מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

"האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי". כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו"לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן "וי" על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה "כותבים" שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ', מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע' 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל"יהלומים מושלמים" נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ"טיוטות ראשוניות" או כ"עבודות בתהליך" כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה"מושלם" שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי "שלם" יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.

טעויות אופטיות במשפט: מאמר חדש על מה באמת צריך לעשות כדי להשיג ייצוג הולם לאוכלוסיות לא מיוצגות

המחוקק הישראלי, כמו גם בתי המשפט וארגוני זכויות אדם (ושדולת הנשים בראשם), עשו כברת דרך מרשימה בחמש עשרה השנים האחרונות בתחום פיתוח התחום המשפטי של ייצוג הולם. המושג "ייצוג הולם" נולד מתוך הכרה שכללי איסור אפליה לא מספיקים כדי למנוע אפליה נגד מי שלא מזהים את כישוריו או את יכולתיה. סטריאוטיפים המוצמדים לנשים, לערבים, לאנשים עם מוגבלויות ולקבוצות נוספות פשוט מונעים את כניסתם לעמדות משפיעות, ולא יעזור כמה הם משכילים ומוכשרים. בשורה של דברי חקיקה, קבעה כנסת ישראל כי במינויים בשירות הציבורי, במקרה שמגיעים לקו הסיום של המינוי מועמדים בעלי כישורים דומים, יש להעדיף את זה שהוא מהקבוצה הלא מיוצגת, עד להשגת ייצוג הולם. בית המשפט העליון סיפק רוח גבית לחקיקה זו. בשורה של עתירות כנגד מינויים חוזרים ונשנים שבהם הממנים פשוט התעלמו משיקול הייצוג ההולם פיתח בית המשפט פרשנות רחבה ומעמיקה למוסד המשפטי של "ייצוג הולם". בדרך כלל, אגב, הנימוק של משרדי הממשלה ובכירי השירות הציבורי המשיבים לעתירות הוא משהו כמו "כן, שוויון זה חשוב מאוד, אבל לא הפעם. הפעם התפקיד חשוב ומסובך מדי, וצריך למנות אליו מישהו שאפשר לסמוך עליו" (היינו גבר יהודי). כמאמר השיר: "רק הפעם, הפעם ודי". 

במאמר שהתפרסם בימים אלה, אני טוענת שאין הרבה טעם בפיתוח הדוקטרינות המשפטיות המצויינות בתחום הזה, כיוון שהבעיה לא נמצאת שם: הבעיה היא שכמעט אין הליכי מינוי בשירות הציבורי שהם נקיים משיקולים זרים, ענייניים, ומבוססים על כישורים ולא על קשרים. לכן, אנחנו אף פעם לא מגיעים למצב המקדמי שנדרש בשביל להפעיל את נורמת הייצוג ההולם – מצב שבו מתקיימת בכל הליך מינוי בחינה מושכלת ועניינית של כישורי המועמדים והמועמדות והשוואה ביניהם. כל הדיונים המעמיקים והמלומדים על טיבה של נורמת הייצוג ההולם, היקפה, משקלה החוקתי וכו', הם לפיכך טעות אופטית המסיטה את הדיון מצוואר הבקבוק החוסם השגת ייצוג הולם: המינויים הלא ענייניים.

טענה חשובה נוספת של המאמר היא כי מינוי מקורבים פוגע בחברי הקבוצות הלא מיוצגות פעמיים: פעם אחת בשל פגיעתו העקרונית בעקרון השוויון, ופעם שנייה בשל כך שבדרך כלל המקורבים הם שוב מהקבוצה החזקה. מכאן נובע כי ארגוני זכויות אדם שמעוניינים לקדם ייצוג הולם לא צריכים להמתין למקרה שבו לא נבחר המועמד "שלהם" מבין המועמדים. כדי להתקיף את המינוי מספיק להראות כי המינוי נעשה באופן לא ענייני, ומכאן שלא היתה למועמדים אחרים, ובמיוחד למועמדים מקבוצות לא מיוצגות, הזדמנות הוגנת להתחרות. גירסה קצרה של הטיעון הזה אפשר למצוא כאן, בטור שכתבתי בזמנו ל-Ynet.

המאמר מתאר כיצד דעך מוסד המכרז כדרך המלך למינויים בשירות הציבורי, ועברנו למצב של "כרוניקה של מינוי ידוע מראש". בסופו מוצעים שיעורי בית מוסדיים לגופים שונים שיש להם יכולת לשנות את המצב, כמו נציבות שירות המדינה, חברי הכנסת, וארגוני זכויות אדם.

מי בחוץ?

במסגרת התגובות על נאום הכניסה לתפקיד של שר החוץ החדש, רציתי להתייחס לקטע בנאום שלא זכה לתשומת לב: השר הכריז חגיגית כי הישיבות החשובות אצלו יתקיימו בשבע וחצי בבוקר או בעשר בלילה.

אין ספק שהאפקט המרכזי של הקטע הזה בנאום הוא כוחנות לשמה. שידעו מי הבוס, ומה זה לעבוד במשרד החוץ. שידעו גם שאין להם חיים, שהם לא מורשים להיות "אישיות עגולה" ורב מימדית.

השאלה הנשאלת היא מי ישלח את הילדים של עובדות משרד החוץ ועובדיו לבית הספר או לגן? ומי ישכיב אותם לישון? מי יעשה "בית בישראל" כמו שהשר כל כך אוהב (ושם מפלגתו מעיד על כך)?  נסו לדמיין את העובד הזה. האם אפשר לדמיין אותו כעובדת?

זה פשוט: או שהוא לא הורה (עוד לא, כלל לא, או כבר לא), או שהוא הורה שאינו לוקח חלק בגידול ילדיו, ומשאיר את המשימה לעזר(ה) שכנגדו.  התשובה היחידה האפשרית היא שזה עובד שיש לו מישהי שעליה הוא יכול לומר "אשתי". כמאמר הפתגם – We all need a wife. אמנם מדיניות השר משפיעה על כל ההורים המעורבים יומיומית בטיפול בילדיהם, אבל העובדה העצובה היא שנשים הן עדיין ההורה העיקרי ברוב רובן של המשפחות בישראל. בכל אופן, אימהות ואבות שמתפקדים כהורים כחלק מרכזי מזמנם וזהותם לא יכולים להיות עובדים במשרד החוץ.

ברור שמשרד החוץ, כמו תפקידים בכירים אחרים, דורש לעתים להישאר עד שעות מאוחרות, או להגיע מוקדם בבוקר. הבעיה היא שבמקומות העבודה בישראל ובמערב בכלל, השעות המוקדמות והמאוחרות הפכו לתכלית כשלעצמה, סמל למחוייבות לארגון, למסירות לעבודה מעל הכל. וזה קורה במסגרת ההדחקה הכללית של השאלה איפה נכנסת המשפחה לתמונה, וההתייחסות לילדים בתור הובי פרטי, שמי שמעוניין לשחק בו, שיעשה זאת על אחריותו ולבדו, ושיתכבד וישלם את המחירים. ילדים טובים לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל החברה בכלל. בישראל לא צריך להסביר זאת יותר מדי. אנחנו כולנו תסביך דמוגרפי מהלך. ולמרות זאת, שוק העבודה מתנהג כאילו ילדים זה לא עניין חברתי, אלא עניין פרטי.  

אין לי עניין לכתוב עכשיו מסה על שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל בעידן שבו יש אינספור הצהרות של הממשלה והכנסת על המחוייבות לשוויון מגדרי ולקידום נשים, לא ברור לי מי האם שתוכל לשמור על משרתה במשרד החוץ, או האב שיוכל לעשות זאת בלי להטיל את כל נטל ההורות על אישתו. ישראל גם התחייבה, אגב, לשלב נשים בתהליכים מדיניים ובניהול סכסוכים ומדיניות חוץ. הנהגת ישיבות בקצוות של היום זו לא ממש התחלה המבשרת על כוונה לכבד את החוק בתחום זה. 

בקיצור — אי אפשר להיות הורה ועובד משרד החוץ, לפי התמונה המצטיירת מנאום השר הנכנס.

עוד מחשבה: דמותו של עובד משרד החוץ לפי שר החוץ מקבילה לדמותה של ישראל לפי תפיסתו. בשני המקרים מדובר בישות שאינה קשורה לאחרים, אינה מכירה ביחסי ההדדיות שבינה לבין הסביבה, בצורך לתת ולא רק לקחת, בעובדה שאף אדם, וגם אף מדינה, אינם אי בודד.

 

כל מה שרצית לדעת על כתיבת עבודה סמינריונית ולא העזת לשאול

סטודנטים רבים (גם המוכשרים, החרוצים והסקרנים שבהם) מגיעים למטלת כתיבת העבודה הסמינריונית בחיל ורעדה, ונתקפים פיק ברכיים, יאוש ותחושות שליליות אחרות שגורמות להם לפנות לאסטרטגיות גרועות, כמו לדחות את העבודה לרגע האחרון, או גרוע מזה — לאחר במועד ההגשה ולבקש דחיות אינספור, ובינתיים לפנטז על דברים שנראים פתאום מאוד מציאותיים ואטרקטיביים, כמו לפרוש מהלימודים, להרוג את סבתא כדי לקבל עוד דחייה, או לפנות לשכירי עט ושאר כיוונים נלוזים. כידוע כבר לקוראי הבלוג, אני מתעניינת בתהליכי כתיבה וחושבת שהתחום של ה"איך" באקדמיה לא זוכה לתשומת לב מספקת, בדרך כלל.

מטרת החוברת, שאפשר להוריד כאן (מהדורה מעודכנת, נובמבר 2020), היא לתת כיוון וכלים לסטודנטים הניגשים לכתיבת עבודה סמינריונית, וזאת מתוך שאיפה לעודד דיון על טכניקות הכתיבה האקדמית, מטרותיה, האתיקה שלה והסוגות בתוכה.
אזהרה: הדברים האמורים להלן הם בגדר המלצות מקובלות בלבד (לפי הנהוג בלימודי משפטים, אם כי הדברים נכונים בדרך כלל גם לכלל מדעי הרוח והחברה). בכתיבת עבודה, עליכם לוודא מהם דרישות המרצה  שלכם\ן בסמינר הספציפי שאותו אתם כותבים.
הפצה: אתם מוזמנים להעביר חוברת זו לכל דיכפין, בתנאי שאתם מעבירים אותה בשלמותה.

ועוד הערה חשובה: הדברים שבחוברת מבוססים, בין השאר, על חומרים שנכתבו על-ידי פרופ' ארנה בן-נפתלי, ד"ר יורם רבין, ד"ר צבי טריגר, ד"ר מיכאל בירנהק, ד"ר יעל ישי, ופרופ' דוד לוי-פאור.
משובים והצעות יתקבלו בברכה. בהצלחה!

"הארץ" על מאמרי על נשים בצה"ל והגוף בתיאוריות פמיניסטיות

בוקר אחד לפני ימים אחדים, בבדיקת הודעות המייל השגרתית בדירתי הסתווית בוול סטריט, מצאתי הפניות מחברים מישראל (שהבוקר שלהם התחיל כמה שעות לפני שלי בשל הבדלי הזמנים) למאמר שפרסם יובל יועז בהארץ, ובו הוא דן באריכות במאמר אקדמי שכתבתי, העוסק בנשים בתפקידים קרביים, וביחס הראוי אל שאלת ההבדלים הגופניים בין גברים לנשים (את המאמר האקדמי אפשר לקרוא פה, ואת המאמר בהארץ אפשר לקרוא פה). אמנם היו כמה אי דיוקים ותוספות של פרטים שהם לא חיוניים בעיניי, אבל בסך הכל זה היה דיון מדוייק ונאמן למקור.  

מאוד נעים שתכנים שבדרך כלל נשארים בקהילה קטנה של אנשי אקדמיה וסטודנטים מקבלים חשיפה גדולה יותר. אני מציעה בזאת ליובל יועז לעשות מזה ז'אנר קבוע בהארץ, ולבסס טור שבו הוא יציג מחקר משפטי עכשווי. יש הרבה כתיבה מרתקת בין דפי כתבי העת המשפטיים, והיא רלוונטית לא רק ליודעי ח"ן.

And here is the English version of Haaretz's article on my scholarship. It sparked some discussion on the American Jewish women's website — Jewess.

כללים וסטנדרטים – תרגיל במשפט ותרבות במעלית הניו יורקית

בתורת המשפט יש הבחנה בין כללים לסטנדרטים. כללים קובעים הוראה ברורה, עם קווי גבול מדוייקים, ואילו סטנדרטים הם ברמת הפשטה גבוהה יותר, וקובעים עקרון מנחה הדורש שיקול דעת (למשל, "הנסיעה במהירות מעל 90 קמ"ש אסורה" הוא כלל, ואילו ”סעו במהירות סבירה” הוא סטנדרט).
בכניסה למעלית בבניין שלנו, כמו בכל בניין כאן, כתוב:

unless otherwise instructed
אני רוצה לחשוב רגע בקול רם על האופן שבו כלל זה בנוי. הפורמולציה שלו הולמת היטב את אמריקה האובססיבית לגבי כללים, ומפגינה את המידה שבה הכבוד הזה לכללים הוא בלתי גמיש בעליל. הכלל הוא להשתמש במדרגות במקרה של שריפה. אבל לא ברור שבחברה פחות פטישיסטית לגבי כללים יהיה צורך בחלק השני של המשפט, שמורה שמותר לחרוג מהכלל אם מקבלים כזאת הוראה. הרי ברור שלכל כלל אין תחולה אינסופית. הכלל "אסור להכניס בעלי חיים למסעדה" למשל, כולל בתוכו חריג מובלע לגבי כלבי נחייה.
אבל באמריקה, יש סכנה שלא לכולם יהיה ברור שאפילו לכלל שכתוב באותיות סמכותיות על השלט בכניסה למעלית יש גבולות המבוססות על הגיון בריא, ויהיו מקרים שזה ממש יהיה בסדר לא לציית לו. צריך לומר זאת במפורש. אם הכבאי אומר לך לא להשתמש במדרגות, אלא לרדת בסולם מכונית הכבאים מהחלון, האם יעלה על הדעת שתתווכחי איתו ותגידי "אבל אדוני הכבאי, השלט הורה לי להשתמש במדרגות!”?
באמריקה, לעומת זאת, זה תרחיש אפשרי. ולכן כותבים את החריג לכלל בתוך הכלל: את יכולה לא להשתמש במדרגות אם קיבלת הוראה כזאת.
באנגליה, למשל, היה מספיק לכתוב את החלק הראשון של הכלל. האנגלים כבר היו מבינים שאם הכבאי אומר לא להשתמש במדרגות, אז הם לא צריכים לחשוש מאי ציות לכלל הכתוב באותיות קידוש לבנה בכניסה למעלית.
בישראל גם כן לא היה צריך את החלק השני של הכלל. אבל עם זאת, בישראל, שבה הכבוד לכללים נמוך ביותר (ראו מאמרה המבריק של אורית קמיר בנושא), גם סביר שאנשים לא יצייתו לכלל מלכתחילה, אם הם יחשבו שהם יודעים יותר טוב, ומוטב לרדת מהר במעלית וזהו…
זה לא שאין גם בניסוח הסגור והמהודק הזה כמה פרצות. הוא מניח, למשל, שברגע האמת אני אדע מיהו בעל הסמכות שעלי לציית להוראתו ולהעדיף אותה על הוראת השלט המצווה להשתמש במדרגות. השימוש הוא בצורת הסביל instructed, אבל הוא לא אומר לי מיהו זה שעליו מדברים, שעשוי להורות הוראה הסותרת את חלקו הראשון של הכלל: מה אם זה לא הכבאי, אלא השומר של הבניין, או השותף שלי לדירה, למשל, שמורה לי להשתמש במעלית או לקפוץ מהחלון, האם גם אז עלי להעדיף לציית לו ולא לכלל?
הניסוח של החלק השני של הכלל מניח שאנחנו כבר נדע ברגע האמת מי הם בעלי הסמכות. החברה האמריקאית מתאחדת סביב לובשי המדים, בעלי התפקידים. אלה התכנים הבסיסיים שלה, אבני המסד. אין הרבה ערכים שמאחדים אותה מעבר לכך. זה מסביר, לדעתי, הרבה מההצלחה המסחררת של סדרות לובשי המדים למיניהם – השוטרים, הבלשים, ואף עורכי הדין האמונים על הניווט בתוך המערכת המשפטית, מערכת הכללים שכולם מאורגנים סביבה.
In case of fire use stairs

כשלמדתי כאן לדוקטורט, לפני שנים אחדות, זה שיגע אותי שכל פעם שאיזה נושא תפקיד רצה לסרב לבקשה שלי, הוא השתמש בנימוק המנצח "Sorry, it is against our policy”. מדיניות היא לא מערכת של כללים, אמרתי לעצמי, היא מערכת של עקרונות. ובדיוק בשביל זה קוראים לה מדיניות – כדי שאפשר יהיה להגמיש אותה בעת הצורך. היה לי איזה רגע של נקמה קטנה בארץ, כשהשבתי באותה נוסחה בדיוק לסטודנט עולה מאמריקה שביקש משהו שחרג מגדר הסביר, בעיני. זה פעל באופן פלאי, והפסיק את הויכוח באחת.

אפשר להמשיך לגבי כללים באמריקה, אבל אני אפסיק כאן, ואלך לגג לשתות קפה על גג הבניין שלנו (עוד על הגג בקרוב). בדרך אשנן את הכלל המדוייק שכתוב על השלט בכניסה למעלית, רק למקרה הצורך.

על להיות (או: עליות) בוול סטריט

ההפסקה שלקחתי מהבלוגוספירה בשבועות האחרונים היתה בשל המעבר לניו יורק שבו היינו עסוקים בשבועות האחרונים, וקרה ממש לפני כשבוע. אני פה לעשרה חודשים של פוסט דוקטורט. וגם מיסטר זד אתי כאן כמובן. אנחנו יוצאים לאיטנו מהתשישות של אריזת החיים בישראל, פינוי הדירה, ההמתנה במענה הקולי של חברת החשמל במשך שעות לצורך סגירת החשבון, וכו' וכו'. כל ארגז שאני רואה כאן ברחוב, אני עדיין בודקת אינסטיקטיבית אם אפשר לקחת אותו הביתה לצורכי אריזה. אבל לשמחתי, זה מאחורינו.
וניו יורק? כמו ניו יורק. מציפה, יפהפיה, מבלבלת באפשרויותיה הבלתי נגמרות. מאתגרת במציאת כוס קפה טובה. תובעת מיצוי אפשרויות השופינג, ושיטוט בחנויות הספרים, והליכה אינסופית ברגל.
באדיבות אונ' ניו יורק אנחנו בדירה מתוקה ומצויידת למשעי בקומה התשיעית בבניין ברחוב וול סטריט (איך שקראתי כאן לרחוב זו בדיחה. קראו שוב ותבינו למה). מסביבנו בניינים גותים שמתחו אותם למעלה לשישים קומות, והם מצליחים להיות נעימים לעין למרות גובהם המסחרר. משהו בפרופורציות ובסוג האבן, והפיתוחים בין הקומות, עושה אותם אפשריים. השכנים שלנו לבניין הם בעיקר אנשים צעירים (אולי צעירים מדי) שעובדים בחברות שוק ההון מסביב, משמנים את גלגלי שוק הכסף העולמי. מתאמנים בג'ים שנמצא בקומת הגג, ותוך כדי האימון על ההליכון מזמינים מהנייד את האוכל הסיני שיחכה להם מיד כשיסיימו. שמים את הבגדים בשירותי הכביסה והגיהוץ של הבנין-מלון הזה, מתקלחים, ועולים שוב לגג כדי לאכול את הטייק אוויי.
בבית הספר למשפטים אני מרגישה קצת פולשת: זו הממלכה של חבריי הטובים שעשו כאן דוקטורט. במשך שנים כשכתבתי את הדוקטורט במישיגן, נסעתי לניו יורק כשהפרבריות של אן ארבור הגדישה את הסאה, והייתי צריכה זריקת אורבניות. הספרייה בבית הספר למשפטים היתה המקום שלהם, ואני הייתי אורחת. והנה אני פה, מעבירה את הכרטיס הסגול שמזהה אותי כחברה בקהילת האוניברסיטה ומאפשר לי כניסה לספרייה, מפתחות המשרד שלי תלויים על צווארי, כאילו מעולם לא היה אחרת.
אז נחמד. נחמד לאללה. ואני צופה שנה טובה, אם תרצה השם.
אז שנה טובה!

ספר חדש: עיונים במשפט מגדר ופמיניזם

img_0035.JPG

 ממש בימים אלה יצא ספר חדש, שלדעתי הבלתי-אובייקטיבית עומד להיות המקראה שאי אפשר בלעדיה בתחום משפט, חברה ומגדר. הזווית המשפטית לתחום הניתוח המגדרי מאוד פורה בישראל, ובעולם בכלל. שיח ער מתנהל מעל כתבי עת משפטיים כבר כחמש עשרה שנה, וגם יצאו ספרים אחדים, סוללי דרך ("מעמד  האישה בחברה ובמשפט" בעריכת פרנסס רדאי ואחרות, ו"פמיניזם, זכויות ומשפט" מאת אורית קמיר). יש גם, כמובן, אנתולוגיות מצויינות על מגדר בעברית (הספר "ללמוד פמיניזם: מקראה", האוסף "התשמע קולי", האוסף "מין, מגדר פוליטיקה" ועוד). הספר הנוכחי מספק מינעד רחב ומייצג של פרספקטיבות על הנושא, מהתחום הפלילי ועד התחום הנזיקי, משאלות של אזרחות ומגדר ועד שאלות של הסדרה משפטית של הגוף הנשי, מתחום המעמד האישי ועד עבירות מין, מקניין רוחני ומגדר ועד זווית פמיניסטית על משפט וקולנוע.

בפתיחתו של הספר מספקת פרופ' פרנסס רדאי, מחלוצות התחום בישראל הן בליטיגציה והן במחקר והוראה, ומי שהובילה מאבקים תקדימיים חשובים בנושאים כמו גיל פרישה לנשים, תפילת נשים בכותל, ואפליית נשים בשכר, פרספקטיבה אישית מרתקת על המאבקים שניהלה תנועת הנשים, ועל דרכה כאישה באקדמיה ובעולם המשפט. זה חיבור של "אם מייסדת", שמספק עמדה עשירה ומורכבת על האסטרטגיות והעמדות שננקטו על ידי זרמים שונים בפמיניזם המשפטי הישראלי במהלך השנים. לא תמיד רדאי מסכימה עם הדרך שננקטה, אך היא תמיד מספקת ביסוס מנומק והיטב לעמדתה, ומתווכחת עם העמדות המנוגדות באופן הוגן.   

הספר הזה מסמל בעיני את הבשלות, העומק ורוחב היריעה שאליו הגיע המחקר המשפטי הישראלי בנושאי מגדר. והוא גם כיף כי הוא מעשיר את המקורות שמהם אפשר לבנות סילבוסים טובים בתחום זה בלשון הקודש.

אני אעצור פה, כי גם לי יש מאמר בספר, וזה מרגיש לי קצת מוזר להמשיך (שמישהו אחר יקח בבקשה את השרביט ויסקור את הספר סקירה מעמיקה עם הריחוק האקדמי המהולל הנדרש לצורך זה). רק אגיד מזל טוב וכל הכבוד לעורכות ועורכות המשנה, פרופ' דפנה ברק-ארז, ד"ר יפעת ביטון, ד"ר שלומית יניסקי-רביד, ד"ר דנה פוגץ' ואחינועם מרגלית על השלמת המלאכה.

ו… עוד דבר: בשל כישוריי הטכניים המוגבלים לא הצלחתי לחתוך את טופס ההזמנה שבסוף טבלת התוכן שלמטה. עמכם הסליחה — התוכן השיווקי לא התכוון להיות כה ישיר!     

                                

הצדעה ללאה שקדיאל באירוע השקת מְשַנֵּה: המרכז הקליני למשפט וחברה

אתמול השתתפתי באירוע מיוחד ומרגש, של חניכת המרכז הקליני (מרכז של קורסים מעשיים שבהם סטודנטים למשפטים לוקחים חלק בעבודה מעשית בתחומי זכויות אדם ומשפט ציבורי) בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל. באירוע התארחו האנשים שמאחורי תקדימים משפטיים חשובים ומפורסמים במשפט הישראלי: עאדל קעדאן, יונתן דנילוביץ', ולאה שקדיאל. בדרך כלל אנחנו המשפטנים נחשפים למוצר הסופי — טקסט פסק הדין, והוא מספק נקודת מבט צרה ויבשושית למדי למקרים, לעוולות ולכאבים שמאחורי הקייסים.

היה מרתק לשמוע את יונתן דנילוביץ מספר על הכוח שהוא ובן זוגו שאבו מהניצחון המשפטי בזהותם הגאה (כולל על הרגע המרגש שבו למחרת הניצחון המשפטי, הוא חילק עיתונים לנוסעי אל על שבהם שמו הוזכר בעמוד הראשון). עאדל קעדאן סיפר עם הרבה אירוניה סיפור כואב של סכיזופרניה (במילותיו שלו) — כערבי ישראלי שבבוקר, כשהוא עובד כאח בבית החולים, מכנים אותו "נשמה יהודית טובה", ובצהריים מורידים אותו מהאוטובוס כי הוא ערבי (אגב, כתבתי על זה במאמר אקדמי ושמו "על קציר וליסבון", שאפשר לקרוא בעמוד המאמרים האקדמיים שלי בעברית).  הוא דיבר על חלומו שילדיו יוכלו לשחות בבריכה וללכת לפעילויות במתנ"ס — זה סוג השיקולים שעמדו מאחורי הרצון שלו לקנות בית בקציר, ולא מחשבות לאומניות על רצף טריטוריאלי ועל מאבקים דמוגרפיים. לאה שקדיאל הזכירה, בצדק, שמבחינה היסטורית, צריך לשים לב שנשים מצליחות בדרך כלל להיכנס למקומות שהיוקרה שלהם בדעיכה, והם לא כבר מושכים גברים. למשל, לראשות המועצה הדתית כפר סבא נבחרה אישה רק כאשר התפקיד הפסיק להיות נושא שכר, והפך לתפקיד התנדבותי.

למדתי הרבה מהערב הזה. להלן הדברים שאמרתי לשם הצגת הבג"ץ של לאה שקדיאל.

***

לאה שקדיאל, חברת מועצת עיריית ירוחם, פעילת ציבור, מורה ואישה דתייה, נבחרה לכהן כחברת המועצה הדתית. ועדת השרים[1] סירבה לאשר את המינוי שלה, בשל היותה אישה, ובכך ביטאה את עמדתו של הרב המקומי ושל שר הדתות נגד המינוי. הנימוק היה שהיותה של העותרת אישה, ישבש את פעילות המועצה, יגרום שיתוק ותוהו ובוהו. כך שכלל של המשפט המינהלי, ועדת השרים קבעה למעשה שאם הרב המקומי מתנגד למינוי אישה בשל היותה אישה למועצה הדתית, התנגדותו תתקבל, ולא תמונה אישה.

פסק הדין בעתירתה של שקדיאל[2] ניתן בשנת 1988 והוא פוסל את סירובו של שר הדתות לאשר כהונת אישה שנבחרה כחוק לכהונה במועצה הדתית. בפסקי דין קודמים נקבע שאין צורך להיות דתי בשביל לכהן במועצה הדתית, כיוון שמדובר במינוי מכוח חוק המדינה, והוא דורש כישורים מינהליים, ולאו דווקא חיים על פי ציוויי ההלכה. בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי סירוב זה מהווה פגיעה אסורה בעקרון השוויון במשפט הישראלי. פסק הדין מצא שגם מבחינת ההלכה אין מניעה שנשים יכהנו בגופים כמו מועצה דתית, שמטרתם היא ניהול ענייני הקהילה ואספקת שירותי דת. לפיכך, חסימת נשים מחברות במועצה הדתית היא חסרת בסיס חוקי והלכתי כאחד.

בדיונים שאני מקיימת עם תלמידים בכיתה על מאבקים של נשים לשוויון זכויות, עולה הרבה פעמים טרוניה – מצד סטודנטיות לא פחות מאשר מצד סטודנטים – שהמאבקים הפמיניסטים לשוויון הם צודקים, רק למה הפמיניסטיות חייבות להרגיז כל כך? לו רק היו יותר נחמדות, לו רק היו נותנות לזמן זמן, לו רק היו מבינות את הקשיים והאילוצים, מתחשבות ברגשות ובמסורות, אז הכל היה בסדר וכולם היו יוצאים מנצחים. האמנם?

לאה שקדיאל לא נכנעה לאיומים וללחצים שלפיהם חברותה במועצה הדתית תגרום לשיתוקה, ושרב הרשות יחרים את המועצה.  

איומים דומים לא חסרים במהלך ההיסטוריה של מאבקים לשוויון נשים. בתקופת היישוב איימו גופים דתיים ונציגי האיכרים והמזרחי שאם תינתן זכות ההצבעה לנשים, הם יחרימו את הבחירות, יפרשו מהקונגרס הציוני, ויסכנו את הצלחת ההכרזה על הקמת המדינה. באחת ממערכות הבחירות למוסדות הציוניים (1920) חולקו הקלפיות בירושלים לשני סוגים: קלפי כשרה וקלפי כללית. בקלפי הכשרה, חושב כל קול כקול כפול, כך שהגברים יוכלו להצביע גם בשם נשותיהם[4]. כשנשים לא הסכימו לוותר על זכות הבחירה, הוסבר ודובר רבות על הצורך במתינות, באחדות העם, ועל החובה להתרכז במאבקים הגורליים של היישוב. (זה מעניין, אגב, שכשכמה מפלגות פורשות זאת פגיעה קשה באחדות העם, אבל כשחצי מהאוכלוסיה, נשים מכל המפלגות, מודרות מן החיים הפוליטיים, זה לא נתפס כפגיעה קשה באחדות העם. מסקנה: אחדות העם זה עניין לגברים בלבד).

כאשר נבחרה גולדה מאיר, אישה ראשונה ובינתיים אחרונה לראשות הממשלה, התעוררה בעיה הלכתית מחמת הפסוק "שום תשים עליך מלך" – כי הפרשנות המקובלת היא "מלך ולא מלכה". כלומר, הפרשנות שהתקבלה היא ש"מלך" כאן נאמר לא בלשון הכללית הסתמית, אלא בלשון ספציפית מבחינה מגדרית: מלך משמעו גבר. הפתרון היה להטוט פרשני – נאמר שהמקביל למלך בישראל אינו ראש הממשלה אלא הנשיא. כך שאם תיבחר נשיאה למדינת ישראל, אנחנו צפויים למשברים קואליציונים חדשים.

ארבעה ימים אחרי שניתן פסק הדין בעניין שקדיאל, ניתן פסק דין פורז[5], שקבע כי אין לפסול אישה מלכהן בועדה לבחירת רב עיר, רק בשל מינה. גם כאן, האיומים והנבואות השחורות היו רבים: רב שנבחר על ידי גוף שעל חבריו נמנית אישה, צפוי להוקעה מצד רבנים אחרים ומוסדות הרבנות. בנוסף, רבנים מועמדים לא יציגו מועמדות אם בהרכבו של הגוף הבוחר תהיה אישה. בקיצור, נשים נדרשו שוב להבין, להתחשב, ולהקפיא את מאבקן.

יכולתי להמשיך במניין האינסידנטים שחוזרים כמו כרוניקה ידועה מראש בכל מאבק של נשים לשוויון: כך גם איים הצבא בפרשת אליס מילר, על פגיעות מפגיעות שונות באיכות הצבא וביעילותו, כך טענו שרים כאשר התבקשו למנות נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות או להנהלת המוסד לביטוח לאומי. "כן, העקרון חשוב, אבל לא עכשיו. עכשיו חשוב למנות סמנכ"ל מיחשוב טוב, כי מיחשוב הוא תחום חשוב, ועלינו להסכים שזה יותר חשוב מאשר להתעקש למנות אישה דווקא עכשיו…"

אז מה שינה פסק דין שקדיאל? צריך להתייחס לשינוי שעשה פסק הדין בכמה רמות.

ברמה הספציפית, הוא פתח את שערי המועצות הדתיות לנשים. ברמה זו המאבק עדיין לא הושלם.

שיטוט באתרי האינטרנט של המועצות הדתיות בישראל מעלה כי ברובן עדיין אין נשים, ובאלה שיש, ייצוגן זניח (לרוב אישה אחת מבין כל החברים). עם זאת, ב-2004, 17 שנה אחרי מאבקה של שקדיאל, נבחרה אישה לראשונה לעמוד בראש מועצה דתית (עורכת הדין סמדר גרוס, במועצה הדתית בכפר סבא). גם בחירה זו לא היתה ללא מאבק והתנגדות נחרצת של רב העיר, ששלח מכתב לכל חברי מועצת העיר לפיו "אין לבחור ואין למנות אישה לראש המועצה הדתית", ובתמיכתו הנחושה של ראש העיר יהודה בן חמו. בין השאר התנגדו לה כיוון שאינה מכסה את שערה.

בהקשר רחב יותר, בג"ץ שקדיאל הוא אבן דרך בתהליך המרתק והחתרני של פמיניסטיות דתיות להיכנס לתפקידים שבאופן מסורתי בחיים הקהילתיים היהודיים היו שמורים רק לגברים. היום בישראל נשים מכהנות בתפקידים כמו טוענות רבניות או יועצות הלכה בהלכות טהרה ומשפחה. רק לפני שבוע פסל בג"ץ הוראה של רב בפתח תקווה, לפיה נשים לא יוכלו ללוות את המתים לקברם בהלוויות או להשתתף בהספדים. אך עלינו לזכור שנשים בישראל עדיין מנועות מלכהן כרב עיר או כרב ראשי, או לשרת כדייניות בבתי הדין הרבניים. בג"ץ גם לא גיבה די הצורך את זכותן של נשים להניח תפילין ברחבת הכותל המערבי (בעתירותיהן של "נשות הכותל" ). אלה מאבקים שעוד יש לעשות כדי להמשיך את דרכה האמיצה של שקדיאל.

ואם עולים ברמת ההכללה, אז המאבק הזה הוא אבן דרך בביסוסו ובחיזוקו של עקרון השוויון בין המינים במשפט הישראלי, ושל עקרון השוויון בכלל.

בפרספקטיבה היסטורית, אם-כן, אפשר לראות את פסק הדין כחלק מתהליך נמשך, שבשום פנים ואופן אי אפשר לומר שהסתיים, להשגת שוויון לנשים בחברה הישראלית.

עלינו לזכור כי בכל הנצחונות המשפטיים שניפצו את המחסומים לכניסת נשים, האיומים והנבואות השחורות נישאו ברמה, ו-כמו שאומרים – השיירה עברה. נשים בישראל הן בעלות זכות בחירה ולא שמענו שהדתיים מדירים בשל כך את רגליהם מהקלפיות; נשים יושבות במועצות דתיות, ולא הבחנו על מחסור במועמדים מכובדים החפצים לכהן כרב העיר תל אביב; גם לא נראה שחיל האויר סובל מירידה במוטיבציה, במשאבים או באיכות אנשיו ונשותיו.

ואנחנו צריכים לזכור זאת בפעם הבאה שנשמע איומים כאלה, כמו בעניין שירות בנות לצד בנים בצבא, או בעניין בחירת אישה לנשיאות המדינה.

לאה שקדיאל, אני מצדיעה לך על שלא נסוגת, על שלא גילית "הבנה" ו"התחשבות", על שלא התפתית לדחות את המאבק למען האחדות והסבלנות לכאורה, ועל שלא הסכמת להיות נחמדה.

 


[1] הפועלת מכוח סעיף 5 לחוק שירותי דת.

[2] בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221 (1988).

[4] חגי בועז "זכות הבחירה לנשים בתקופת הישוב", תיאוריה וביקורת 21 (2002) 107.

[5] בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד מבו(2) 309 (1988).

 

 

חתונה יהודית או חתונה ברבנות? שלוש קריאות כיפאק לחנה קהת

מייסדת ארגון "קולך", ד"ר חנה קהת, אישה דתייה אורתודוכסית ומלומדת, קראה בימים האחרונים לנשים חילוניות להרים את נס המרד ולהפסיק להתחתן תחת חסותה של הרבנות — כך דיווחה היום אבירמה גולן בהארץ. אני מצטרפת ומוסיפה הצעה: גם הגברים צריכים למרוד באותה מסגרת בדיוק. גם להם יש שם אינטרסים.

נהוג (כן, עדיין נהוג) לשמוע במקומותינו הסברים כמו "אנחנו מתחתנים ברבנות בגלל שההורים לוחצים".

הורים יקרים, עשו שהמשפט השגור הזה יתהפך על ראשו. עשו שבנותיכם ובניכם יגידו "אנחנו לא מתחתנים ברבנות, כי ההורים לוחצים שלא נתחתן ברבנות". אם בנותיכם ובניכם חשובים לכם, אל תפקידו אותם בידי מערכת שיפוט המתנהלת בצורה ארכאית, שחצי מהאוכלוסיה מנועה מלשפוט בה בשל מינה (האם צריך להזכיר שרק גברים הם דיינים?) שלא רואה את הצדדים ממטר, שלא מכבדת פסיקה של בתי משפט אזרחיים מקבילים, שלא מנסה להתאים את ההלכה לאורח חייהם ולמצוא פתרונות ברוח התקופה, שמפלה את בנות הזוג ומאפשרת לגברים לסחוט אותן בשם פרשנות מחמירה לעקרון אי כפיית הגט, ועוד ועוד.

חשוב להבהיר: ד"ר קהת הציעה את הדברים מתוך מחוייבות עמוקה ליהדות, להלכה, לרוחה, לכתבה וללשונה. מה שקורה בבתי הדין הרבניים מזה שנים ארוכות (והולך להמשיך לקרות ביתר שאת בעקבות המינוי הגורף של דיינים חרדים ושמרנים אתמול) הוא לא שמירה על גחלת היהדות — הוא עיוות ארכאי שלה.

לו אני הורה לילד (ובמיוחד לילדה) העומדים להינשא, הייתי לוחצת עליהם שלא להתחתן ברבנות. נישואים יהודיים — כן. כדת משה וישראל, כדת אברהם ושרה — אין סיבה שלא. בעיניי באופן אישי יש ערך לתבנית המסורתית הזאת, יופי בל ישוער לשפה ולדורות של קהילות ומנהגים המהדהדים דרכה. כשהתחתנתי, לא ויתרתי על השפה, ההלכה והמנהג, אבל כן ויתרתי על השתתפותו של רב רשמי, כזה שפועל בחסות הרבנות הראשית ובתי דינה. את בן זוגי ואותי השיא חבר טוב, בקיא בתורה ומצוי בהלכה, כותב מדרשים, יודע ספר, אדם חושב, ביקורתי ואוהב. אדם כזה, על ערכיו, תכונותיו ורוחו, אני רוצה שיהיה שם ויפרוש חסותו ברגע כה מכונן בחיי.  על האופן (היהודי) שבו נוהל הטקס, בנועם, עם התעכבות על המשמעות, עם יציקת תכנים שוויוניים וישראליים, אני ממליצה ביותר. זה טקס שהיינו נוכחים בו. נוכחים הרבה יותר מאשר בטקסים שבהם בא רב וכופה על הצדדים הר כגיגית מלמולים ומחוות שאין להם כל זיקה אליהם.

נכון: אם חלילה ניפרד, ניאלץ, לפי דין המדינה היום, להיזקק להכרתו של הממסד הרבני. אבל יש ערך הצהרתי להצבעה ברגליים שמסרבת לתת גושפנקא להנצחת השמרנות והאפליה של בתי-הדין הרבניים. ומלבד זאת, ערכנו הסכם לחיים משותפים, שהוא מקביל להסכם ממון של אנשים שמתחתנים באופן רשמי. (אגב, עורכת הדין גילה ליבר-גולן, שעזרה לנו לגבש את ההסכם ולהביאו לאישור בית המשפט לענייני משפחה, עשתה עבודה מצויינת).

חתנים וכלות — לכו על חתונה. אני באופן אישי ממליצה בחום. אבל בחרו את הטקס שלכם אחרי שאתם מבינים את כל השלכותיו המשפטיות, התוכניות והסמליות. זה לא דבר שעושים דרך אגב, כי לא נעים או כי ככה רגילים או כי אין זמן לחשוב על זה. זה עניין חשוב מדי.

                 00100027.jpg