מגילת סן-מיקלה – שלושה ציטוטים

שלושה ציטוטים מתוך ספרו של אכסל מונתה, מגילת סן-מיקלה (תרגום: י.ל. ברוך; חידוש התרגום: אמציה פורת; עם עובד)

… אתם יודעים מפני מה צלב-ויקטוריה כל כך נדיר בצלב האנגלי? מפני שהגבורה בצורתה העליונה – הגבורה הסמויה מן העין, כדברי נפוליון – אינה זוכה בצלב-ויקטוריה אלא לעתים רחוקות, ומפני שהגבורה שאין המזל עומד לה שותתת דם עד מוות ואינה מקבלת שכר. (עמ' 313)

פצ'לה כבר היה זקן כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה, בן כמה היה לא ידעו לא הוא ולא בנותיו ולא שום אדם אחר. לשווא ניסיתי לברר את שנת לידתו בפנקסי הקהילה. הוא היה שכוח מתחילתו. אבל אני לא אשכח אותו לעולם. תמיד אזכור אותו כאדם ישר, נקי-דעת ותמים, שלא פגשתי כמוהו בשם ארץ ובשום תחנה מתחנות חיי. הוא היה רך כילד. (עמ' 372)

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשי-שטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך. (עמ' 388)

אנשים אומרים

א.
את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכול נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

(מתוך "אורזי המזוודות", חנוך לוין)

ב.
…ואחד אמר לחברו: "המשימה העיקרית
בתעשיית ימינו היא ליצור חומרים
חזקים ביותר שיהיו גם קלים".
כך אמר ובכה והלך לדרכו. כמו בלוויות.

(מתוך "כמו בלוויות", יהודה עמיחי)

ג.
אנשים אומרים כל מיני דברים.

משתתף בצערך. שלא תדע עוד צער. אבל היו לה חיים טובים ומשפחה נהדרת. זה משאיר כזה חור. קשה, הא? לא מתרגלים אף פעם, פשוט חיים עם זה. האמת אין מה להגיד, פשוט אין מה לומר במצב כזה. הי, תודה שחזרת אלי, משתתפת בצערך. רזית?! שניפגש רק בשמחות. היא הייתה מאוד גאה בכם. הייתה צעירה? תהיו חזקים, תשמרו על אבא. אני מכירה את זה, גם אני עברתי את זה. הזמן יעשה את שלו. זה חלק מהחיים. ככה זה, אין מה לעשות. בסוף מתרגלים. היא כל כך אהבה אותך, כל הזמן דיברה עליך. איזו אישה היא הייתה. שלא תדעו עוד צער. אמא זו אמא. מה קורה אתך, איפה אתה היום? לא מתאוששים מזה אף פעם, זה אמא-אבא, אי אפשר. אין ברירה, חייבים להמשיך. זהו, מעכשיו נפגשים רק בשמחות. הצטערתי לשמוע. החיים נמשכים. מה אני אגיד, מה כבר אפשר להגיד. בבניין ציון תנוחמו. תגיד, איך אבא? תדע לך, זה לא עובר אף פעם, הזמן לא מרפא, להפך. אבל רק לפני חודשיים הכול היה בסדר, מה קרה? כל כך אהבתי אותה. נורא, פשוט נורא – איפה אבא? אתה חייב להתגבר. לפחות זה בסדר הנכון. תשמע, אלה החיים. אין מה לעשות. מה, איך זה קרה?

מצפן. מילה יפה

בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, כתב ז'ורז' פרק:

"דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו; בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה (ומי מסוגל עדיין להסיק זאת ממצב השמש?) אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו" (תרגום: דן דאור ואוולין עמר).

קראתי את הטענה הזו בכל מיני מקומות בארץ ובעולם, ותמיד עלו בי אותן תחושות: ברגע הראשון היא חביבה, אולי מתחכמת; נדמה שהיא מנתחת את הטריוויאלי באופן לא הוגן. רגע אחר כך אני מוצא שהטריוויאליות שלה מורכבת ומטרידה. שאי אפשר להתנגד לה.

אני משעין את ראשי לאחור, נושם עמוק. מרגיש את משענת הכורסה. משנה תנוחה.

מצפן. מילה יפה. טקסט של מילה אחת.

ארבעה ציטוטים

ארבעה ציטוטים מספרו של נורמן מלקולם, לודוויג ויטגנשטיין – ממואר (תרגום: אלכסנדר סנד)

כשרוחו הייתה טובה עליו היה מתלוצץ באורח מקסים. הדבר היה לובש צורה של הערות מוגזמות במתכוון, אבסורדיות, אותן היה משמיע בנעימה ובהעוויה של כובד ראש לכאורה. בשעת אחד הטיולים "העביר לרשותי" כל עץ ועץ שהיינו חולפים על פניו, בהסתייגות זו שאסור עלי לכרות אותו או להזיק לו, או למנוע מבעליו הקודם לעשות בו כחפצו; להוציא הסתייגויות אלה היה העץ שלי, מכאן ואילך. פעם, שעה שהיינו חוצים בלילה את Jesus Green, הצביע על הקסיופיאה ואמר שצורתה W, משמע ויטגנשטיין. אמרתי שלדעתי זוהי האות M במהופך, משמע מלקולם. הוא הבטיחני נאמנה שטעות בידי. (עמ' 274)

לא אחת הזהירני ויטגנשטיין במכתביו מפני פיתויי העמדת הפנים, שישתלטו עלי כמרצה באוניברסיטה. כאשר כתבתי לו שקיבלתי תואר של דוקטור בפילוסופיה השיב: "איחולי לקבלת התואר! ועכשיו: אנא, השתמש בו לטובה. כוונתי בכך: אל נא תוליך שולל לא את עצמך ולא את תלמידיך שהרי, אם איני טועה טעות גדולה, זה הדבר שיצפו לו ממך. ויהיה קשה מאוד שלא לנהוג כך, ואולי בלתי אפשרי; ובמקרה כזה: הלוואי שיהיה לך הכוח להתפטר. זה סיום הדרשה להיום". ובסופו של אותו מכתב הוא אומר: "אני מאחל לך מחשבות טובות, לאו דווקא מחוכמות, וצניעות שלא תפוג עם הזמן". (עמ' 276)

פעם אחת, אחרי ארוחת הערב, יצאנו ויטגנשטיין, אשתי ואני לטייל אל Midsummer Common. שוחחנו על תנועת גרמי מערכת השמש. עלה על דעתו של ויטגנשטיין ששלושתנו נייצג את תנועת השמש, כדור הארץ והירח ביחסם זה אל זה. אשתי הייתה השמש ופסעה פסיעות מתונות כשהיא חוצה את הדשא; אני הייתי כדור הארץ והייתי נע סביבה בדהירה; ויטגנשטיין נטל על עצמו את התפקיד המתיש ביותר של הירח, והיה רץ סביבי שעה שאני הייתי חג סביב אשתי. ויטגנשטיין נכנס למשחק ברצינות ובהתלהבות רבה, מצווח תוך כדי ריצה את הוראותיו. מרוב מאמץ נתקף חוסר נשימה וסחרחורת. (עמ' 282)

שעה שהיה נאבק עם סוגיה היית חש תדיר שאתה עומד נוכח סבל אמיתי. ויטגנשטיין אהב להשוות בין חשיבה פילוסופית לבין שחייה: כשם שלגוף יש נטייה טבעית לעלות אל פני השטח, ועליו לעשות מאמץ כדי לרדת לתחתית – כך גם לגבי החשיבה. (עמ' 283)

פתיחה

בין בעלי החיים של גרדן סיטי יש גם שני חתולים זכרים אפורים שנמצאים תמיד יחד – חתולי רחוב רזים, מלוכלכים, בעלי הרגלים מוזרים ונבונים. הטקס המרכזי בסדר יומם מתנהל עם דמדומים. תחילה הם מטופפים לאורך רחוב מיין ועוצרים על מנת לבחון את סבכות המנועים של כלי רכב חונים, במיוחד אלו שבחזית שני המלונות "וינדזור" ו"וור", כי המכוניות האלו, רכושם של נוסעים שהגיעו מרחוק, מספקות את מה ששני היצורים הכחושים, השיטתיים, מחפשים אחריו: ציפורים טבוחות – עורבים, ירגזים ודרורים שהיו טיפשים מספיק להיקלע אל נתיבן של המכוניות הנוסעות. בעזרת כפותיהם המשמשות אותם ככלי מנתחים מחלצים החתולים מבין הסורגים כל חלקיק ציפורי. לאחר שתרו את רחוב מיין הם פונים תמיד בפינת מיין וגראנט ואז משתרכים להם אל עבר כיכר בית המשפט, עוד אחת מחלקות הציד שלהם. ובאותו יום רביעי בינואר אחר הצהריים היא אצרה בקרבה הבטחה משמעותית, כיוון שהאזור המה כלי רכב ממחוז פיני שהביאו אל העיר חלק מן הקהל שמילא את הכיכר.

הציטוט לקוח מספרו של טרומן קפוטה, בדם קר, והוא מהווה את פתיחת הפרק המתאר את הבאתם של רוצחי משפחת קלאטר לבית המשפט.

מזה זמן מה שאני מנהל עם עצמי דיאלוג ביחס לפתיחה הזו. יש לי כל מיני דברים לומר עליה, על הזווית שהיא מציגה ועל הרבדים שהיא פורשת. וגם על עצם הבחירה לפתוח כך את הפרק – שיש בה אומץ, אך גם פתיינות (שאני מוצא את עצמי מתמסר לה); וגם רסיסי אכזריות. חשבתי על העולמות המקבילים שחודרים אותנו, כאלה שעבורם אין צורך בהוכחה פיזיקלית; על הישרדות, על התפנקות ועל התפנקות לכאורה; על דרמה שקטה בטבע לעומת דרמה צווחנית בציוויליזציה; על היחסים בין תרבות לטבע, ועל כך שבמידה רבה, רבה מדי, בעצם ההעמדה של תרבות ביחס לטבע יש מן המניפולטיביות. לפעמים נדמה לי שיש בה גם הדחקה. אבל מודעת. וחשבתי על ביות ועל תירבוּת ועל האלימות שהמונח civilized טומן בחובו. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את פתיחת הפרק נזכרתי בסצינת "החתול המתבונן" בסרט "הנוסע השמיני", וזה מוביל לעוד דבר שיש לי לומר עליה. אני אוותר.

כבר כאשר ניגשתי לכתוב את הדברים האלה ידעתי שאסתפק בלאזכר אותם, ואפילו לא את כולם, בראשי פרקים בלבד. שלא אפרט. ידעתי מההתחלה שפשוט אצטט את הפתיחה בלי שבעצם אומר עליה דבר. מה שבעצם הייתי צריך לעשות זה לצטט אותה וזהו.

שתי מובאות

המפגש, אן אנרייט:

"למען ליאם אני חייבת לברר מה קרה ומה לא קרה בברודסטון. כי יש תוצאות. אנחנו יודעים. אנחנו יודעים שלאירועים אמיתיים יש תוצאות אמיתיות. באופן שאין לאירועים לא-אמיתיים. או לאירועים כמעט אמיתיים. או לאיך שלא תקראו לאירועים שמתממשים בראשי. אנחנו יודעים שיש הבדל בין הגוף הבשר-וַדמי לבין הגוף המדומיין, וכשאת נוגעת במישהו באמת, משהו באמת קורה (אבל איכשהו לא מה שציפית)".

הבשורה על פי ישו, ז'וזה סאראמאגו:

"הזקנה התיישבה במאמץ על האבן, הנער עשה תנועה כדי לעזור לה, אבל לא הספיק, תנועות לא כנות מגיעות תמיד באיחור".

עין ורד

חברתנו ורד בבאי, אמנית צורפות ואדם מצמיח ומזין, צילמה צופית מחלונה.

הגיע הזמן שהיא גם תכיר בהיותה צלמת יוצאת דופן.

לשמחתנו, היא הסכימה לארח כאן כמה מהתמונות. תהנו.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

"האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי". כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו"לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן "וי" על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה "כותבים" שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ', מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע' 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל"יהלומים מושלמים" נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ"טיוטות ראשוניות" או כ"עבודות בתהליך" כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה"מושלם" שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי "שלם" יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.

סיפור אחר

ראיתי ברחוב אישה לבושה ירוק. אמנם בגוונים שונים, אך כולה ירוקה. מיד נזכרתי באירוע מימי התיכון.

יום שישי. תכף אמור להתחיל שיעור בחירה ("על הרעיון המדיני", אם להיות מדוייק). משהמורה התמהמהה, לקח בערך 10 דקות מהרגע שהתחילה לבעבע בנו התקווה שהיא לא תגיע ועד האישור שאכן היא לא מגיעה. אושר צרוף. בשלב הזה נותרו כ-35 דקות עד להפסקה הבאה, זמן שבגיל ההוא, בטח בהקשר המסוים הזה, נראה כמו נצח קטן הטומן בחובו הרפתקאות ואפשרויות ובעיקר תחושת חופש; כמו ילד שמוצא מטבע. איכשהו הזמן אז היה רחב יותר ועבר לאט יותר, אם כי זה לא היה בהכרח יתרון.

פלאש בק ל-1988: אני, בחולצת טי-שירט לבנה שמעליה חולצת כפתורים תכולה המכופתרת בקושי עד לחציה – כזו שמאתגרת את המורה התורן, גורמת לו למצמץ בעצבנות עד שהוא מחליט שהחולצה מספיק תכולה ומספיק מכופתרת כדי להתעלם ממני, במכנסי ג'ינס משופשפים, יד בכיס, ובנעלי אדידס Decade, צעדתי לעבר רחבת בית הספר כמו חתול מנומר בן-תשחורת, נסיך מטעם עצמי. אבל הרחבה לא הייתה מעניינת, לא היה על מה להתחכך ולא היה שם דבר שגרם לי לגרגר.

אבל פתאום היה לי ברור כיצד להעביר לפחות חלק מהזמן החופשי שנפל עלי. כיוון שזו הייתה השעה של שיעורי הבחירה, וכיוון שחברתי דאז בחרה בשיעור ציור, שיעור שהביא איתו משב רוח לא מוצהר של בית-ספר פתוח, החלטתי לנסות את מזלי ולהעביר איתה כמה דקות גנובות. הגעתי לכיתת הציור. המורה לא הייתה, אז נכנסתי לכיתה במצב רוח שובב במיוחד. התלמידות (בעיקר תלמידות) ציירו כשברקע המולת דיבורים קלה, וחברתי ואני התחלנו סשן ציחקוקים: עשיתי את עצמי כאילו אני חוקר ודורש בציורה כמומחה אמנות, חיקיתי את הדמות שהיא ציירה ואת המורה לציור ועוד כל מיני. הייתי בשיאי. חברתי אמנם הזהירה אותי שהמורה אמורה לחזור, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. אחרי 5 דקות נכנסה המורה (איה) לכיתה. היא ראתה אותי ואני אותה, אבל משום שהייתי מצוייד בתחושה שזה מעין שיעור פתוח (תחושה שהייתה, כאמור, מוצדקת, לפחות במידת מה – אבל בשלב הזה, לאור הטריפ השנון שהייתי בו, היא הרגישה כנכונה אבסולוטית), אז לא התרגשתי במיוחד.

"מי אתה?", שאלה (לבסוף, כשהצטלבו מבטינו בפעם השניה).
לא עניתי.
לא יכולתי להתעלם מהרמה להנחתה בסדר גודל שכזה, וכיוון שכבר ידעתי מה עומד לקרות, פשוט נתתי לזה לקרות.
"מה אתה עושה פה?", חזרה ושאלה.
כשאני מחויך קלות הצבעתי כלפי עצמי ואמרתי:
"אני? אני מסיפור אחר".

ואז צעדתי לעבר הדלת תוך שאני חולף על פניה בצעד בוטח, גאה ומחויך.
מי שהתרכז יכול היה לשמוע צלילי מנגינת פסנתר ומנוע מכונית מתרחקת המשתרגים זה בזה ומסתיימים באבחה.

"המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו": מה שכותבים יכולים ללמוד מביל פריזל

אין מספיק עיסוק (בוודאי לא בישראל) בכתיבה ובמה שעובר על כותבים — בהתמודדות עם השדים של ביקורת עצמית משתקת, בדחיינות, בקולות הפנימיים שצועקים שכבר הכל נאמר, ושלאור הגאונות של כותבים אחרים, זו יוהרה חסרת בסיס מצדי לבזבז את זמנו של העולם בציפייה שיקרא את מה שיש לי לומר. האמונה הרווחת היא שכל מה שצריך בשביל לכתוב זה להיות חכם, ואם "יש לך את זה", אז זה כבר יצא. זו אמונה כוזבת. המציאות הרבה יותר אפורה.

כתיבה כרוכה במחוייבות יומיומית, בישיבה מול המחשב בשביל לתת סיכוי לכך שמשהו יקרה. אלה החדשות הרעות (יותר כיף ללכת לים או לחיות את מה שמכנים לעתים "העולם האמיתי" מאשר לשבת בקיטון הכתיבה, הרחק ממה שמרגיש כמו ההתרחשות האמיתית של החיים, שם בחוץ). כאמור, המציאות הרבה יותר אפורה. אבל אלה גם החדשות הטובות. לא צריך להיות מבריק או עילוי בשביל לכתוב. מוחותיהם של גאונים רבים נותרו ללא ביטוי בכתב דווקא בגלל המודעות שלהם לגאונותם, והשיתוק שיצרה מודעות זאת.

צריך לשבת ולכתוב.

ללא ספק, יחלפו בראשנו מדי פעם מחשבות כמו "איך אני אכתוב כשיש טוני מוריסון בעולם, ז'וזה סאראמגו, יהודה עמיחי, או (למשפטנים שבינינו) כותבים מצויינים ופוריים כמו קאס סנסטיין או קנג'י יושינו?" אבל כמו שאומרים המורים למדיטציה, צריך להסתכל על המחשבות האלה כעל ענן בשמיים, ולתת להן לחלוף בקלילות, לנופף להן לשלום ולהיפרד מהן, עבור כמה דקות של צלילות. מה שחשוב איננו הגאונות של הגאונים שמסביב. מה שחשוב הוא הקול שלנו. מה שחשוב הוא שיש לנו זווית שממנה אנחנו רואים את הדברים — זווית שלעיתים אנחנו לא ממש יודעים מהי עד שאנחנו לא מתיישבים לכתוב. ונדמה לי שזה אחד הרכיבים המשמעותיים ביותר של החוויה האנושית: להצליח לייצג שמץ, משהו, מהעולם הפנימי שלנו לעולם. זה תמיד יהיה ייצוג חסר ולא מדוייק, אבל משהו משלנו יהיה שם. ומנסיוני, זה נכון גם לכתיבה אקדמית, לפחות במדעי הרוח ובמדעי החברה, ולא רק לכתיבה ספרותית.

אנחנו האנשים הממוצעים, הממוקמים איפשהו באמצע הפעמון של גאוס, עושים את זה דרך הישבן.

ואת כל זה כתבתי כי נתקלתי בראיון עם המוסיקאי ביל פריזל, שמבקר בישראל. אולי כי מוסיקה מרגישה לנו יותר מסתורית וגאונית מאשר כתיבה, עיתונאים שואלים מוסיקאים שאלות טובות על היצירתיות שלהם. לכן זו כבר הפעם השנייה שאני מקבלת ממוסיקאים תובנות רלוונטיות גם לכתיבה. וזה מה שהוא אומר בראיון לעכבר העיר (כלומר, לגלריה זצ"ל). אין צורך להוסיף על הדברים הללו:

 

בתחילת שנות ה-70, הרבה לפני שנהפך לאחד הגיטריסטים הגדולים של הג'ז, הלך ביל פריזל להופעה של אחד מאליליו, הגיטריסט ג'ון מקלפלין. הוא יצא ממנה מיואש. "אמרתי לעצמי, זהו, אני נכנע. אני בחיים לא אנגן כך. אפילו לא קרוב. לעולם לא יהיו לי הטכניקה הזאת, השליטה המוחלטת בכלי, קלות הנגינה. הרגשתי שאני צריך לעזוב את המוסיקה.

"אבל כעבור כמה רגעים הבנתי משהו", מספר פריזל בראיון טלפוני מביתו בסיאטל. "אמרתי לעצמי, רגע, אתה אוהב לנגן. אתה פשוט צריך למצוא את הדרך שלך. זה היה רגע חשוב מאוד. מוסיקה זאת לא תחרות אתלטיקה. המטרה היא לבטא את עצמך, את מי שאתה כבן אדם. יש הרבה דרכים לעשות את זה"…

התחושה שהוא גיטריסט מוגבל לא מרפה מפריזל גם היום וממשיכה לעצב את הדרך שבה הוא מנגן. "לפעמים זה מתסכל", הוא אומר. "מצד שני, המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו, הדבר שמקנה לנו את האינדיווידואליות שלנו. יש הרבה דברים שאני לא יכול לנגן? לא נורא, אני ארמוז עליהם, זה יכול להיות לא פחות מעניין. זה כאילו שאתה שומע משהו בראש ואתה מנגן משהו שהוא מחווה לקראת הדבר הזה".