3 ביוני 2007
של יופי תירוש
הזדמן לי לאחרונה לקרוא בסמיכות את Curriculum Vitae של יואל הופמן, ואת נער קריאה של ברנהארד שלינק, שאליו חזרתי אחרי שקראתיו מזמן. לא יכולתי להימלט מהחוטים המקשרים בין שני הרומנים הנפלאים הללו, שעניינם בשאלות של ייצוג, ביוגרפיה, זכרון, והיסטוריה: איך מספרים את העצמי? איך מספרים את מה שהיה באמת? איך מתמודדים עם ההפסד הידוע מראש בייצוג מדוייק של אלה? ועוד: איך עוסקים באהבות הפרטיות, בפחדים האישיים, בשאיפות, בחלומות, לאור התרחשויות היסטוריות נוראיות; בלתי נתפסות?
שני הרומנים כתובים תוך מודעות למגבלות הזכרון ולמגבלות השפה. הם לא מספרים מה שהיה: הם מספרים מה שהם זוכרים שהיה, והם אומרים בקול רם שאין להם גישה ישירה למה שהיה. המספר אצל שלינק בונה את סיפורו בהתאם לתמונות, סצינות ויזואליות שנחקקו בזכרונו. הוא זוכר מראות, מצבים, רגעים. מהם הוא מרכיב את הסיפור. בסוף הספר הוא כותב שהסיפור שסיפר נכתב בראשו "פעמים רבות, בכל פעם באופן שונה במקצת, בכל פעם בלוויית תמונות, קרעי מעשים וקרעי מחשבות שונים. כך שפרט לגירסה שכתבתי, קיימות גם גירסאות רבות אחרות." (ע' 174). הופמן מתבל את סיפורו באינספור "אני זוכר" ו"אני זוכר ש….". לזה קרא הירשפלד בצדק, בכותבו על הספר של הופמן, "תנועת זכרון עדינה".
הן שלינק והן הופמן מצהירים שלא רק שאין להם גישה ישירה לעבר, אלא שאין מילים שייצגו במדוייק אפילו רק את הזכרון שלהם (להבדיל מאת מה שהיה). במלים תמיד יש מטען, תיווך, של אידיאולוגיה, פוליטיקה או שיפוט מוסרי. "כמעט שכחתי לספר" כותב הופמן "שבשנים ההן יולנדה הפילה תינוק. כמה נוראה השפה הזאת [הפילה תינוק]." (71) ועוד: "לפעמים קוראים למקומות יד כמו יד חנה ואתה רואה יד קצוצה [כמו בגרזן]. אילו ריככו את השם במילת הסמיכות של [ידה של חנה] היינו רואים את היד כשהיא מחוברת לגוף ואולי גם דברים שסביב לגוף". (89). ונער הקריאה של שלינק יכול רק לקרוא בקול רם טקסטים שנכתבו במקום ובזמן אחרים. הקשר שלו עם האנה הוא עתיר במלים וקמצן במילים (ע' 152).
שני הכותבים מבטאים, אם כן, מודעות אקוטית למגבלות הזכרון, ועוד יותר מכך, למוגבלות הייצוג, הכתיבה. בשפה ובסיפור יש כוח מדכא, ולא רק משחרר. לכן אנחנו לא מקבלים את השיפוט הסופי, את ההסבר האחרון והנחרץ, למעשיה של הפושעת הנאצית, אהובתו של הגיבור ב"נער קריאה". לכן אנחנו שומעים מהופמן שהוא יזהר מאוד בכליאת הקרובים לו במילים. עליו הוא יכול לדבר. על הקרובים לו פחות. זה עשוי לרדד, לתפוס משהו לא נכון, שטוח, ופוגע (ופה איני מסכימה עם ביקורתו של הירשפלד על סדר העדיפויות של הופמן, שמבטא חשד באומנות, וכמיהה לשיחה שבה אדם באדם נפגשו, והם מספרים את סיפורם זה לזה (17)).
"איש אינו האדם שהוא חושב שהוא", כותב מילן קונדרה בספר המסות האחרון שלו. "תפיסה שגויה זו היא אוניברסלית, אלמנטרית, והיא מטילה על אנשים מאורו הרך של הקומי". (ע' 91, תרגום שלי). והופמן, לקראת סוף הספר, כותב: "באנו אל הספר הזה קטנים ועכשיו אנחנו גדולים. ולמדנו לשקר… אנחנו יכולים לעשות דהופמניזציה של עצמנו. שנהיה מישהו אחר." (84).
ולכן כשדפנה שחורי כותבת בטרוניה שהופמן מספר את קורות חייב באופן אסוציטיבי שאינו מחוייב למציאות, היא מסתמכת על הנחה שגויה שיש אפשרות לספר את קורות החיים באופן מדוייק, ליניארי, או הגיוני. והלא כל צורת סיפור כזאת תהיה לא פחות מתעתעת מהאופן הפרגמנטרי שבו בוחר הופמן — סגנון שבעיני קרוב הרבה יותר לאופן שבו היינו מספרים את עצמנו ואת עברנו.
הרומן, כותב מילן קונדרה, חנך עידן שבו המציאות לא יכולה יותר להיות תואמת לאופן שבו אנשים תופסים אותה. הרומן הוא עד תמידי ליחסיות הבלתי נמנעת של אמיתות אנושיות. ומריו ורגס יוסה כותב כי הרומן נותן ביטוי לתשוקה להיות הרבה אנשים, כמספר האנשים שיידרשו להרגיע את התשוקות הבוערות האוחזות בנו.
שני הרומנים מתחילים בסיפור הפרטי, באהבה, בילדות, במחלות הגוף, במשפחה. כאילו ההיסטוריה, האנושות, לא נמצאת שם וניתן להימלט ממנה. אך בשניהם מתברר עד מהרה שאין מוצא או מנוס. ולמרות שאין דרך לייצג את זוועות השואה, הם שם. הדרך לגעת בהם איננה דרך האפי, או דרך העובדות ההיסטוריות הגדולות. המאקרו לא יספיק כאן. רק המיקרו אפשרי. הזוועה מצוייה (ויכולה לקבל ייצוג כלשהו) רק באישי ובקונקרטי, ומצוייה בכל, כל הזמן. הסיפור של האנה הוא סיפור של בושה אנושית, קטנה, שעומדת נלעגת אל מול הנוראות ההיסטורית, ועדיין — היא ממשית. היא ההסבר למעשיה ולמחדליה.
מוזר שבכל רחבי אירופה אנשים פושטים את בגדיהם והולכים עירומים פה ושם בזמנים שונים ובמקומות שונים ולא בבת אחת בכל מקום [כמו שהיהודים עשו].
וגם אנחנו עירומים לזכרם של האנשים בקרימטוריום. בכל פעם שאנחנו מתפשטים גופנו מתקדש להם כמו הקלף שבתוך המזוזה…
אפילו נורות החשמל שבבתים שלנו לקוחות משם. ומפות השולחן שהן תחליפי תכריכים.
הופמן 87-88.
הדיבור במונחים של שיפוט מוסרי הוא בלתי אפשרי, או מיותר ועקר ורזה מדי. הגיבור של שלינק תוהה על מה אפשר היה לדון בסמינר האקדמי שהוקדש למשפט של הסוהרות הנאציות. "איני יכול להעלות בדעתי אילו דברים עיבדנו באופן מדעי. על מה דיברנו? מה רצינו לדעת? מה הסביר לנו הפרופסור?" (ע' 107) אך מצד שני, העיסוק בעבר הוא חובה אתית מכוח ההווה והעתיד. העיסוק בהיסטוריה איננו בריחה, כותב שלינק. העיסוק בעבר הוא "דווקא ההתרכזות המוחלטת בהווה ובעתיד, זו העוצמת את עיניה מול מורשת העבר, שמטביעה את חותמה עלינו, ושאיתה עלינו לחיות." (ע' 147).
ביני לביני 