין ההפנמה של נחיתות הגוף הנשי אצלנו, החופשיות והמשוחררות (בעיני עצמנו), לבין ההפנמה של חלק מהנשים החרדיות את מקומן הראוי. במלים אחרות, יש קו בין ערווה לערווה. גם עבורן וגם עבורנו, גם אצלן וגם אצלנו, אין דבר יותר קשה מלצאת כנגד מוסכמות הקהילה שלך, על הסנקציות המתוחכמות, העדינות והניואנסיות שהיא מפעילה ועל אופק האפשרויות שהיא מכתיבה. לדעתי, הסיבה שעכשיו אמצעי הדיכוי הופכים ישירים (כללי ישיבה במקומות שונים באוטובוס, איסור שירה, ניתוב לעבר השני של המדרכה), היא בדיוק בגלל שהנשים החרדיות הצליחו בשנים האחרונות להשתחרר מעט מן הלפיתה הפנימית, מתחושת הנחיתות, והחלו לעבוד, ללמוד וליצור בשיעורים גדולים מבעבר.

אבל אם רחל עזריה יכולה לעשות את זה, אם עדינה בר שלום יכולה, אם יוכבד הורוביץ יכולה, אז גם אנחנו יכולות ויכולים. אסור לנו להיכנע לקולות שהפנמנו בעוצמה כה רבה – קולות שעניינם בחירה חופשית, עליונות דרך החיים הדתית, ונשיות תקנית. עלינו להקשיב לקול הפנימי העמוק יותר, זה שיודע מה באמת נכון וחשוב.

מבט אחר על משפט ואוכל

התחום של משפט ואוכל (Food Law) עולה כפורח בפקולטות למשפטים בעולם. המשפט נמצא כמעט בכל ההיבטים של אוכל ואכילה שניתן להעלות על הדעת: בין הרעלת המלפפונים בגרמניה לבין פרשת רמדיה, בין התביעות נגד רשתות מזון מהיר ל"חוק הדוגמניות", בין חובות סימון הערך התזונתי על מוצרים לתיוג מזון המבוסס על איזור ספציפי או על תרבות מקומית (בורדו, מרלו, שמפניה או פטה).

על אף שהנושא רחב מאוד, רוב הדיונים בו עד כה מתרכזים בשאלות של רגולציה של סחר ובהגנה נזיקית ומינהלית על בטיחות של מזון. בשבוע הבא תערך באוניברסיטת תל אביב סדנא בינלאומית שארגנתי, שמטרתה להרחיב את גבולות התחום על-ידי בחינת נקודות מפגש חדשות בין אוכל ומשפט. כך למשל, יידונו נושאים כמו השפעת האוכל וצורות האכילה המשפחתיות על תחום דיני המשפחה ודיני ההורות, מצור המזון על עזה במשקפי המשפט הבינלאומי, שאלת הרעב הגלובלי מפרספקטיבה של משפט הומניטרי, הסדרה משפטית של מכירת מזונות שהם טאבו (כגון חזיר בישראל ופרות בהודו) או שיש מחלוקת על האכזריות שבייצורם (שחיטה כשרה), השפעת ההסדרה המשפטית של מזון על מידות גופנו, ועוד.

הסדנא פתוחה לקהל, ואתם מוזמנים. ראשון-שני, 13-12 ביוני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חדר 307. פרטים נוספים בהזמנה למטה או כאן.


בג"ץ, צווי ביניים וייצוג הולם

בחודשים האחרונים חלו התפתחויות משפטיות מעודדות בתחום עיגון החובה המשפטית לייצוגן ההולם של נשים בשירות הציבורי ובוועדות לעיצוב מדיניות לאומית. מעודדות אך לא מספקות. פסקי הדין שניתנו בנושאים כמו העתירה כנגד היעדרן של נשים בוועדת טירקל ובעתירות נוספות אמנם יפים, אך הם עדיין לא מבטיחים שהשינוי בשטח יקרה.

לא כאן המקום לדון בצדקת המאבק למינוי נשים בצוותים לקביעת מדיניות לאומית. נאמר רק שחיצי הביקורת אינם צריכים להיות מופנים לבג"ץ, ושהאשמות האקטיביזם הן מופרכות בהקשר זה: בג"ץ עושה בדיוק את מלאכתו: אכיפת החוק שחוקקה כנסת ישראל. היאהיא שקבעה את חובת הייצוג ההולם של נשים בוועדות כמו ועדת טירקל, והיא עשתה כן כחלק ממגמה כלל-עולמית, ביוזמת מועצת הבטחון של האו"ם, להכיר בתפקידן החשוב של נשים בניהול סכסוכים מזויינים, בעשיית שלום, ובעיצוב מדיניות באופן מושכל יותר (רקע לתיקון 4 לחוק שיווי זכויות האישה אפשר למצוא כאן וכאן).

בתחום הדין המהותי בג"ץ הוציא תחת ידיו כמה פסקי דין המשקפים הבנה מעמיקה של המנגנונים החוסמים נשים מעמדות מפתח באופן שיטתי, וניסח באופן מקיף את מהותה של החובה לשקול נשים לעמדות מפתח באופן ענייני, תוך ניסיון למגר את הדפוס של מינויים החוזר ונשנה של "החבר'ה שאכלו אתי מאותו מסטינג", דפוס החוסם גישה לקבוצות שאינן מרושתות היטב, ובהן נשים, עולים חדשים, ערבים, ואנשים עם מוגבלות.

אך בתחום הפרוצדורלי, של ניהול העתירות, נדרש שינוי. מעצם טיבן, עתירות שעניינן מינויים דורשות הוצאת צווי ביניים עד שתתברר העתירה. רק שינוי בדפוסי הפעולה הפרוצדורליים של בג"ץ יוכל להניב תוצאות משמעותיות, שיהיו ניכרות במספרים. שאלה זו רלוונטית בימים אלה סביב ההתדיינות בבג"ץ על תנאי המכרז לתפקיד מנכ"ל לבתי הדין הרבניים, החוסמים מראש מינוי נשים.

בעתירה נגד היעדר נשים בוועדת טירקל, למשל, ביקשו ארגוני הנשים שעתרו כי בג"ץ יוציא צו ביניים המעכב את עבודת הוועדה עד להחלטה בעתירה. בג"ץ אמנם קבע דיון למועד סמוך לאחר הגשת העתירה, אך נמנע מלתת צו ביניים שיעצור את עבודת הוועדה עד הדיון בעתירה. הדיון בבג"ץ, סמוך ככל שהיה, התקיים אחרי שהוועדה שמעה את עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הבטחון, והרמטכ"ל. מה הפלא שהמדינה טענה בבג"ץ שכבר מאוחר מדי למנות נשים לוועדה אחרי שמיעת עדויות אלה? אמנם בדיעבד דחה פסק דינו של השופט עוזי פוגלמן טענה זו, אבל במבחן התוצאה, אין ולא יהיו נשים בוועדת טירקל. כזכור, הממשלה יצאה ידי חובתה על ידי מילוי התנאי של בג"ץ, לפיו אם 5 נשים יסרבו להזמנה לכהן בוועדה, תהיה הממשלה פטורה מלהמשיך לחפש. גם עכשיו, לאחר פטירתו של חבר הוועדה שבתאי רוזן, נראה כי לא תמונה אישה תחתיו (ואכן, אולי כבר מדובר במעט מדי ומאוחר מדי).

דוגמא נוספת היא עתירתה של שדולת הנשים ויעל ארן. ארן הציגה מועמדות לתפקיד מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, ודורגה כמתאימה ביותר לתפקיד על ידי ועדת האיתור המקצועית. למרות המלצת ועדת האיתור, ראש הממשלה מינה את יאיר גלר, מי שדורג מספר 2. יש בסיס להשערה שהוא זכה במינוי בשל היותו אל”מ במיל'. בג"ץ נתן צו מוחלט הקובע כי המינוי אינו עומד בדרישות החוק ודורש מראש הממשלה לבחון אותו שוב. מהותית, פסק דינו של השופט אדמונד לוי הוא יפהפה ומעמיק. אך במישור הפרוצדורלי, גם כאן נמנע בג"ץ מלתת צו ביניים המקפיא את מינויו הפסול של גלר. השורה התחתונה: גלר עדיין מכהן בתפקיד, וימשיך לכהן בו. צר המקום מלתאר את הדרך הנואלת שבה פעל משרד ראש הממשלה כדי להכשיר את המינוי, גם בהליך נוסף של בזיון בית משפט שהתנהל בבג”ץ.

כשבג"ץ איננו מוציא צווי ביניים כדי לעצור את הליכי המינוי הפסולים, אין זה משנה כמה יפה ועקרוני יהיה פסק הדין שיינתן בסוף ההליך: נשים לא תגענה לעמדות המפתח, כיוון שבעלי הסמכות למנות יודעים שהם יכולים למשוך זמן, לתרץ תירוצים, ולקבל לבסוף בדיוק את מי שהם רצו כשהוא יושב בניחותא במקום שבו הם רצו אותו.

גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.

מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט ובכןאובייקטיבית חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביגאלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורדמרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.

“טיים אאוט” – מגזין מטעם

הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו'.

בגיליון האחרון של "טיים אאוט" מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה "עליהום". כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב"עליהום" שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור "מופרכות ומסוכנות". למרות השימוש בשם התואר הקיצוני "מסוכנות", לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך "מקום לדאגה"). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה "להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש", טוען בן דוד, "כאילו אין בכלל מקום לדיון". קראתם נכון – בן דוד כותב "כל מי שניסה" חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין "טיים אאוט", הטוענת ב"וואלה" שמדובר ב"רדיפה אישית" נגד לאור ושואלת:

"האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?"

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת "המקור", שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב "הקושי של נשים") להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את "האלף-בית" של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב"תיק תקשורת". לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין "סתם עדויות" לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה "עדות שיטה", ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא "דיון ציבורי", ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל"דיון ציבורי" טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו "ה-ר-גו-עה" טוען שהדיון הציבורי "מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…". הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו "דיון ציבורי" אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה"עליהום" ולמעשה נוקט ב"עליהום" משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים "דיון רציני ולא מתלהם", ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה "מותק". בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין "טיים אאוט", שכתב "כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק 'הארץ' יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי", הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או "האם לכך התכוון המחוקק". זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון "הארץ", דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים "רכים" יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה "האם היא הזדיינה הבוקר?" או "איך הייתה הדפיקה" (כך העדויות ב"המקור") היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה"עליהום", לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא "או שמאמינים, או שלא מאמינים". אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה. ‎קרא עוד מהפוסט הזה

לא יותר?

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר "סיפור של חורף, לא יותר" לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש"חרב עליו עולמו" מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם "זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר", סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל "הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו".

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים.

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי.

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב': קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן.

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה"מקור" בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן.