אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

קריטריונים להערכת עבודה סמינריונית

במסמך שבסוף הפוסט מוצעות אמות מידה מפורטות להערכת עבודה סמינריונית. כתבתי את המסמך אחרי בדיקת מאות עבודות ותחושה גוברת של צורך באמות מידה מפורטות יותר להערכתן.

תחושתי היא שמנעד הציונים שנחשב לגיטימי בעבודות הולך ומצטמצם, שהציונים הם שרירותיים במידת-מה, וכן שישנה אינפלציה בציונים על עבודות סמינריוניות.

המסמך נועד להקל על המרצים הבודקים, אך לא פחות מזה גם להקל על התלמידים להבין את הציון – לשמש מעין חוזה ברור, ולספק משוב מפורט על רכיבי העבודה. רצוי לחלק את המסמך לסטודנטים טרם כתיבת העבודה.

המסמך נכתב עם אוריינטציה לעבודות סמינריוניות במשפטים (והדוגמאות שבו גזורות מעולם התוכן של הסמינרים שאני מלמדת), אך לדעתי ניתן להשתמש בו, בשינויים קלים, בכל תחום במדעי הרוח והחברה.

אני מודה לחבריי בסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב על המשובים שלהם על הגירסא המקורית. אתם מוזמנים לעיין במסמך, להוריד אותו ולהשתמש בו ואף לשנותו לפי הצורך, כל עוד תתנו קרדיט לכותבת המסמך המקורי. במלים אחרות, השימוש במסמך הוא תחת תנאי הרישיון CC BY-SA 3.0.

אשמח גם לקבל משובים והצעות, לבלוג או בדוא"ל.

להורדת המסמך

כזכור, בבלוג זה אפשר למצוא גם את חוברת ההנחייה כיצד לכתוב עבודה סמינריונית, כאן.

דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

דברים שאמרתי בערב הדלקת נרות של "נשים מדליקות" שארגנה התנועה הירוקה בחנוכה.

בשבועות האחרונים רועשת הארץ, וטוב שכך, מנושא "הדרת הנשים". הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – המונח המתאים כאן הוא גירוש נשים, או סילוק נשים. בעיניי, הדרה היא מילה שהולמת מצבים של דחיקה סמלית, כזו שהיא בדרש, ואילו כאן מדובר בפשט – בהרחקה כפשוטה, פיזית, לא סימבולית ולא כזו שצריך אנליזות מתוחכמות ותובנות מעמיקות כדי לחשוף אותה. אני רוצה להציג כמה מחשבות, על גירוש נשים מהספירה הציבורית – הן מהזוית המשפטית והן מהזוית הסוציולוגית.

דרך אחת לחשוב על הנושא היא כעל כזה שכרוכים בו דיכוי מבחוץ ודיכוי מבפנים. הטכניקה של דיכוי מבחוץ היא הטכניקה הישירה – תליית השלטים בבית שמש הדורשים מנשים לעבור לצד השני של הרחוב, כי יש בו בית כנסת; השחתת תמונות של נשים, כמו של רחל עזריה, בקמפיין שלה לבחירות למועצת עיריית ירושלים. למשפט קל הרבה יותר להתמודד עם דיכוי מבחוץ, כיוון שהנורמות והכללים בדבר הפרדה ניכרים לעין ומפורשים. אבל מה בדבר הדיכוי מבפנים?

המנגנון של דיכוי מבפנים הוא הרבה יותר מתוחכם. מדובר במנגנון שהיסוד הפעיל בו הם הקולות הפנימיים שלנו, לכאורה מבחירתנו ורצוננו החופשיים, אבל למעשה כתוצאה ממנגנונים חברתיים יעילים, שמשרישים בנו ללא הרף וללא לאות כיצד ראוי לחיות. לשם הדגמה, ההבדל בין דיכוי חיצוני לפנימי הוא ההבדל בין מחוך, שקושר ופוצע את הבשר כדי להצר את קו המותניים מבחוץ, לבין הדיאלוגים הפנימיים שיש לרובנו על זה שהגוף שלנו לא כשיר, שאנחנו צריכות בדחיפות להקטין את קו המותניים שלנו, לחסוך בקלוריות, ולא לתפוס יותר מדי מקום פיזי בעולם; אותם דיאלוגים פנימיים שגורמים לנו להכניס את הבטן.

מנגנון הדיכוי הפנימי הוא המנגנון שגורם לנשים בקהילות החרדיות לציית לציוויי ההפרדה, להרגיש שהן לא בסדר, לעבור לאחורי האוטובוס ולמשטר את בנותיהן וחברותיהן שיתלבשו וינהגו במה שמכונה צניעות (מילה שאפשר להתייחס אליה כאל חוליה מקשרת בין הדיכוי החיצוני לפנימי) ולרדוף אחר כל קווצת שיער סוררת, פן תציץ מן השביס.

אבל קל לדבר עליהן. בואו נדבר "עלינו". על איך זה עובד מהצד שלנו, הנאורים, החופשיים. אם אני מנסה לנתח את האתגרים שעומדים לפנינו במאבק בגירוש הנשים, אז להבנתי פועלים כאן שלושה מנגנונים.

המנגנון האחד – עניינו היותנו שבויים ברעיון הליברלי של הסכמה ובחירה. המנגנון השני – רגשי האשם הסמויים שלנו – של החילוניים – לגבי יחסינו ליהדות, שמובילים להיעדר חזון, או לחזון עמום ופרום ביחס לחברה הראויה בישראל. והמנגנון השלישי – התפיסות שלנו לגבי נשיות תקנית. אתייחס בקצרה לכל אחד מהם.

באשר למנגנון הראשון – מדובר באמונה לפיה צריך לתת להסכמה חופשית את הבכורה, וכל עוד הדברים נעשים מרצון חופשי, אז אין להתערב בהם. כידוע, זה הטיעון לגבי זנות, למשל. לא ראוי לאסור על אישה לעסוק בזנות. זה יהיה פטרנליזם מזיק, שיוביל אותנו לעריצות. היום זו שלילת חירותה של אישה לעסוק בזנות, ומחר תהיה זו שלילת החופש של הומוסקסואלים לקיים יחסים עם בני מינם, בשם האמונה שזה לא טוב להם והם פשוט לא הבינו את זה עדיין, או לחילופין שלילת החופש לקיים מצוותיה של דת שאנחנו חושבים שהיא שקרית או כופרת בעיקר.

אכן, בחירה חופשית היא ערך חשוב, חשוב מאוד, שעליו מבוססת כל המחשבה המודרנית והפוליטיקה המודרנית. הנאורות הציבה את האדם במרכז, בתור ישות שאחראית לגורלה, שלא ראוי שתתנהל לפי תכתיבי הדת, המסורת, או העריץ, אלא מתוך כבוד לצורך לתת דרור למחשבה עצמאית, לבחירה, ולתפיסה של כל אדם כיצד נכון שינהל את חייו ויגשים את עצמו. האמונה בערך של הסכמה חופשית היא מה שאיפשר לבג"ץ לומר, בפסק הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים, שכל עוד ההפרדה היא מרצון חופשי של הנוסעים והנוסעות, לא ראוי להתערב בה. אמונה זו היא שאפשרה גם ללימור לבנת לומר כי כל עוד ההפרדה בשכונות החרדיות נעשית מרצון היא לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה. אז למה אני חושבת שצריך להתייחס בספקנות לנפנופים בטענת ההסכמה החופשית?

בפילוסופיה הפוליטית קיים רעיון פשוט המכונה "העדפות סתגלניות" (adaptive preferences): אם אנחנו מוכנים לכבד העדפות ובחירות של כל אדם, אנחנו צריכים גם לשים לב שאופק ההעדפות מצטמצם בהתאם לנוף הרלוונטי שבו חי האדם – מה שהסביבה משדרת לו כאפשרי עבורו, הוא מה שהופך להיות קצה אופק הדמיון שלו. כך, אם נשאל נערה משכונת מצוקה על מה היא חולמת, מה ישמח אותה, סביר שהיא תאמר "בעל עשיר" או, במקרים אחרים, "להיות מלכת יופי". ברוב המקרים היא כלל לא תעלה בדעתה את האפשרות להיות מדענית, או פוליטיקאית. מה שנורמלי הופך להיות רצוי. כך אופק הדמיון שלנו, של כולנו, מוגבל בהתאם למה שמצוייר לנו כאפשרי בתרבות שלנו ובחברה שלנו. כמו ששאל ג'ון סטיוארט מיל כבר לפני 150 שנה, "אישה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים, והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?"

אז אם נאפשר לגירוש הנשים להמשיך ולהשתרש, לא ירחק היום שמן המצוי הוא יהפוך לרצוי, לראוי. במילים אחרות, מה שכיום מצווה מבחוץ יהפוך לבחירה חופשית וטבעית מבפנים.

לא אאריך לגבי המנגנון השני, אבל נדמה לי שעלינו, החילוניים, להודות שיש בנו, לפחות באופן שבו אנחנו מתנהגים כקבוצה, משהו מן הבן-גוריוניזם הפשרני ההוא. כלומר, מנגנון אשמה שמרגיש עמוק בלב קצת לא בסדר על נטישת המצוות, ומוכן, במידת מה, "לתת להם את שלהם", כסוג של מירוק מצפון בשם אסירות התודה כלפי מי שנושא את לפיד הדת, ובשם האחדות של עם ישראל במדינת ישראל. עלינו לשאול את עצמנו מה זה בתוכנו שקורא לנו להבין, להגיד שאולי יש משהו בדבריהם. במילים אחרות, עלינו לשאול מה גורם לשוטרים להפציר בטניה רוזנבליט לוותר ולעבור לאחורי האוטובוס?

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתבה לאחרונה החלטה ראוייה בהקשר הנוכחי. בפסק דינה, דחתה השופטת את טענת האפליה של אישה חרדית. האישה תבעה דמי אבטלה משירות התעסוקה, ודמי האבטלה נשללו ממנה אחרי שסירבה להשתלב במקומות עבודה בשל העובדה שכרוכה בהם עבודה לצד גברים. המערערת טוענת כי הופלתה על רקע דתה, אך "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת", כותבת השופטת, "היא זו אשר עלולה להביא להפלייה ולהדרה – אפלייתן של נשים… לו נקבל ערעור זה, עשוי הדבר לתמוך ב'סטדנרטיזציה' של הפליה והדרה ובכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה." ונאמר אמן.

ומה באשר למנגנון השלישי? כזכור, פתחתי את דברי בהבדל בין דיכוי חיצוני, נראה לעין, לבין דיכוי פנימי, סמוי, שהוא תוצאה של הפנמה. אמרתי שהאמונה המסונוורת שלנו בהסכמה חופשית, ורגשי האשם הכמוסים כלפי הדת, הם חלק מהסיפור. החלק השלישי קשור לתפיסותינו העמוקות ביותר בדבר נשיות תקנית לפיהן גופנו כפי שהוא הוא כמעט בהגדרה פגום, טעון שיפורים, תיקונים וריסונים בלתי פוסקים. אלה התפיסות המושרשות אצל מרבית הנשים באופן כה בלתי נראה עד שהן הופכות לטבעיות, לשאלה של בחירות אסתטיות נייטרליות לכאורה, ולא פוליטיות.

וכאן יכולתי להרחיב על דיאטות, ניתוחים פלסטיים, הלבנת שיניים או בוטוקס. אבל אני מעדיפה לדבר על נושא הנחשב לטאבו. יש מי שיחשוב, אולי, שהדברים בוטים, אבל יש דברים שפשוט צריך לומר בישירות.

אנחנו מתקוממים בתקופה האחרונה נגד "קול באישה ערווה", אבל שימו לב שאנחנו חיים היום בתרבות שבה יש פחות ופחות לגיטימציה לא רק לקול באישה ערווה, אלא גם לשיער הערווה הנשי עצמו. לאחרונה בישר המגזין האמריקאי The Atlantic על העלמותו ההולכת וגדלה של שיער זה. במסגרת המרוץ הבלתי פוסק לפתיחת עוד ועוד חזיתות של תיקון ושיפור הגוף הנשי כפי שהוא, גם את אזור הערווה נשים היום לא רק מורטות ומעצבות, אלא אף משקיעות בו ממון רב וזמן יקר של טיפולים קוסמטיים לטיפוח העור באזור המדובר, הצערתו והחייאתו – ממש כמו בעור הפנים (ובכלל לא נגעתי בטרנד הניתוחים הפלסטיים באזור איבר המין הנשי, ששיעוריו הולכים וגדלים).

גם כאן, בדומה לנשים החרדיות, השאלה היא מה גורם לנו לקנות כה מהר – בתוך שנים ספורות – את זה ששיער הערווה הוא לא אסתטי עד כדי יצירת כמעט חובה אזרחית להסירו. חבר רווק חלק אתי לא מזמן את ההבחנה שהיום אישה שאינה מטפלת בשיער ערוותה תיחשב חסרת דרך ארץ, חסרת נימוס בסיסי. כמעט כאילו היא לא היתה מצחצחת שיניים, או לא משתמשת בדאודורנט.

ניתן למתוח קו בין ההפנמה של נחיתות הגוף הנשי אצלנו, החופשיות והמשוחררות (בעיני עצמנו), לבין ההפנמה של חלק מהנשים החרדיות את מקומן הראוי. במלים אחרות, יש קו בין ערווה לערווה. גם עבורן וגם עבורנו, גם אצלן וגם אצלנו, אין דבר יותר קשה מלצאת כנגד מוסכמות הקהילה שלך, על הסנקציות המתוחכמות, העדינות והניואנסיות שהיא מפעילה ועל אופק האפשרויות שהיא מכתיבה. לדעתי, הסיבה שעכשיו אמצעי הדיכוי הופכים ישירים (כללי ישיבה במקומות שונים באוטובוס, איסור שירה, ניתוב לעבר השני של המדרכה), היא בדיוק בגלל שהנשים החרדיות הצליחו בשנים האחרונות להשתחרר מעט מן הלפיתה הפנימית, מתחושת הנחיתות, והחלו לעבוד, ללמוד וליצור בשיעורים גדולים מבעבר.

אבל אם רחל עזריה יכולה לעשות את זה, אם עדינה בר שלום יכולה, אם יוכבד הורוביץ יכולה, אז גם אנחנו יכולות ויכולים. אסור לנו להיכנע לקולות שהפנמנו בעוצמה כה רבה – קולות שעניינם בחירה חופשית, עליונות דרך החיים הדתית, ונשיות תקנית. עלינו להקשיב לקול הפנימי העמוק יותר, זה שיודע מה באמת נכון וחשוב.

מבט אחר על משפט ואוכל

התחום של משפט ואוכל (Food Law) עולה כפורח בפקולטות למשפטים בעולם. המשפט נמצא כמעט בכל ההיבטים של אוכל ואכילה שניתן להעלות על הדעת: בין הרעלת המלפפונים בגרמניה לבין פרשת רמדיה, בין התביעות נגד רשתות מזון מהיר ל"חוק הדוגמניות", בין חובות סימון הערך התזונתי על מוצרים לתיוג מזון המבוסס על איזור ספציפי או על תרבות מקומית (בורדו, מרלו, שמפניה או פטה).

על אף שהנושא רחב מאוד, רוב הדיונים בו עד כה מתרכזים בשאלות של רגולציה של סחר ובהגנה נזיקית ומינהלית על בטיחות של מזון. בשבוע הבא תערך באוניברסיטת תל אביב סדנא בינלאומית שארגנתי, שמטרתה להרחיב את גבולות התחום על-ידי בחינת נקודות מפגש חדשות בין אוכל ומשפט. כך למשל, יידונו נושאים כמו השפעת האוכל וצורות האכילה המשפחתיות על תחום דיני המשפחה ודיני ההורות, מצור המזון על עזה במשקפי המשפט הבינלאומי, שאלת הרעב הגלובלי מפרספקטיבה של משפט הומניטרי, הסדרה משפטית של מכירת מזונות שהם טאבו (כגון חזיר בישראל ופרות בהודו) או שיש מחלוקת על האכזריות שבייצורם (שחיטה כשרה), השפעת ההסדרה המשפטית של מזון על מידות גופנו, ועוד.

הסדנא פתוחה לקהל, ואתם מוזמנים. ראשון-שני, 13-12 ביוני, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, חדר 307. פרטים נוספים בהזמנה למטה או כאן.


בג"ץ, צווי ביניים וייצוג הולם

בחודשים האחרונים חלו התפתחויות משפטיות מעודדות בתחום עיגון החובה המשפטית לייצוגן ההולם של נשים בשירות הציבורי ובוועדות לעיצוב מדיניות לאומית. מעודדות אך לא מספקות. פסקי הדין שניתנו בנושאים כמו העתירה כנגד היעדרן של נשים בוועדת טירקל ובעתירות נוספות אמנם יפים, אך הם עדיין לא מבטיחים שהשינוי בשטח יקרה.

לא כאן המקום לדון בצדקת המאבק למינוי נשים בצוותים לקביעת מדיניות לאומית. נאמר רק שחיצי הביקורת אינם צריכים להיות מופנים לבג"ץ, ושהאשמות האקטיביזם הן מופרכות בהקשר זה: בג"ץ עושה בדיוק את מלאכתו: אכיפת החוק שחוקקה כנסת ישראל. היאהיא שקבעה את חובת הייצוג ההולם של נשים בוועדות כמו ועדת טירקל, והיא עשתה כן כחלק ממגמה כלל-עולמית, ביוזמת מועצת הבטחון של האו"ם, להכיר בתפקידן החשוב של נשים בניהול סכסוכים מזויינים, בעשיית שלום, ובעיצוב מדיניות באופן מושכל יותר (רקע לתיקון 4 לחוק שיווי זכויות האישה אפשר למצוא כאן וכאן).

בתחום הדין המהותי בג"ץ הוציא תחת ידיו כמה פסקי דין המשקפים הבנה מעמיקה של המנגנונים החוסמים נשים מעמדות מפתח באופן שיטתי, וניסח באופן מקיף את מהותה של החובה לשקול נשים לעמדות מפתח באופן ענייני, תוך ניסיון למגר את הדפוס של מינויים החוזר ונשנה של "החבר'ה שאכלו אתי מאותו מסטינג", דפוס החוסם גישה לקבוצות שאינן מרושתות היטב, ובהן נשים, עולים חדשים, ערבים, ואנשים עם מוגבלות.

אך בתחום הפרוצדורלי, של ניהול העתירות, נדרש שינוי. מעצם טיבן, עתירות שעניינן מינויים דורשות הוצאת צווי ביניים עד שתתברר העתירה. רק שינוי בדפוסי הפעולה הפרוצדורליים של בג"ץ יוכל להניב תוצאות משמעותיות, שיהיו ניכרות במספרים. שאלה זו רלוונטית בימים אלה סביב ההתדיינות בבג"ץ על תנאי המכרז לתפקיד מנכ"ל לבתי הדין הרבניים, החוסמים מראש מינוי נשים.

בעתירה נגד היעדר נשים בוועדת טירקל, למשל, ביקשו ארגוני הנשים שעתרו כי בג"ץ יוציא צו ביניים המעכב את עבודת הוועדה עד להחלטה בעתירה. בג"ץ אמנם קבע דיון למועד סמוך לאחר הגשת העתירה, אך נמנע מלתת צו ביניים שיעצור את עבודת הוועדה עד הדיון בעתירה. הדיון בבג"ץ, סמוך ככל שהיה, התקיים אחרי שהוועדה שמעה את עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הבטחון, והרמטכ"ל. מה הפלא שהמדינה טענה בבג"ץ שכבר מאוחר מדי למנות נשים לוועדה אחרי שמיעת עדויות אלה? אמנם בדיעבד דחה פסק דינו של השופט עוזי פוגלמן טענה זו, אבל במבחן התוצאה, אין ולא יהיו נשים בוועדת טירקל. כזכור, הממשלה יצאה ידי חובתה על ידי מילוי התנאי של בג"ץ, לפיו אם 5 נשים יסרבו להזמנה לכהן בוועדה, תהיה הממשלה פטורה מלהמשיך לחפש. גם עכשיו, לאחר פטירתו של חבר הוועדה שבתאי רוזן, נראה כי לא תמונה אישה תחתיו (ואכן, אולי כבר מדובר במעט מדי ומאוחר מדי).

דוגמא נוספת היא עתירתה של שדולת הנשים ויעל ארן. ארן הציגה מועמדות לתפקיד מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים, ודורגה כמתאימה ביותר לתפקיד על ידי ועדת האיתור המקצועית. למרות המלצת ועדת האיתור, ראש הממשלה מינה את יאיר גלר, מי שדורג מספר 2. יש בסיס להשערה שהוא זכה במינוי בשל היותו אל”מ במיל'. בג"ץ נתן צו מוחלט הקובע כי המינוי אינו עומד בדרישות החוק ודורש מראש הממשלה לבחון אותו שוב. מהותית, פסק דינו של השופט אדמונד לוי הוא יפהפה ומעמיק. אך במישור הפרוצדורלי, גם כאן נמנע בג"ץ מלתת צו ביניים המקפיא את מינויו הפסול של גלר. השורה התחתונה: גלר עדיין מכהן בתפקיד, וימשיך לכהן בו. צר המקום מלתאר את הדרך הנואלת שבה פעל משרד ראש הממשלה כדי להכשיר את המינוי, גם בהליך נוסף של בזיון בית משפט שהתנהל בבג”ץ.

כשבג"ץ איננו מוציא צווי ביניים כדי לעצור את הליכי המינוי הפסולים, אין זה משנה כמה יפה ועקרוני יהיה פסק הדין שיינתן בסוף ההליך: נשים לא תגענה לעמדות המפתח, כיוון שבעלי הסמכות למנות יודעים שהם יכולים למשוך זמן, לתרץ תירוצים, ולקבל לבסוף בדיוק את מי שהם רצו כשהוא יושב בניחותא במקום שבו הם רצו אותו.

עצור בטרם תעבור

"ביני לביני" מפרסם פוסט אורח שנכתב על ידי חבר שמעדיף להישאר בעילום שם.

מה עושה אדם משועמם שמחכה לאוטובוס בשמש הקופחת של סוף יולי בתל אביב? סביר להניח שמשחק בטלפון הנייד, או מוחק הודעות טקסט ישנות. אני בחרתי לספור כמה מהמכוניות שמגיעות לצומת הרחובות יד המעביר וקהילת יאסי בהדר יוסף מצייתות לתמרור ה"עצור!" שבצומת. והרי הממצאים של המשקיף המשועמם (רמז – בסוף הבדיקה הוא נהיה המשקיף המיואש).

מתוך כשלושים מכוניות שהגיעו מרחוב יד המעביר לתמרור העצור בצומת, האם אתם יכולים לנחש כמה עצרו? כך שאלתי יותר מאדם אחד. הניחושים נעו בין אחד מתוך שניים (בצד האופטימי או ההוזה של הטווח) לבין אחד מתוך ארבע (בצד הפסימי אך עדיין הוזה של הטווח). אין צדיק בסדום? תשאלו. ובכן, היה צדיק אבל רק אחד. אחד – אבל צדיק אמיתי. עצירה מליאה לפני הפס של העצור ועוד עצירה מליאה לאחר התקדמות של מטר לשיפור יכולת האיתור של המכוניות החולפות בצומת. שאר הנהגים, לא רק שלא עצרו עצירה מליאה, אלא שלא עשו אפילו צל של סימן של התייחסות לתמרור. במקרה הטוב הייתה האטה, בשאר המקרים גם זה לא. יש לציין, אגב, שהתמרור היה גלוי לעין לחלוטין.

בשלב זה כבר הייתי פחות משועמם ויותר עצבני, וכך עברתי משלב איסוף הנתונים לשלב ההצעה לפתרון (הנתונים היו קשים מדי והייתי חייב לנסות לשנות אותם איכשהו). בואו נאמר שהקנס על אי ציות לתמרור עצור (בלי להתייחס לנקודות) הוא 250 ₪. שלושים מכוניות לא עצרו בתמרור העצור במהלך עשר דקות (לצורך החישוב ומחמת הזניחות אתעלם מהצדיק), כלומר מאה ושמונים עבריינים בשעה. נגיד, למען קלות החישוב, שזה נמשך כך עשר שעות ביום. מדובר על 1,800 קנסות בסך 250 ₪ כל אחד המסתכמים בסכום אסטרונומי של 450,000 ₪ ליום. גם אם תפחיתו חצי מהסכום עבור הוצאות השיטור, השיפוט והגבייה, עדיין נשארנו עם סכום מטורף. מי שרוצה מוזמן לעשות לבד את החישוב של כמה צמתים כאלה יש ברחבי הארץ ולהגיע לסכום אסטרונומי עוד יותר.

שאלתי את עצמי, ואחר כך גם את חברי הטוב זהר, איך זה שעם מכרה הזהב, שמחכה בכל פינה, המשטרה סובלת ממחסור בכוח אדם, ואיך זה שהמדינה מוותרת בקלות שכזו על מקור הכנסה מדהים. הרי עם הכסף הזה ניתן להצמיד שוטר קבוע לכל תמרור עצור במדינה ועדיין לקצור רווחים יפים. אפשר אפילו להקים "יחידת שוטרי עצור", שכל הכשרתה והתמחותה תהיה בקרת התמרורים. ובינתיים התייחסתי רק לערך הכלכלי של הקנסות. כלל לא התייחסתי לערך הכלכלי שקשור להפחתה משמעותית באחוז התאונות בצמתים, ובכלל לא דיברתי על הפגיעות בנפש שייחסכו.

אני מניח שאנשים המעורים בתחומי החוק והסדר יוכלו להסביר מדוע הפתרון שהצעתי איננו ישים, מהו הדבר שאני מפספס ושבגלל הצורך בהפרדת רשויות, הכסף של הקנסות לא הולך ישירות למשטרה ואסור שילך וכו'. אך כאמור, בסוף התצפית שקיימתי הייתי מיואש. למה? בגלל חוסר האכפתיות. לכל האנשים שלא התייחסו לתמרור לא איכפת. לא איכפת להם מהחוק, ויתכן שגם לא איכפת להם, לפחות לא מספיק, מחיי האדם שהם מסכנים בעבירה שהם מבצעים. מעניין אותם זה לא לצאת פראיירים ולעצור בתמרור – מה, הם חנונים? הייתי מיואש כי למשטרה, כנראה, לא איכפת מספיק. כי אם החוק הזה היה נאכף בצורה שמתקרבת ליעילה, לא ייתכן שכל כך הרבה אנשים היו שמים עליו קצוץ. הייתי מיואש כי כנראה שגם למדינה לא איכפת.

בפעם הבאה שאתם מגיעים לתמרור עצור, עצרו בפס עצירה מלאה ונסו לנצל את הרגע המהיר-מושהה הזה כדי לחשוב על התרומה שלכם לחסכון בחיי אדם. אם שדה הראייה שלכם מהפס מוגבל, התקדמו באיטיות לתוך הצומת. בזמן הזה אתם מוזמנים לחשוב מתי זה קרה שחיי אדם נהיו כאן כל כך זולים.

גבולות חופש הביטוי המסחרי: אילון זרמון, מאחוריך

אילון זרמון וצוותו לא עוזרים לי לשמור על טמפרטורת גוף סבירה בימים חמים אלה. משרד זרמון-גולדמן עומד מאחורי קמפיין דוחה במיוחד לקניון ארנה (ולא בפעם הראשונה. הם משפילים גם מזרחים). הקמפיין מעלה את טמפרטורת הגוף שלי מרוב גועל מהול בזעם. אני לא מתנגדת להצגתו כל דימוי הקשור לסקס, אבל כאן יש שיאים (או שפלים) חדשים של אמירות (לא רמיזות) של אונס וסאדו-מזוכיזם, לאו דווקא בהסכמה. עשר נקודות לעיריית תל אביב, שבעקבות פניית ויצו ישראל החליטה להסיר את שלטי הפרסום. ראו סיקור הפרשה ב"העולם הבוקר", שבה טוען איש זרמון-גולדמן, גיא ויינברג, כי אין עירום בקמפיין (רק שיער ערווה וחזה, אבל בלי פטמות), וכי הקמפיין נועד להעצים את מיניותן של נשים ולהציג נשים הבטוחות במיניותן ונהנות ממנה. Give me a break. שיא הבחילה מתעורר כשהוא מתהדר במושגים כמו "הומאז'" לפרסומות אופנה מכל העולם, תערוכת אומנות ועוד. אין גבול לקריאטיביות של הקריאטיב.

ובכל זאת חשוב לומר שכשהם רוצים — צוות זרמון-גולדמן דווקא מצליח לעשות פרסומות מצחיקות התופסות את העין, שאינן מעוררות את רפלקס ההקאה. למשל הפרסומת ל-AIG והפרסומת לסייקו.

בארנה, בכל אופן, לא תמצאו אותי עושה שופינג.

ובאותו עניין של פרסומות פוגעניות, החודש חלה התפתחות מעניינת בפסיקה בתחום דיני התקשורת, חופש הביטוי המסחרי, ושוויון בין המינים: ב-2004 פסל בג"ץ החלטה של הרשות השנייה שלא לשדר פרסומת לאיטריות תאילנדיות שבסופה נאמר "לא כל תאילנדית חמה ומוכנה בתוך 4 דקות, אבל מג'יק נודלס — כן". הנשיא ברק קבע כי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, כיוון שבפרסומת מוצגים שני מבוגרים בלבוש מלא, והיא אינה שונה מהותית מפרסומות רבות אחרות סרות טעם שאליהם חשוף הציבור הישראלי. האמנם? צפו ושיפטו בעצמכם:

חמושים בנצחון בבג"ץ, תבעו המפרסמים את הרשות השניה בבית משפט השלום בירושלים, בתביעה על הנזקים שנגרמו להם בשל הפסקת הקמפיין. בפסק הדין החלקי שניתן בשבוע שעבר, קבע השופט אברהם רובין, בהחלטה אמיצה כיוון שהיא נוגדת את קביעתו של בג"ץ, כי מסריה של הפרסומת אכן פוגעניים, וכי החלטת הפסילה של הרשות השנייה היתה סבירה (לפחות באמות המידה של סבירות נזיקית, להבדיל מסבירות במשפט המנהלי). רובין קיבל את פרשנותה של הרשות השנייה (מגובה בחוות דעת מומחים של פרופ' מני מאוטנר, פרופ' רונן שמיר, ושלי), לפיה הפרסומת פוגעת בציבור הנשים ובציבור מהגרות העבודה, וכן כי דמותו של "נודל'ה" בפרסומת (צחי נוי) מבוססת על דמותו  של "יודל'ה" הזכור לרע מסרטי אסקימו לימון (נקודה זו הוכחשה על ידי המפרסמים). לבסוף, בית המשפט גם קיבל את הטענה כי פרסומות הן ביטוי חשוב ומשפיע על הצופים לא פחות מאשר תוכניות "רגילות".

עם זאת, בית המשפט קבע גם כי משהציעו המפרסמים להוריד את משפט הסיום של הפרסומת, היה על הרשות השניה להסכים לפרסם את תשדיר הפרסומת, ובכך היתה עוולה נזיקית כלפי המפרסמים. קביעה זו היא בעייתית בעיניי, כיוון שגם בהיבט הויזואלי של התשדיר הוא מציג בעצם עבירה פלילית של מעשה מגונה — כשמקרינים את הפרסומת בהילוך איטי, רואים כי נודל'ה שם יד על האישה התאילנדית, היא מורידה את ידו, ואז הוא רוכן לנשקה. אין כל אמביוולנטיות לגבי הסכמתה. היא פשוט הותקפה.

החשש הוא שאם המקרה לא יתהפך בערעור, יש להניח שהרשות השניה וגופי תקשורת נוספים פשוט לא יפסלו מסרים שכאלה, כיוון שהדבר עשוי לגרום להם נזק כספי נכבד. בנוסף, אם ייפסקו פיצויים ליצרני האיטריות, יצא שהקופה הציבורית תממן פיצוי ליוצרי המסרים האלה, המזהמים את רשות הרים שלנו, כאילו לא חסר במקומותנו סחי שקשה יותר להימנע ממנו.

ניתן לקרוא את פסק הדין כאן. תא (י-ם) 13573-06‏ ‏ נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.

**

עדכון: הילה רז כתבה בהרחבה על הפרשה בדה-מרקר, אך לא התייחסה להיבטים המדאיגים של הפסיקה. כתבתי טור תשובה, כאן.