מגילת סן-מיקלה – שלושה ציטוטים

שלושה ציטוטים מתוך ספרו של אכסל מונתה, מגילת סן-מיקלה (תרגום: י.ל. ברוך; חידוש התרגום: אמציה פורת; עם עובד)

… אתם יודעים מפני מה צלב-ויקטוריה כל כך נדיר בצלב האנגלי? מפני שהגבורה בצורתה העליונה – הגבורה הסמויה מן העין, כדברי נפוליון – אינה זוכה בצלב-ויקטוריה אלא לעתים רחוקות, ומפני שהגבורה שאין המזל עומד לה שותתת דם עד מוות ואינה מקבלת שכר. (עמ' 313)

פצ'לה כבר היה זקן כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה, בן כמה היה לא ידעו לא הוא ולא בנותיו ולא שום אדם אחר. לשווא ניסיתי לברר את שנת לידתו בפנקסי הקהילה. הוא היה שכוח מתחילתו. אבל אני לא אשכח אותו לעולם. תמיד אזכור אותו כאדם ישר, נקי-דעת ותמים, שלא פגשתי כמוהו בשם ארץ ובשום תחנה מתחנות חיי. הוא היה רך כילד. (עמ' 372)

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשי-שטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך. (עמ' 388)

אנשים אומרים

א.
את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכול נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

(מתוך "אורזי המזוודות", חנוך לוין)

ב.
…ואחד אמר לחברו: "המשימה העיקרית
בתעשיית ימינו היא ליצור חומרים
חזקים ביותר שיהיו גם קלים".
כך אמר ובכה והלך לדרכו. כמו בלוויות.

(מתוך "כמו בלוויות", יהודה עמיחי)

ג.
אנשים אומרים כל מיני דברים.

משתתף בצערך. שלא תדע עוד צער. אבל היו לה חיים טובים ומשפחה נהדרת. זה משאיר כזה חור. קשה, הא? לא מתרגלים אף פעם, פשוט חיים עם זה. האמת אין מה להגיד, פשוט אין מה לומר במצב כזה. הי, תודה שחזרת אלי, משתתפת בצערך. רזית?! שניפגש רק בשמחות. היא הייתה מאוד גאה בכם. הייתה צעירה? תהיו חזקים, תשמרו על אבא. אני מכירה את זה, גם אני עברתי את זה. הזמן יעשה את שלו. זה חלק מהחיים. ככה זה, אין מה לעשות. בסוף מתרגלים. היא כל כך אהבה אותך, כל הזמן דיברה עליך. איזו אישה היא הייתה. שלא תדעו עוד צער. אמא זו אמא. מה קורה אתך, איפה אתה היום? לא מתאוששים מזה אף פעם, זה אמא-אבא, אי אפשר. אין ברירה, חייבים להמשיך. זהו, מעכשיו נפגשים רק בשמחות. הצטערתי לשמוע. החיים נמשכים. מה אני אגיד, מה כבר אפשר להגיד. בבניין ציון תנוחמו. תגיד, איך אבא? תדע לך, זה לא עובר אף פעם, הזמן לא מרפא, להפך. אבל רק לפני חודשיים הכול היה בסדר, מה קרה? כל כך אהבתי אותה. נורא, פשוט נורא – איפה אבא? אתה חייב להתגבר. לפחות זה בסדר הנכון. תשמע, אלה החיים. אין מה לעשות. מה, איך זה קרה?

מצפן. מילה יפה

בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק:

"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו; בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה (ומי מסוגל עדיין להסיק זאת ממצב השמש?) אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו" (תרגום: דן דאור ואוולין עמר).

קראתי את הטענה הזו בכל מיני מקומות בארץ ובעולם, ותמיד עלו בי אותן תחושות: ברגע הראשון היא חביבה, אולי מתחכמת; נדמה שהיא מנתחת את הטריוויאלי באופן לא הוגן. רגע אחר כך אני מוצא שהטריוויאליות שלה מורכבת ומטרידה. שאי אפשר להתנגד לה.

אני משעין את ראשי לאחור, נושם עמוק. מרגיש את משענת הכורסה. משנה תנוחה.

מצפן. מילה יפה. טקסט של מילה אחת.

ארבעה ציטוטים

ארבעה ציטוטים מספרו של נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין – ממואר (תרגום: אלכסנדר סנד)

כשרוחו הייתה טובה עליו היה מתלוצץ באורח מקסים. הדבר היה לובש צורה של הערות מוגזמות במתכוון, אבסורדיות, אותן היה משמיע בנעימה ובהעוויה של כובד ראש לכאורה. בשעת אחד הטיולים "העביר לרשותי" כל עץ ועץ שהיינו חולפים על פניו, בהסתייגות זו שאסור עלי לכרות אותו או להזיק לו, או למנוע מבעליו הקודם לעשות בו כחפצו; להוציא הסתייגויות אלה היה העץ שלי, מכאן ואילך. פעם, שעה שהיינו חוצים בלילה את Jesus Green, הצביע על הקסיופיאה ואמר שצורתה W, משמע ויטגנשטיין. אמרתי שלדעתי זוהי האות M במהופך, משמע מלקולם. הוא הבטיחני נאמנה שטעות בידי. (עמ' 274)

לא אחת הזהירני ויטגנשטיין במכתביו מפני פיתויי העמדת הפנים, שישתלטו עלי כמרצה באוניברסיטה. כאשר כתבתי לו שקיבלתי תואר של דוקטור בפילוסופיה השיב: "איחולי לקבלת התואר! ועכשיו: אנא, השתמש בו לטובה. כוונתי בכך: אל נא תוליך שולל לא את עצמך ולא את תלמידיך שהרי, אם איני טועה טעות גדולה, זה הדבר שיצפו לו ממך. ויהיה קשה מאוד שלא לנהוג כך, ואולי בלתי אפשרי; ובמקרה כזה: הלוואי שיהיה לך הכוח להתפטר. זה סיום הדרשה להיום". ובסופו של אותו מכתב הוא אומר: "אני מאחל לך מחשבות טובות, לאו דווקא מחוכמות, וצניעות שלא תפוג עם הזמן". (עמ' 276)

פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, יצאנו ויטגנשטיין, אשתי ואני לטייל אל Midsummer Common. שוחחנו על תנועת גרמי מערכת השמש. עלה על דעתו של ויטגנשטיין ששלושתנו נייצג את תנועת השמש, כדור הארץ והירח ביחסם זה אל זה. אשתי הייתה השמש ופסעה פסיעות מתונות כשהיא חוצה את הדשא; אני הייתי כדור הארץ והייתי נע סביבה בדהירה; ויטגנשטיין נטל על עצמו את התפקיד המתיש ביותר של הירח, והיה רץ סביבי שעה שאני הייתי חג סביב אשתי. ויטגנשטיין נכנס למשחק ברצינות ובהתלהבות רבה, מצווח תוך כדי ריצה את הוראותיו. מרוב מאמץ נתקף חוסר נשימה וסחרחורת. (עמ' 282)

שעה שהיה נאבק עם סוגיה היית חש תדיר שאתה עומד נוכח סבל אמיתי. ויטגנשטיין אהב להשוות בין חשיבה פילוסופית לבין שחייה: כשם שלגוף יש נטייה טבעית לעלות אל פני השטח, ועליו לעשות מאמץ כדי לרדת לתחתית – כך גם לגבי החשיבה. (עמ' 283)

פתיחה

בין בעלי החיים של גרדן סיטי יש גם שני חתולים זכרים אפורים שנמצאים תמיד יחד – חתולי רחוב רזים, מלוכלכים, בעלי הרגלים מוזרים ונבונים. הטקס המרכזי בסדר יומם מתנהל עם דמדומים. תחילה הם מטופפים לאורך רחוב מיין ועוצרים על מנת לבחון את סבכות המנועים של כלי רכב חונים, במיוחד אלו שבחזית שני המלונות "וינדזור" ו"וור", כי המכוניות האלו, רכושם של נוסעים שהגיעו מרחוק, מספקות את מה ששני היצורים הכחושים, השיטתיים, מחפשים אחריו: ציפורים טבוחות – עורבים, ירגזים ודרורים שהיו טיפשים מספיק להיקלע אל נתיבן של המכוניות הנוסעות. בעזרת כפותיהם המשמשות אותם ככלי מנתחים מחלצים החתולים מבין הסורגים כל חלקיק ציפורי. לאחר שתרו את רחוב מיין הם פונים תמיד בפינת מיין וגראנט ואז משתרכים להם אל עבר כיכר בית המשפט, עוד אחת מחלקות הציד שלהם. ובאותו יום רביעי בינואר אחר הצהריים היא אצרה בקרבה הבטחה משמעותית, כיוון שהאזור המה כלי רכב ממחוז פיני שהביאו אל העיר חלק מן הקהל שמילא את הכיכר.

הציטוט לקוח מספרו של טרומן קפוטה, בדם קר, והוא מהווה את פתיחת הפרק המתאר את הבאתם של רוצחי משפחת קלאטר לבית המשפט.

מזה זמן מה שאני מנהל עם עצמי דיאלוג ביחס לפתיחה הזו. יש לי כל מיני דברים לומר עליה, על הזווית שהיא מציגה ועל הרבדים שהיא פורשת. וגם על עצם הבחירה לפתוח כך את הפרק – שיש בה אומץ, אך גם פתיינות (שאני מוצא את עצמי מתמסר לה); וגם רסיסי אכזריות. חשבתי על העולמות המקבילים שחודרים אותנו, כאלה שעבורם אין צורך בהוכחה פיזיקלית; על הישרדות, על התפנקות ועל התפנקות לכאורה; על דרמה שקטה בטבע לעומת דרמה צווחנית בציוויליזציה; על היחסים בין תרבות לטבע, ועל כך שבמידה רבה, רבה מדי, בעצם ההעמדה של תרבות ביחס לטבע יש מן המניפולטיביות. לפעמים נדמה לי שיש בה גם הדחקה. אבל מודעת. וחשבתי על ביות ועל תירבוּת ועל האלימות שהמונח civilized טומן בחובו. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את פתיחת הפרק נזכרתי בסצינת "החתול המתבונן" בסרט "הנוסע השמיני", וזה מוביל לעוד דבר שיש לי לומר עליה. אני אוותר.

כבר כאשר ניגשתי לכתוב את הדברים האלה ידעתי שאסתפק בלאזכר אותם, ואפילו לא את כולם, בראשי פרקים בלבד. שלא אפרט. ידעתי מההתחלה שפשוט אצטט את הפתיחה בלי שבעצם אומר עליה דבר. מה שבעצם הייתי צריך לעשות זה לצטט אותה וזהו.

שתי מובאות

המפגש, אן אנרייט:

"למען ליאם אני חייבת לברר מה קרה ומה לא קרה בברודסטון. כי יש תוצאות. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שלאירועים אמיתיים יש תוצאות אמיתיות. באופן שאין לאירועים לא-אמיתיים. או לאירועים כמעט אמיתיים. או לאיך שלא תקראו לאירועים שמתממשים בראשי. אנחנו יודעים שיש הבדל בין הגוף הבשר-וַדמי לבין הגוף המדומיין, וכשאת נוגעת במישהו באמת, משהו באמת קורה (אבל איכשהו לא מה שציפית)".

הבשורה על פי ישו, ז'וזה סאראמאגו:

"הזקנה התיישבה במאמץ על האבן, הנער עשה תנועה כדי לעזור לה, אבל לא הספיק, תנועות לא כנות מגיעות תמיד באיחור".

עין ורד

חברתנו ורד בבאי, אמנית צורפות ואדם מצמיח ומזין, צילמה צופית מחלונה.

הגיע הזמן שהיא גם תכיר בהיותה צלמת יוצאת דופן.

לשמחתנו, היא הסכימה לארח כאן כמה מהתמונות. תהנו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.