בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים

דברים שאמרתי בערב בברלין לכבוד הספר בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים, שלומית ליר עורכת (הוצאת פרדס 2015).

אז ראשית לכל צריך לחגוג את עצם הדבר, שקרה ספר כזה, ספר שתנאי האפשרות שלו רחוקים מטריוויאליים – גם במובן המטריאלי, של כסף, וגם במובן הסמלי. 8 נשים, 8 סיפורי חיים. מתי נתקלתן בסוגה כזאת לאחרונה? הנדירות של הסוגה מעידה על האומץ שבהפקתה.

שמונה הטקסטים בספר הזה כתובים באומץ ובכנות מרשימים. כשקראתי אותם נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, קורות חיים, שבו היא מייעצת באירוניה לאלה שכותבים קורות חיים להשמיט מהטקסט את הכשלונות, את המבוכות, את שבילי החיים שהתגלו כשבילים ללא מוצא. נזכרתי בשיר הזה כי הכותבות עושות בדיוק את ההיפך. הן מתרכזות בסימני השאלה, בשתיקות, בחששות ובכעס, ולא פוחדות להציף אותם, גם בלי שהסיפור מתכנס לתוך פתרון של המתח, התרה של הפלונטרים.

יש הרבה תימות, חיתוכים, הקשרים, שאפשר להבין את דרכם את הספר. אפשר היה לדבר על גוף, ועל מיניות, ועל הכתיבה מחדש של הגבולות בין הפרטי לציבורי. אבל הנושא שחזר בשבילי בספר שוב ושוב הוא מקום. אני רוצה לדבר על מקום.

הספר הזה עוסק במקום ועושה מקום. ברמה הפיסית, הפיזיקלית אפילו, ספר הוא דבר מוחשי, יש לו משקל ונפח, והוא תופס ויתפוס מקום על מדפי ספריות ציבוריות וביתיות. שלומית ליר כותבת, בין השאר, על הספריה העצומה בבית שבו גדלה, ועל הספריה הציבורית שאותה פקדה תדירות. היא כותבת על הספרים שקראה בילדותה, ושמילאו את עולמה (וזה כולל ישיבה על מדרגות הספריה, גמיאה של ספר שרק שאלה, וכל זה כדי להיתקל בספרנית שהמציאה כלל חדש עבורה, שאי אפשר לשאול ספר חדש באותו יום – עוד צורה של צמצום המקום עבור נערה קוראת). היא מדברת על כך שלא מצאה את עצמה בספרים הקאנוניים, שלא מצאה הד לעולם שלה, למה שהעסיק אותה, לאופן שבו היא חוותה את העולם. והנה, בבגרותה, היא מייצרת מקום לפרספקטיבות האלה, שלה ושל נשים אחרות.

מקום הוא בהקשרים רבים משאב מוגבל. בהרבה זירות, לנשים יש מעט מקום. המילון האנגלי "קולינס" מפרסם בכל שנה את רשימת מילות השנה. במקום גבוה ברשימה השנה מצוייה המילה manspreading – התופעה של גברים שמתפרשים עם רגליהם המפוסקות, למשל בתחבורה הציבורית, ותופסים יותר ממקום אחד. מקום הוא כמובן שאלה פוליטית. לנשים להן מעט מקומות ליד שולחן הממשלה (אם הן לא גרות בקנדה), ובכנסת, ובמוקדי השפעה וקביעת מדיניות רבים אחרים בסקטור העסקי ובחברה האזרחית. מחקרים מצאו שתלמידות וסטודנטיות מקבלות פחות מקום לדבר בכיתה לעומת בנים. הן מקבלות פחות רשות דיבור, והן נקטעות יותר. זה נכון גם לגבי עורכות דין בבתי משפט, אגב. נערות ונשים צריכות להיאבק על מגרשים ומתקנים שבהן הן תוכלנה לעשות ספורט כמו גברים, יהא זה ספורט עממי או ספורט תחרותי. הספירה הציבורית שלנו מאורגנת כך שזה נדיר למצוא מקומות הנקה נוחים ונקיים, ונשים שמניקות מחוץ לביתן נתפסות פעמים רבות כפולשות למקום לא להן. הבית, המקום שכן מוקצה לנשים, גורם להן לעתים קרובות תחושת מחנק, תחושה של חוסר מקום. כשוירג'יניה וולף התעקשה שלאישה שרוצה לכתוב צריך שיהיה חדר משלה, היא דיברה על מקום שגם אם הוא בבית, אפשר יהיה ממנו ובאמצעותו להגיע החוצה, דרך הכתיבה.

בדקות הקרובות אדבר על כמה מהטקסטים – לא על כולם, לצערי, מחוסר זמן – דרך הפריזמה של מקום. בחצי השני של דבריי אתעכב על טקסט אחד, הטקסט של אירית דלומי, שהיא גם חברה, ושהטקסט שלה ריגש אותי מאוד.

מיכל אבנון מתחילה את הטקסט שלה מההבנה שהבית הפנימי שחשבה שבנתה כדרך להתמודד עם מה שהעולם מכנה לקויות הלמידה שלה, שהבית הזה כבר לא קיים. כדי לבנות אותו מחדש היא מחפשת מקום בחוץ, בעולם, שיכיר בה ויאפשר לה לדעת את עצמה. היא תרה אחר מקום אקדמי שבו תוכל לחקור הפרעות קשב וריכוז מחוץ לפרדיגמה של "הפרעות" או "ליקויים". היא מחפשת מתודולוגיה מחקרית ושפה ומקום מוסדי שבו היא תוכל לפתח את הידיעה שלה שאופן הקליטה והמחשבה שלה ושל אחרים הוא לא בעיה קלינית אלא דרך אחרת של הבנת העולם. החיפוש של מיכל מצליח, והיא מוצאת מקום לכתוב בו את הדוקטורט שלה כפי שהיא מבינה את נושאו. אבל היא חותמת את הטקסט בשאלה שמבטאת בעיניי את תחושתה שהמקום שהיא מצאה הוא עדיין לא "זה", עדיין לא מאפשר לה את הבטחון והמרחב שהיא מחפשת. היא כמהה לגלקסיות נוספות, מקומות שבהם כבר חושבים על חשיבה באופן שונה לגמרי, באופן הנכון. במקום הזה, בגלקסיה הזאת, היא תרגיש, כך נדמה, שיש לה מקום.

אפרת קנול, אישה סטרייטית, מתארת איך היה עליה להצדיק את המקום שלה כמדריכה באיגי, ארגון נוער גאה. היא בודקת את תנאי האפשרות שיימצא לה מקום במרחב שלא מצפה לה ואפילו שחושד בה כמי שהיא חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית. היא עוברת ראיונות קבלה ספקניים ושאלות חשדניות שמנסות לברר מי היא ומהם גבולות המגדר והמיניות שהיא מסוגלת להכיל. היא צריכה אפילו להצטדק לפני החברים והמשפחה שלה, שלא מבינים מה היא עושה דווקא שם. מה שאיפשר לה להתקבל על ידי הנערים והנערות הוא הנינוחות המגדרית שלה; העובדה שהיא לא מתאמצת לעשות נשיות תקנית. היא באה "זרוקה" או "מתוקתקת", מאופרת או שלא, לא מורידה שיער מהגוף, והכי אוהבת בגוף שלה את שרירי הזרועות. דווקא העובדה שהיא לא מגלמת זהות מגדרית יציבה ולא מתנצלת על כך, איפשרה לנערים ולנערות לזהות, למרות השוני, את המקום שמשותף להם.

הטקסט של יעל בנקירר עוסק בין השאר בשאלה כמה מקום יכולה המערכת הרפואית לאפשר לפציינטים כבני אדם, עד כמה היא יכולה לשמוע אותם. אבל השאלה שלה היא גם שאלה על המקום שלה כרופאה, ועד כמה נתונה לה האפשרות לעשות את עבודתה כפי שהיא מבינה אותה.

יעל תרה אחר דרך שתאפשר לה לשמוע את קולם של הפציינטים. היא מבטאת אי נחת עמוקה מכך שהקשב של מערכת הבריאות נתון לנתונים פיסיולוגיים כמו תוצאות בדיקות דם, ולא לעולם המשמעות של החולה עצמו. "אתם אף פעם לא רוצים להקשיב", החולה מטיח בה. והיא חוששת שהוא צודק. כשמדובר באישפוז פסיכיאטרי, לאטימת האזניים יש משמעות קשה ואירונית במיוחד. קולו של החולה כלוא בתוך מסגרת אחת של משמעות – הצעקות שהוא צועק בלילה האחרון לחייו חייבות להיות, לפי הצוות הרפואי, קולות ממעמקי הטירוף, או בשפה קלינית יותר, אינדיקציה לחוסר איזון תרופתי. אחר כך, כשהתברר שהאדם הקשור למיטתו עבר שבץ, שואלת יעל האם יכול להיות שבין הקולות שהשמיע היו גם קלות עזרה רציונליים לגמרי, קולות של אדם קשור שעובר שבץ.

הטקסט נחתם ברגע מלא תקווה של הבנה עמוקה שזה לא המקום שלה, שככה היא לא יכולה להמשיך להיות רופאה. רציתי, היא מספרת, להחזיר לחיים ילדה שלא יודעת. זה רגע מסקרן שהיית רוצה לדעת עליו עוד.

אירית דלומי עוסקת במקום שנפתח בינה לבין אמה דרך השיחות על ילדותה ונערותה של אמה בעיראק. היא שוטחת דינאמיקה נמשכת של משא ומתן מובלע ביניהן, אם ובת, על השאלה כמה מקום יינתן לסיפורים האלה. אירית רוצה לשמוע עוד ולשאול עוד. אמה מסתייגת, כי לא נוח לה עם השאלות המטרידות שהסיפורים מעלים. והשאלות הללו הן שאלות על פחד, במיוחד לפחד של נשים מפגיעות מיניות. כנערה שמחלקת עיתונים בחיפה, אירית לא פחדה. היא הולכת במסלול החלוקה לבד, השכם בבוקר, ולא פוחדת. היא חוזרת מסרט באמצע הלילה ולא פוחדת. מאוחר יותר, בגיל שלושים, זה נראה לה מוזר שלא פחדה. הפחד, כך נראה, בא עם ההתעוררות של הזהות הפמיניסטית: "האמת, הופתעתי. כשסיפרתי את זה בקבוצת הכתיבה, שלא היה בי פחד, כולן נבהלו. שאלו המון שאלות, אמרו שזאת אולי הפרעה. חושבת שנבהלתי בעצמי. באמת נבהלתי. רוצה להבין את הקו הדק שבין לא לדעת פחד לבין לפחד נורא".

והקו הזה באמת דק, ולא ברור איזה פחד בחיים של נשים יהיה קונסטרוקטיבי, ריאליסטי, כזה שהפנים את הפוליטיות של יחסי הכוח בין גברים לנשים, ואיזה פחד יהיה מוגזם, נשי במובן הרע, הדרוגטיבי, של המילה.

זה הוויכוח שעומד בין אירית לאמה. "איך לא פחדת", אירית שואלת, מנסה להבין איך הלכה אמה מהבית לבית הספר, נערה יהודיה בעיר מוסלמית, שכל בוקר חוצה גשר מלא גברים שמביטים ומעירים ללא הרף. למה היא לא חשה פחד? באופן פרדוקסלי, הפחד מבחינתה של אירית הוא רגש מפוכח, כזה שמעיד על כך שאת יודעת איפה את נמצאת ואילו סכנות אורבות לך, אך הפרדוקס הוא שזה בדיוק הרגש שעשוי היה למנוע מאמה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם. אמא שלה לא פחדה וזה מה שאיפשר לה לגמור את התיכון ולעבור את הבחינות הממשלתיות, הישג נדיר לנערות יהודיות באותה עת. אז איך פוחדים באופן אחראי, באופן מאוזן?

האם, למשל, העבאיה שאמא שלה לבשה בחלקים מילדותה, היא פריט לבוש שמגדיל את הפחד או משכך אותו? האם הוא מקטין ומחליש נשים, או מגן עליהן? (וזה כמובן מעניין לדבר על כך בברלין, מקום בו הרגשות כלפי הבורקה עזים וסוערים מכל צדדיהם). המשמעות של העבאיה עוברת תמורות במהלך הטקסט, וגם בסופו היא נותרת לא יציבה. כך, אירית שואלת את אמה האם לבשה עבאיה, ודומה שהיא שואלת זאת בחרדה ובזעזוע מהרעיון. כאן העבאיה היא פריט לבוש שמבטא שמרנות למסורתיות סקסיסטיות, פריט שמעלים את גופן של נשים וסוגר אותן פיזית וסמלית בתוך הספירה הפרטית, כמו הופך את הנשים לנוכחות נפקדות. אך בהמשך הדיאלוגים בין האם לבת מתברר שבבית הספר התיכון אמא שלה כבר לא לבשה עבאיה, 'בגלל המודרניות', כדבריה, ולפתע לא ברור אם זה היה דבר טוב, או שדווקא זה שאמה התהלכה לא מכוסה גרם לאירית לשאול על הדרך לבית הספר התיכון "ומה, מה הם היו אומרים לך, הבחורים? איזה מילים?"

ואז אירית פוגשת עבאיה, ולובשת אותה. ואי היציבות של המשמעות של הפריט הזה מתעצמת. הקטע שאני אקריא הוא נהדר בעיניי בכך שהוא מצליח לדבר דרך ניואנסים ולא דרך טענות נחרצות, ומותיר מקום למשמעויות מתחרות.

"פעם הביאה הפעילה החברתית לואיז כהן את העבאיה שלה לתערוכה "מזרחיות"…. היא קיפלה אותה לריבוע והניחה על השרפרף. בדיוק הגעתי לשם עם הילדים שלי. הם היו אז קטנים… איך שנכנסתי לגלריה ראיתי מרחוק את הבד השחור. "זאת עבאיה," חשבתי, "זאת בטח העבאיה של לואיז." ניגשתי, פתחתי וניערתי בבת אחת את הבד. נעמדתי מול המלבוש המלא שניצב מולי, נוכח כל כך. לא עברו שתי דקות וכבר הייתי עטופה בזה. לבושה ומכוסה. אני זוכרת את הכובד של הבד המונח עליי, עוטף אותי, סוגר עליי. אמא! אמא!! זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, זאת עבאיה! ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. כזה היה לאמא, כזה היה לכל האחיות שלה. שש כאלה תלויות ליד דלת הכניסה. … הרגשתי מחנק. הג'ינס מסורבל. הנעליים כבדות. כל כך הרבה שנים אני לובשת רק את אלה. פתאום הן הרגישו לי מוזרות, בולטות, כבדות, לא שייכות.

רגע. מה כן שייך? הרגשתי נטועה במקום. לא להוריד. לא. עוד לא. הבד באמת כבד. באמת שחור. באמת נוכח. יש לו ריח כזה של בד. לא משהו שאפשר להעביר בכביסה או עם מרכך כביסה. …

תמיד חשבתי שזו מין רעלה. משהו הרבה יותר קטן. כיסוי ראש. כיסוי פנים. חלק מהפנים. ידעתי שהעיניים נשארות בחוץ. פתאום הפנים והחוץ נהיה ברור: הג'ינס שלי, המסורבל, הוא פנים. לא נראה. לגמרי לא נראה. גם החולצה לא. כל זה לא קיים מבחוץ…. פתאום נמרוד ומתן רצים אליי מקצה החדר, אוהבים אותי, מחבקים את ברכיי, כל אחד מצד אחר, פתאום אנחנו גוש אחד, אמא ושני בנים מחובקים. אני מרגישה גבוהה מאוד, גדולה מאוד, חזקה, גם כבדה… שולה עוברת, מתרגשת, מצלמת, ואנחנו בתוך שלנו. שני בנים ואמא אחת בעבאיה. ואני חושבת, רגע, אז מה זה בעצם חיג'אב". (72-73)

השאלה הזאת היא בעיניי לא רק שאלה על איך נראה חיג'אב, שאלה לקסיקלית על ההבדל בין חיג'אב לעבאיה. אני קוראת אותה כשאלה על המשמעות של פרטי לבוש כגון אלה, ועל הצורך לקרוא מחדש את מה שאנחנו יודעות וחושבות שאנחנו יודעות על הפרקטיקות של כיסוי הגוף הנשי. באופן מוזר ומרתק, התחושה היא שהסיסמה הפמיניסטית שאירית הנערה תולה על קיר חדרה, הסיסמה "הגוף שלי שייך לי", מתממשת לכמה דקות דווקא כשאירית מנסה את העבאיה. והעובדה שהג'ינס, בגד כל כך מוחצן, מוחצן בהגדרה, הופך עם העבאיה לפנימי, לבלתי קיים עבור העולם שבחוץ, תובעת חשיבה מחודשת על הפנים והחוץ, ועל מקומן של נשים בין שתי הספירות הללו.

בשבילי, המקום בגוף שהכי מסמל מקום הוא הבטן. אבל לא רק מסמל, אלא גם מגלם, באופן הכי ממשי. עבור נשים, לשחרר את הבטן ולפנות בה חלל זה אקט רדיקלי. לאפשר לחלל הזה להתמלא במשהו מלבד עוברים זה אקט מאיים. אנחנו מתקיימות בתרבות שתובעת מנשים להכניס את הבטן ולמצק את הבטן ולשטח את הבטן, ואפילו מצווה להעלים את הביוגרפיה שלהן משטח הפנים של הבטן, לעשות הכל כדי למנוע או למחוק סימני מתיחה שהם תוצאה של לידות או של הרזיה, כלומר של החיים. האפשרות לשחרר את הבטן ולעשות שם מקום היא אפשרות רדיקלית, חתרנית ומסוכנת. אין מכנסיים שמעוצבות בשביל אישה עם בטן רפויה, עם בטן שיש בה חלל ומקום לדברים מעניינים להיכנס. יותר מכך, אין תבניות גוף ומראה שהן קבילות, לא מובנות כסטייה, ככיעור וכחולשה עבור גוף כזה.

וכשאנחנו מצליחות לגייס את האומץ ולתת לעצמנו רשות ליצור מקום בבטן, מקום שלא יתמלא מיד ברגשות אשם על עצם קיומו, יכולים לקרות דברים מסעירים, ואפילו מסוכנים. מסוכנים לנו על מה שנגלה כשנקשיב לעצמנו וניתן לחלל הזה להתמלא בנו, ומסוכנים לחברה, כי מה שימלא אותנו לפתע, מה שניתן לו מקום, עלול לייצר אמיתות לא נוחות, שידרשו הבנה מחודשת של יחסי הכוח בעולם החברתי, הכלכלי, הפוליטי והסימבולי, וארגון מחדש, או הקצאה מחודשת, של מקום.

זה מה שעושה הספר הזה.

ראות

הנסיעה הביתה במבול השוצף הייתה קשה. מאוד. הגשם הכה ברכב מהצד. הגבתי כאילו מישהו מתחכך בי. אחר כך הכה מלפנים. האינסטינקט הורה לסגת. טיפות ענק. מקלות מים מהשמים. ברקים. כל מה שיכול לקרות. ראות אפס. מישהו עלול להיכנס בי. למחרת שוב הכביש רטוב. מוקדם בבוקר הגשם מטיח, מפנה אלי ידיים מאשימות. הגבתי באפאתיות לנהג הג'יפ שחתך אותי משמאל. וכך גם לנהג אחר שחתך מימין בזווית של 45 מעלות. לא רק בכביש אנחנו מבלבלים בין השתלבות להשתלחות. ניסיתי להתמקד בעיקר. ואז נזכרתי במשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. וחשבתי שיכול להיות שהדיכאון של פוסטר וואלאס, שהוא קצת המהדורה הספרותית של פרנק זאפה, היה רק סיבת ביניים להתאבדותו; יסוד מתווך לסיבה האמיתית – האופן המדויק כל כך שבו הוא ראה את העולם. אני קורא בו קצת כל יום, כדי שלא ייגמר. אני מכבה את הרדיו. בועת שקט שמתקדמת בתוך הצלפות הגשם. ביטחון ארעי. כמעט מדומיין. סצנה סוריאליסטית. מלווה במוסיקה כנסייתית חזקה מדי. במוסיקה כנסייתית עתיקה שמלווה בשירה יש יסוד מתועב. זו שירה שבחסותה אפשר לעשות הכול. והעוגב. כמו הקוסם מארץ עוץ, רק אמיתי. אני מעדיף את הצ'מבלו. אמנם הוא נראה קצת כמו מכתבה על הורמון גדילה שצמחה לאורך, אבל במהותו הוא שייך למשפחה של יצורים קדמוניים. אוכלי עשב. ואני בעדם. תמיד. הארכיטקטורה שלו מתאימה לצליל שהוא מפיק. בשניהם (ובעצם בשלושתם, אם מחשיבים את משפחת היצורים הקדמוניים) יש משהו רעוע. אבל לא שברירי. זה לא הרעוע של מצבנו, השמרני להחריד, המאיים להתמוטט. שמרנות בעלת ריח נפתליני דוחה אותי. למשל, אני מחכה בקוצר רוח לנגנית קלאסית ששערה פרוע. הנה, אני מזיז את הרגל, מנקז את זה משם. ועדיף שגם לא תהיה מאופרת. בינתיים אפשר להזמין נגן אבוב שלובש טי-שירט אדומה. הגברים של המוסיקה הקלאסית מתלבשים נורא. כמו עורכי דין בבית המשפט. יש להם לגיטימציה להתלבש יפה, אבל הם בוחרים ללבוש את הז'קט והמכנסים כמו מדים. וזה עוד לפני הנעליים. כשהייתי ילד קראתי שבוב גוצ'יונה, מייסד המגזין פנטהאוז, נהג למרוח על העדשה ווזלין כדי לרכך את התמונה.

פתיחה

בין בעלי החיים של גרדן סיטי יש גם שני חתולים זכרים אפורים שנמצאים תמיד יחד – חתולי רחוב רזים, מלוכלכים, בעלי הרגלים מוזרים ונבונים. הטקס המרכזי בסדר יומם מתנהל עם דמדומים. תחילה הם מטופפים לאורך רחוב מיין ועוצרים על מנת לבחון את סבכות המנועים של כלי רכב חונים, במיוחד אלו שבחזית שני המלונות "וינדזור" ו"וור", כי המכוניות האלו, רכושם של נוסעים שהגיעו מרחוק, מספקות את מה ששני היצורים הכחושים, השיטתיים, מחפשים אחריו: ציפורים טבוחות – עורבים, ירגזים ודרורים שהיו טיפשים מספיק להיקלע אל נתיבן של המכוניות הנוסעות. בעזרת כפותיהם המשמשות אותם ככלי מנתחים מחלצים החתולים מבין הסורגים כל חלקיק ציפורי. לאחר שתרו את רחוב מיין הם פונים תמיד בפינת מיין וגראנט ואז משתרכים להם אל עבר כיכר בית המשפט, עוד אחת מחלקות הציד שלהם. ובאותו יום רביעי בינואר אחר הצהריים היא אצרה בקרבה הבטחה משמעותית, כיוון שהאזור המה כלי רכב ממחוז פיני שהביאו אל העיר חלק מן הקהל שמילא את הכיכר.

הציטוט לקוח מספרו של טרומן קפוטה, בדם קר, והוא מהווה את פתיחת הפרק המתאר את הבאתם של רוצחי משפחת קלאטר לבית המשפט.

מזה זמן מה שאני מנהל עם עצמי דיאלוג ביחס לפתיחה הזו. יש לי כל מיני דברים לומר עליה, על הזווית שהיא מציגה ועל הרבדים שהיא פורשת. וגם על עצם הבחירה לפתוח כך את הפרק – שיש בה אומץ, אך גם פתיינות (שאני מוצא את עצמי מתמסר לה); וגם רסיסי אכזריות. חשבתי על העולמות המקבילים שחודרים אותנו, כאלה שעבורם אין צורך בהוכחה פיזיקלית; על הישרדות, על התפנקות ועל התפנקות לכאורה; על דרמה שקטה בטבע לעומת דרמה צווחנית בציוויליזציה; על היחסים בין תרבות לטבע, ועל כך שבמידה רבה, רבה מדי, בעצם ההעמדה של תרבות ביחס לטבע יש מן המניפולטיביות. לפעמים נדמה לי שיש בה גם הדחקה. אבל מודעת. וחשבתי על ביות ועל תירבוּת ועל האלימות שהמונח civilized טומן בחובו. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את פתיחת הפרק נזכרתי בסצינת "החתול המתבונן" בסרט "הנוסע השמיני", וזה מוביל לעוד דבר שיש לי לומר עליה. אני אוותר.

כבר כאשר ניגשתי לכתוב את הדברים האלה ידעתי שאסתפק בלאזכר אותם, ואפילו לא את כולם, בראשי פרקים בלבד. שלא אפרט. ידעתי מההתחלה שפשוט אצטט את הפתיחה בלי שבעצם אומר עליה דבר. מה שבעצם הייתי צריך לעשות זה לצטט אותה וזהו.

עצה על כתיבה מקתרין הריסון

בראיון לכבוד בואה של הסופרת לישראל, היא נותנת את העצה הבאה לכותבים:

אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי אומרת לתלמידים הכי הרבה זה – תפסיקו לחשוב. אל תפחדו לכתוב רע. תכתבו ואחר כך תקראו את זה שוב. הרבה אנשים מנסים לתאר סיפורים משפחתיים מסובכים או מערכות יחסים מסוכנות. כתיבה היא קודם כל לספר סיפור, וזה הדבר הראשון שצריך לעשות. אחר כך אפשר ליצור בו מניפולציות ולטפל בסיפור.

אני מכירה את זה גם מעצמי וגם מהתלמידים שלי, שאדם שם מחסומים לעצמו, חושב יותר מדי, ביקורתי מדי. מה אמא שלי תחשוב כשתקרא את זה. למה אני כותב בזמן עבר ולא בהווה. הם כל הזמן שואלים אותי ומה אם. אני אומרת להם – אתם היחידים שמכירים את הסיפור שלכם, אל תשבו ותחכו למשפט המושלם, כי הוא לא יבוא לעולם. אל תפחדו. פשוט תכתבו.

למרות שהיא מדברת לסופרי בדיון, העצה הזאת טובה גם לכותבים באקדמיה. לחשוב מה יגידו, איזה ציון תקבלו, מי יפרסם את זה הן מחשבות משתקות, בזבוז זמן. הקולות הללו בראש הם נחלת חלקם של כולם. כותבים משגשגים מצליחים להתייחס אליהם בהומור, לתת להם לעבור הלאה מתודעתם, ולהישאר לשבת על הכיסא ולהמשיך לעבוד.

ועל הקשר בין כתיבה לבין רעיון טוב וקריאה מוקדמת — אני מסכימה עם הריסון: קודם כל כיתבו. כל מחשבה שעולה לכם, עד כמה שהיא נראית טריוויאלית. אחר כך יגיעו החידוד, הליטוש וההעמקה. הכמיהה לכתוב משפט מעולה כבר בטיוטה הראשונה גורמת לנו לא לכתוב כלל. זה מימצא בדוק ומגובה במחקרים אמפריים ובאינספור עדויות של כותבים.  הקשיבו להריסון. ו… יאללה, לשבת לכתוב!

פוסט עצמאות

"צאנה צאנה" היה להיט בשנות הארבעים והחמישים, הנחשב חלק מהקאנון של "שירי החלוצים" בניתוחים מלומדים. למרות העשורים שחלפו, השיר כלול בהמלצות משרד החינוך ללימוד עצמי של נושאים הקשורים ל-60 שנה למדינת ישראל ואפילו במקראה לתלמיד שיצאה ב-2001. השיר היה גם מעין שגריר של מוסיקה ישראלית בתפוצות, כמו "הבה נגילה" היום, שהרבה אנשים שאין להם כל זיקה לישראל זיהו אותו כקשור לישראליות.

זה המקום לחשיפה משפחתית מביכה משהו: הקליפ שלהלן, שבו מבצעת את השיר להקת ה- Weavers (שימו לב לפיט סיגר האגדי, זה עם הבנג'ו), הפך להיות סוג של סרטון קאלט בבית שלנו. הדבר קרה באדיבותם של דורון ואילן, שכמו סוחרי סמים מתוחכמים, שיודעים שחומר טוב עושה את העבודה בעצמו, דחפו לנו אותו פעם אחת, ומאז לא יכולנו לקבל ממנו מספיק. כפי שתשימו לב, הם מברכים בתחילת הקליפ את ידידתם הקטנה מעבר לים, המדינה החדשה שזה עתה קמה.

אז לפעמים בסוף ערב של צפייה בסרט או סדרה על המקרן שבסלון, אנחנו שמים את הקליפ הזה לסיום. הוא מתפקד אצלנו בתור "פסוקו של יום". ולא שוכחים למחוא כפיים בדיוק בזמן ובפאתוס הראוי בפזמון. נסו את זה בבית. ואם כבר חשיפה, אז עד הסוף: אנחנו גם מקפידים על הגיית "במושבה" כפי שהם הוגים אותה, כלומר "במאשבה".

 אבל אנחנו לא לבד באובססייה שלנו. מסתבר שהשיר נלמד גם בבתי ספר ובמחנות קיץ יהודיים ונוצריים, והיו כמה ילדות אמריקאיות בשנות החמישים שהוריהן קראו להן צאנה, בעקבות השיר. כפי שתוכלו לראות בתגובות על הפוסט הזה, יש נשים בשם צאנה רמונה קרפנטר, צאנה סקרבורו המתגוררת בוושינגטון (שכלל אינה יהודיה), ואף של צאנה קלארק הרכה בשנים, שנולדה ב-1987, וצריכה לסבול בגלל שאמה אהבה את השיר הזה בבית הספר היסודי (מסיבות מובנות, יש לי רגישות לשמות מיוחדים, ואני שוקלת לשלוח לה מכתב הזדהות).

מילות השיר זכו לתרגומים לשפות רבות, ואפילו לערבית (מאת סלמן נטור). מעניין אם יש שם חיילים, פלאחים, או מושבות. המתנדבים לתרגמן מערבית עבורנו (אחרי הכל, ראש ממשלתנו הבטיח בנאום יום הזיכרון, באופן משכנע ביותר, כי ידיה של ישראל מושטות תמיד לשלום) יזכו בחולצה ותקליט (של ה-Weavers). אפשר לחלץ אותן מהתיעתוק האנגלי מהתווים כאן.

מסתבר שהיו מחלוקות על זכויות יוצרים על הלחן בארה”ב ובישראל, אבל הן לא מענייננו כרגע. ריבוי הגרסאות רק משרת את הדיון. אפשר לשמוע ביצועים מוקדמים של השיר בעברית כאן וכאן, וביצעו אותו אף יפה ירקוני, הפרברים ועוד רבים וטובים. וכאן ראיון עם יששכר מרון, המלחין.

והנה הזמנה לתרגיל קטן בקילוף שכבות טקסטואליות, בהתחקות אחר גלגולו של שיר בין הגלובלי ללוקאלי, בין המיליטריסטי להתיישבותי.

מילותיו המקוריות של השיר (מאת יחיאל חגיז, שעלה לפלסטינה מפולין והיה חייל במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי ), הן:

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה. אל נא אל נא תתעלמנה מבן חיל איש צבא.

אנו אנו נחמדים כולנו כפתורינו מבריקים. באנו באנו מרץ רב איתנו ובעיננו אש זיקים. 

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים באים לעיר.

הנה הנה באנה היגלינה [כלומר – לכאן, לכאן, בואו חישפו עצמכן] כי איתנו עוז ושיר.

אנו אנו אמיצים כולנו ובחזינו לב גועש.

באנו באנו, מרץ רב איתנו, זרם כוח, להט אש.

אין צורך להכביר מילים על כל מערכת הנורמות שמשתקפת מהשורות הללו. האזרחים מס' 1 הם חיילים, וכשהבנים סוף סוף באים מהקרב (והם כאלה חיילים מעולים שאפילו הספיקו לצחצח את כפתוריהם), הבנות צריכות לחוש אליהם ולהציע את חסדיהן. אחרי הכל, איך יהיה להם לב גועש? ולאן ילך זרם הכוח ולהט האש שלהם בהפוגה מן הקרבות? אין ספק שלניתוח מגדרי, גם אם ניקח בחשבון את הפערים בין התקופות, יהיה מה לומר בנדון. ובכל זאת, בהקשר של פוסט זה, אסתפק בהכרה בהתפעמותו של כותב השיר מן מהאפשרות של שיתוף יהודים בצבא הבריטי הלוחם בנאצים, ובמחתרות הנאבקות לריבונות יהודית בישראל. עם זאת, השאלה היא עד כמה גדול המרחק בין מערכת הערכים של השיר הזה לבין מה שאנחנו שרים ועושים היום, גם עם התפקידים שאנחנו מקצים לנשים, וגם עם הריבונות הנכספת, שבינתיים מתגלה כהישג מפוקפק, שסופו מי ישורנו. 

 ומה אומרות המלים באנגלית ששרו הוויברס? ובכן:

Tzena tzena, can't you hear the music playing in the city square?

Tzena tzena, come where all our friends will find us with the dancers there.

לאן נעלמו הבנות? איפה החיילים? היכן המושבה? דבר מזה אינו קיים בגירסה האמריקנית… לא חצה את האוקיאנוס. זה הופך לשיר קטן ולא מזיק על ריקודים בכיכר העיר, בקרב חברי קהילה ידידותית (את כל מילות השיר בגירסה האנגלית אפשר לראות כאן).

והנה, בשנות השישים, מבצעת את השיר בעברית להקה אמריקאית נוספת, The Wellingtons, והחיילים (שוב) נעלמים להם, כנראה ברוח ילדי הפרחים והאנטי מלחמתיות, ובמקומם אנחנו מקבלים חלוצים וקריאה לעבודה חקלאית קשה במבטא אמריקני מצחיק. ושימו לב גם לריקודים ברקע, שאמורים לחקות הורה, אבל נראים יותר כמו ריקודים איריים.

צאנה צאנה הבנות וראינה חלוצים במושבה.  הנה הנה אל נא תתחמקנה, פה אומה ועבודה.

וארלו גאת'רי, בצעירותו, נותן טוויסט אירי נוסף לשיר, עם סיפור מצחיק שהוא ממציא על משמעותן של המילים. שווה לצפות.

וכאן בווריאציות ג'אזיות בין הבתים לפזמון (כדקה וחצי מתחילת הסרטון), לתפארת בית האבות שבו הופיע הפסנתרן הנמרץ. והנה עוד גירסא שלא החליטה אם היא סמבה, סלסה או מוזיקת מעבר בין תשדירי שירות.

 שיריה של אומה הם ראי לרוחה, וגם מפעל קטן לייצור הרוח הלאומית ושימורה. אני חושבת לעצמי, אילו מלים מתאימות לשיר בימינו? אולי

צאנה צאנה המניות וראינה ירידות ועליות. אל נא אל נא תאבדנה יציבות בשוק האופציות.

או שמא:

צאנה צאנה החוקרות וראינה חשודים פוסעים בסך. אל נא אל נא ידיכן תרפינה משתיקה או טריק מלוכלך.

אתם מוזמנים להגיב עם גירסאות משלכם. יום עצמאות שמח.

עדכון: הקורא יואב הפנה את תשומת לבי לארטיפקט נוסף בז'אנר: נינה סימון שרה "ארץ זבת חלב ודבש" בליווי תזמורתי מדליק. תהנו. 

שעבוד האישה

לפני 141 שנה, הרבה זמן, התפרסמה באנגליה מסה פמיניסטית פורצת דרך, "שעבוד האישה" מאת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל. במסה זו, שלצערנו היא רלוונטית גם כיום, הפגין מיל נועזות מחשבתית ומקוריות לא פחותות מאלה המוכרות מ"על החירות". זה נכון גם ביחס לזוגתו ואשתו – הרייט טיילור מיל, שהייתה לדבריו שותפה משפיעה על מסה זו בפרט ועל כתביו האחרים בכלל. לפני ימים אחדים יצא לאור תרגום של המסה לעברית. תרגומה של שונמית ליפשיץ מצוין, עדכני וקולח, והערותיו של העורך המדעי, ד"ר עמוס הופמן, מאירות עיניים.

יופי ואני כתבנו ביחד את ההקדמה למסה. זו היתה חוויה זוגית נעימה ביותר. בדרך כלל אנחנו נותנים זה לזה משוב (ועוד אחד, ועוד) על דברים שאנחנו כותבים (או שאני מתרגם), על טיוטות של הרצאות, על פוסטים – אבל פה הייתה קפיצת מדרגה של שיתוף פעולה וחוויה חדשה של הזנה הדדית. תוך כדי כתיבה השתעשענו באסוציאציה לשותפות האינטלקטואלית בין ג'ון סטיוארט מיל להרייט טיילור מיל. אין ספק שהחמאנו לעצמנו, אבל מדי פעם מותר… רק היו חסרים תה ערבית עם רקיקים בריבה ליד האח, וההקבלה היתה כמעט מושלמת. אבל רק השתעשענו, בסוף היום אנחנו מעדיפים להיות אנחנו (ונעדיף קפה על תה).

וביום חמישי השבוע (7 בינואר בשעה 14:00) יתקיים פאנל לכבוד צאת הספר באוניברסיטת תל אביב. ישאו דברים אנשים מעניינים, ובהם פרופ' חנה הרצוג, ד"ר מירי רוזמרין, ד"ר יוסי נחושתן, וענת רוזנברג, בהנחייתה של ד"ר דפנה הקר – נראה לנו שיהיה מרתק. עוד פרטים על האירוע אפשר למצוא כאן.

book_509_big.gif

עידכון: "הארץ" פרסם סקירה על הספר. הקליקו כאן כדי לקרוא.

ועוד עידכון: סקירת הספר וראיון מאת דפנה לוי.

מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

"האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי". כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו"לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן "וי" על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה "כותבים" שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ', מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע' 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל"יהלומים מושלמים" נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ"טיוטות ראשוניות" או כ"עבודות בתהליך" כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה"מושלם" שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי "שלם" יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.