בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים
10 בנובמבר 2015 תגובה אחת
דברים שאמרתי בערב בברלין לכבוד הספר בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים, שלומית ליר עורכת (הוצאת פרדס 2015).
אז ראשית לכל צריך לחגוג את עצם הדבר, שקרה ספר כזה, ספר שתנאי האפשרות שלו רחוקים מטריוויאליים – גם במובן המטריאלי, של כסף, וגם במובן הסמלי. 8 נשים, 8 סיפורי חיים. מתי נתקלתן בסוגה כזאת לאחרונה? הנדירות של הסוגה מעידה על האומץ שבהפקתה.
שמונה הטקסטים בספר הזה כתובים באומץ ובכנות מרשימים. כשקראתי אותם נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, קורות חיים, שבו היא מייעצת באירוניה לאלה שכותבים קורות חיים להשמיט מהטקסט את הכשלונות, את המבוכות, את שבילי החיים שהתגלו כשבילים ללא מוצא. נזכרתי בשיר הזה כי הכותבות עושות בדיוק את ההיפך. הן מתרכזות בסימני השאלה, בשתיקות, בחששות ובכעס, ולא פוחדות להציף אותם, גם בלי שהסיפור מתכנס לתוך פתרון של המתח, התרה של הפלונטרים.
יש הרבה תימות, חיתוכים, הקשרים, שאפשר להבין את דרכם את הספר. אפשר היה לדבר על גוף, ועל מיניות, ועל הכתיבה מחדש של הגבולות בין הפרטי לציבורי. אבל הנושא שחזר בשבילי בספר שוב ושוב הוא מקום. אני רוצה לדבר על מקום.
הספר הזה עוסק במקום ועושה מקום. ברמה הפיסית, הפיזיקלית אפילו, ספר הוא דבר מוחשי, יש לו משקל ונפח, והוא תופס ויתפוס מקום על מדפי ספריות ציבוריות וביתיות. שלומית ליר כותבת, בין השאר, על הספריה העצומה בבית שבו גדלה, ועל הספריה הציבורית שאותה פקדה תדירות. היא כותבת על הספרים שקראה בילדותה, ושמילאו את עולמה (וזה כולל ישיבה על מדרגות הספריה, גמיאה של ספר שרק שאלה, וכל זה כדי להיתקל בספרנית שהמציאה כלל חדש עבורה, שאי אפשר לשאול ספר חדש באותו יום – עוד צורה של צמצום המקום עבור נערה קוראת). היא מדברת על כך שלא מצאה את עצמה בספרים הקאנוניים, שלא מצאה הד לעולם שלה, למה שהעסיק אותה, לאופן שבו היא חוותה את העולם. והנה, בבגרותה, היא מייצרת מקום לפרספקטיבות האלה, שלה ושל נשים אחרות.
מקום הוא בהקשרים רבים משאב מוגבל. בהרבה זירות, לנשים יש מעט מקום. המילון האנגלי "קולינס" מפרסם בכל שנה את רשימת מילות השנה. במקום גבוה ברשימה השנה מצוייה המילה manspreading – התופעה של גברים שמתפרשים עם רגליהם המפוסקות, למשל בתחבורה הציבורית, ותופסים יותר ממקום אחד. מקום הוא כמובן שאלה פוליטית. לנשים להן מעט מקומות ליד שולחן הממשלה (אם הן לא גרות בקנדה), ובכנסת, ובמוקדי השפעה וקביעת מדיניות רבים אחרים בסקטור העסקי ובחברה האזרחית. מחקרים מצאו שתלמידות וסטודנטיות מקבלות פחות מקום לדבר בכיתה לעומת בנים. הן מקבלות פחות רשות דיבור, והן נקטעות יותר. זה נכון גם לגבי עורכות דין בבתי משפט, אגב. נערות ונשים צריכות להיאבק על מגרשים ומתקנים שבהן הן תוכלנה לעשות ספורט כמו גברים, יהא זה ספורט עממי או ספורט תחרותי. הספירה הציבורית שלנו מאורגנת כך שזה נדיר למצוא מקומות הנקה נוחים ונקיים, ונשים שמניקות מחוץ לביתן נתפסות פעמים רבות כפולשות למקום לא להן. הבית, המקום שכן מוקצה לנשים, גורם להן לעתים קרובות תחושת מחנק, תחושה של חוסר מקום. כשוירג'יניה וולף התעקשה שלאישה שרוצה לכתוב צריך שיהיה חדר משלה, היא דיברה על מקום שגם אם הוא בבית, אפשר יהיה ממנו ובאמצעותו להגיע החוצה, דרך הכתיבה.
בדקות הקרובות אדבר על כמה מהטקסטים – לא על כולם, לצערי, מחוסר זמן – דרך הפריזמה של מקום. בחצי השני של דבריי אתעכב על טקסט אחד, הטקסט של אירית דלומי, שהיא גם חברה, ושהטקסט שלה ריגש אותי מאוד.
מיכל אבנון מתחילה את הטקסט שלה מההבנה שהבית הפנימי שחשבה שבנתה כדרך להתמודד עם מה שהעולם מכנה לקויות הלמידה שלה, שהבית הזה כבר לא קיים. כדי לבנות אותו מחדש היא מחפשת מקום בחוץ, בעולם, שיכיר בה ויאפשר לה לדעת את עצמה. היא תרה אחר מקום אקדמי שבו תוכל לחקור הפרעות קשב וריכוז מחוץ לפרדיגמה של "הפרעות" או "ליקויים". היא מחפשת מתודולוגיה מחקרית ושפה ומקום מוסדי שבו היא תוכל לפתח את הידיעה שלה שאופן הקליטה והמחשבה שלה ושל אחרים הוא לא בעיה קלינית אלא דרך אחרת של הבנת העולם. החיפוש של מיכל מצליח, והיא מוצאת מקום לכתוב בו את הדוקטורט שלה כפי שהיא מבינה את נושאו. אבל היא חותמת את הטקסט בשאלה שמבטאת בעיניי את תחושתה שהמקום שהיא מצאה הוא עדיין לא "זה", עדיין לא מאפשר לה את הבטחון והמרחב שהיא מחפשת. היא כמהה לגלקסיות נוספות, מקומות שבהם כבר חושבים על חשיבה באופן שונה לגמרי, באופן הנכון. במקום הזה, בגלקסיה הזאת, היא תרגיש, כך נדמה, שיש לה מקום.
אפרת קנול, אישה סטרייטית, מתארת איך היה עליה להצדיק את המקום שלה כמדריכה באיגי, ארגון נוער גאה. היא בודקת את תנאי האפשרות שיימצא לה מקום במרחב שלא מצפה לה ואפילו שחושד בה כמי שהיא חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית. היא עוברת ראיונות קבלה ספקניים ושאלות חשדניות שמנסות לברר מי היא ומהם גבולות המגדר והמיניות שהיא מסוגלת להכיל. היא צריכה אפילו להצטדק לפני החברים והמשפחה שלה, שלא מבינים מה היא עושה דווקא שם. מה שאיפשר לה להתקבל על ידי הנערים והנערות הוא הנינוחות המגדרית שלה; העובדה שהיא לא מתאמצת לעשות נשיות תקנית. היא באה "זרוקה" או "מתוקתקת", מאופרת או שלא, לא מורידה שיער מהגוף, והכי אוהבת בגוף שלה את שרירי הזרועות. דווקא העובדה שהיא לא מגלמת זהות מגדרית יציבה ולא מתנצלת על כך, איפשרה לנערים ולנערות לזהות, למרות השוני, את המקום שמשותף להם.
הטקסט של יעל בנקירר עוסק בין השאר בשאלה כמה מקום יכולה המערכת הרפואית לאפשר לפציינטים כבני אדם, עד כמה היא יכולה לשמוע אותם. אבל השאלה שלה היא גם שאלה על המקום שלה כרופאה, ועד כמה נתונה לה האפשרות לעשות את עבודתה כפי שהיא מבינה אותה.
יעל תרה אחר דרך שתאפשר לה לשמוע את קולם של הפציינטים. היא מבטאת אי נחת עמוקה מכך שהקשב של מערכת הבריאות נתון לנתונים פיסיולוגיים כמו תוצאות בדיקות דם, ולא לעולם המשמעות של החולה עצמו. "אתם אף פעם לא רוצים להקשיב", החולה מטיח בה. והיא חוששת שהוא צודק. כשמדובר באישפוז פסיכיאטרי, לאטימת האזניים יש משמעות קשה ואירונית במיוחד. קולו של החולה כלוא בתוך מסגרת אחת של משמעות – הצעקות שהוא צועק בלילה האחרון לחייו חייבות להיות, לפי הצוות הרפואי, קולות ממעמקי הטירוף, או בשפה קלינית יותר, אינדיקציה לחוסר איזון תרופתי. אחר כך, כשהתברר שהאדם הקשור למיטתו עבר שבץ, שואלת יעל האם יכול להיות שבין הקולות שהשמיע היו גם קלות עזרה רציונליים לגמרי, קולות של אדם קשור שעובר שבץ.
הטקסט נחתם ברגע מלא תקווה של הבנה עמוקה שזה לא המקום שלה, שככה היא לא יכולה להמשיך להיות רופאה. רציתי, היא מספרת, להחזיר לחיים ילדה שלא יודעת. זה רגע מסקרן שהיית רוצה לדעת עליו עוד.
אירית דלומי עוסקת במקום שנפתח בינה לבין אמה דרך השיחות על ילדותה ונערותה של אמה בעיראק. היא שוטחת דינאמיקה נמשכת של משא ומתן מובלע ביניהן, אם ובת, על השאלה כמה מקום יינתן לסיפורים האלה. אירית רוצה לשמוע עוד ולשאול עוד. אמה מסתייגת, כי לא נוח לה עם השאלות המטרידות שהסיפורים מעלים. והשאלות הללו הן שאלות על פחד, במיוחד לפחד של נשים מפגיעות מיניות. כנערה שמחלקת עיתונים בחיפה, אירית לא פחדה. היא הולכת במסלול החלוקה לבד, השכם בבוקר, ולא פוחדת. היא חוזרת מסרט באמצע הלילה ולא פוחדת. מאוחר יותר, בגיל שלושים, זה נראה לה מוזר שלא פחדה. הפחד, כך נראה, בא עם ההתעוררות של הזהות הפמיניסטית: "האמת, הופתעתי. כשסיפרתי את זה בקבוצת הכתיבה, שלא היה בי פחד, כולן נבהלו. שאלו המון שאלות, אמרו שזאת אולי הפרעה. חושבת שנבהלתי בעצמי. באמת נבהלתי. רוצה להבין את הקו הדק שבין לא לדעת פחד לבין לפחד נורא".
והקו הזה באמת דק, ולא ברור איזה פחד בחיים של נשים יהיה קונסטרוקטיבי, ריאליסטי, כזה שהפנים את הפוליטיות של יחסי הכוח בין גברים לנשים, ואיזה פחד יהיה מוגזם, נשי במובן הרע, הדרוגטיבי, של המילה.
זה הוויכוח שעומד בין אירית לאמה. "איך לא פחדת", אירית שואלת, מנסה להבין איך הלכה אמה מהבית לבית הספר, נערה יהודיה בעיר מוסלמית, שכל בוקר חוצה גשר מלא גברים שמביטים ומעירים ללא הרף. למה היא לא חשה פחד? באופן פרדוקסלי, הפחד מבחינתה של אירית הוא רגש מפוכח, כזה שמעיד על כך שאת יודעת איפה את נמצאת ואילו סכנות אורבות לך, אך הפרדוקס הוא שזה בדיוק הרגש שעשוי היה למנוע מאמה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם. אמא שלה לא פחדה וזה מה שאיפשר לה לגמור את התיכון ולעבור את הבחינות הממשלתיות, הישג נדיר לנערות יהודיות באותה עת. אז איך פוחדים באופן אחראי, באופן מאוזן?
האם, למשל, העבאיה שאמא שלה לבשה בחלקים מילדותה, היא פריט לבוש שמגדיל את הפחד או משכך אותו? האם הוא מקטין ומחליש נשים, או מגן עליהן? (וזה כמובן מעניין לדבר על כך בברלין, מקום בו הרגשות כלפי הבורקה עזים וסוערים מכל צדדיהם). המשמעות של העבאיה עוברת תמורות במהלך הטקסט, וגם בסופו היא נותרת לא יציבה. כך, אירית שואלת את אמה האם לבשה עבאיה, ודומה שהיא שואלת זאת בחרדה ובזעזוע מהרעיון. כאן העבאיה היא פריט לבוש שמבטא שמרנות למסורתיות סקסיסטיות, פריט שמעלים את גופן של נשים וסוגר אותן פיזית וסמלית בתוך הספירה הפרטית, כמו הופך את הנשים לנוכחות נפקדות. אך בהמשך הדיאלוגים בין האם לבת מתברר שבבית הספר התיכון אמא שלה כבר לא לבשה עבאיה, 'בגלל המודרניות', כדבריה, ולפתע לא ברור אם זה היה דבר טוב, או שדווקא זה שאמה התהלכה לא מכוסה גרם לאירית לשאול על הדרך לבית הספר התיכון "ומה, מה הם היו אומרים לך, הבחורים? איזה מילים?"
ואז אירית פוגשת עבאיה, ולובשת אותה. ואי היציבות של המשמעות של הפריט הזה מתעצמת. הקטע שאני אקריא הוא נהדר בעיניי בכך שהוא מצליח לדבר דרך ניואנסים ולא דרך טענות נחרצות, ומותיר מקום למשמעויות מתחרות.
"פעם הביאה הפעילה החברתית לואיז כהן את העבאיה שלה לתערוכה "מזרחיות"…. היא קיפלה אותה לריבוע והניחה על השרפרף. בדיוק הגעתי לשם עם הילדים שלי. הם היו אז קטנים… איך שנכנסתי לגלריה ראיתי מרחוק את הבד השחור. "זאת עבאיה," חשבתי, "זאת בטח העבאיה של לואיז." ניגשתי, פתחתי וניערתי בבת אחת את הבד. נעמדתי מול המלבוש המלא שניצב מולי, נוכח כל כך. לא עברו שתי דקות וכבר הייתי עטופה בזה. לבושה ומכוסה. אני זוכרת את הכובד של הבד המונח עליי, עוטף אותי, סוגר עליי. אמא! אמא!! זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, זאת עבאיה! ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. כזה היה לאמא, כזה היה לכל האחיות שלה. שש כאלה תלויות ליד דלת הכניסה. … הרגשתי מחנק. הג'ינס מסורבל. הנעליים כבדות. כל כך הרבה שנים אני לובשת רק את אלה. פתאום הן הרגישו לי מוזרות, בולטות, כבדות, לא שייכות.
רגע. מה כן שייך? הרגשתי נטועה במקום. לא להוריד. לא. עוד לא. הבד באמת כבד. באמת שחור. באמת נוכח. יש לו ריח כזה של בד. לא משהו שאפשר להעביר בכביסה או עם מרכך כביסה. …
תמיד חשבתי שזו מין רעלה. משהו הרבה יותר קטן. כיסוי ראש. כיסוי פנים. חלק מהפנים. ידעתי שהעיניים נשארות בחוץ. פתאום הפנים והחוץ נהיה ברור: הג'ינס שלי, המסורבל, הוא פנים. לא נראה. לגמרי לא נראה. גם החולצה לא. כל זה לא קיים מבחוץ…. פתאום נמרוד ומתן רצים אליי מקצה החדר, אוהבים אותי, מחבקים את ברכיי, כל אחד מצד אחר, פתאום אנחנו גוש אחד, אמא ושני בנים מחובקים. אני מרגישה גבוהה מאוד, גדולה מאוד, חזקה, גם כבדה… שולה עוברת, מתרגשת, מצלמת, ואנחנו בתוך שלנו. שני בנים ואמא אחת בעבאיה. ואני חושבת, רגע, אז מה זה בעצם חיג'אב". (72-73)
השאלה הזאת היא בעיניי לא רק שאלה על איך נראה חיג'אב, שאלה לקסיקלית על ההבדל בין חיג'אב לעבאיה. אני קוראת אותה כשאלה על המשמעות של פרטי לבוש כגון אלה, ועל הצורך לקרוא מחדש את מה שאנחנו יודעות וחושבות שאנחנו יודעות על הפרקטיקות של כיסוי הגוף הנשי. באופן מוזר ומרתק, התחושה היא שהסיסמה הפמיניסטית שאירית הנערה תולה על קיר חדרה, הסיסמה "הגוף שלי שייך לי", מתממשת לכמה דקות דווקא כשאירית מנסה את העבאיה. והעובדה שהג'ינס, בגד כל כך מוחצן, מוחצן בהגדרה, הופך עם העבאיה לפנימי, לבלתי קיים עבור העולם שבחוץ, תובעת חשיבה מחודשת על הפנים והחוץ, ועל מקומן של נשים בין שתי הספירות הללו.
בשבילי, המקום בגוף שהכי מסמל מקום הוא הבטן. אבל לא רק מסמל, אלא גם מגלם, באופן הכי ממשי. עבור נשים, לשחרר את הבטן ולפנות בה חלל זה אקט רדיקלי. לאפשר לחלל הזה להתמלא במשהו מלבד עוברים זה אקט מאיים. אנחנו מתקיימות בתרבות שתובעת מנשים להכניס את הבטן ולמצק את הבטן ולשטח את הבטן, ואפילו מצווה להעלים את הביוגרפיה שלהן משטח הפנים של הבטן, לעשות הכל כדי למנוע או למחוק סימני מתיחה שהם תוצאה של לידות או של הרזיה, כלומר של החיים. האפשרות לשחרר את הבטן ולעשות שם מקום היא אפשרות רדיקלית, חתרנית ומסוכנת. אין מכנסיים שמעוצבות בשביל אישה עם בטן רפויה, עם בטן שיש בה חלל ומקום לדברים מעניינים להיכנס. יותר מכך, אין תבניות גוף ומראה שהן קבילות, לא מובנות כסטייה, ככיעור וכחולשה עבור גוף כזה.
וכשאנחנו מצליחות לגייס את האומץ ולתת לעצמנו רשות ליצור מקום בבטן, מקום שלא יתמלא מיד ברגשות אשם על עצם קיומו, יכולים לקרות דברים מסעירים, ואפילו מסוכנים. מסוכנים לנו על מה שנגלה כשנקשיב לעצמנו וניתן לחלל הזה להתמלא בנו, ומסוכנים לחברה, כי מה שימלא אותנו לפתע, מה שניתן לו מקום, עלול לייצר אמיתות לא נוחות, שידרשו הבנה מחודשת של יחסי הכוח בעולם החברתי, הכלכלי, הפוליטי והסימבולי, וארגון מחדש, או הקצאה מחודשת, של מקום.
זה מה שעושה הספר הזה.
ביני לביני 