אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.

קרית גת

בדרך ל"עוף הנגב" (שיר אהבה)

את מספרת לי שהיית נוסעת
עם אביך
לפנות בוקר
במשאית מלאה בעופות
פטם
שאת והוא העמסתם
לשחיטה.
שלוש תרנגולות בכל יד
שניים עשר בכלוב
ממלאים קומה-
קומה.
אתם יוצאים מהמושב
אותה צורת התיישבות ייחודית
בדרך
למשחטת "עוף הנגב".
הכביש ריק
אינטימיות של לילה.
נוסעים
מפריחים את השממה.
אני מדמיין אותך
ילדה
ישובה במושב שליד הנהג
עינייך פקוחות מאוד לעולם
החשוך
מלקטות פיסות מידע
שיעובדו במוח
ויצקו את יסודות הנפש
שלך
עמוד עבה
עמוד דק
עמוד עבה
עמוד דק.

כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית: 6 מחשבות על משפט ותרבות

יש רגעים שאני אוהבת את החברה הישראלית ואת התרבות שלהזו איננה אמירה סרקסטיתזה קורה לי בכל פעם שאני אוכלת מלפפון בלדיאו שאני נתקלת במוכנות טבעית לאלתר ולכופף את הכללים – שהפקידה נותנת לי להיכנס לדואר למרות שכבר 15:01, כי אני ממש חייבת לשלוח משהו דחוף.

השבוע היה לי רגע כזהלקחתי סטודנטים לבית הדין לעבודה – ביקור שהוא חלק מהקורס בדיני עבודה והוא בעל ערך לימודי עצוםבאמצע הדיון הקלדנית לחשה לשופט שהיא צריכה קפהבלי מצמצוץ ובלי טקסהשופט עבר לכיסא שלהוהמשיך להקליד את הדיון במקומה למשך דקות לא מעטותהיא חזרה עם שתי כוסות קפה – אחת לו ואחת לה.

אני מרגישה שאני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר עד כמה המחווה הזאת איננה מובנת מאליהאך אנסה בכל זאת להסביר למה המחווה הזאת הייתה אקט מרגש ורדיקלי.

1. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא איים למוטט את היסודות הסמויים אך המובהקים של היררכיה ארגונית – היררכיה שארגונים חושבים בדרך כלל שהיא ממש חיונית לתפקודם התקיןברוב מקומות העבודה ישמבחינה מבניתאת זו שהיא קלדניתמזכירהאו פקידההאישה הזאת היא לא רק העובדת שבמקרה ממלאת בארגון את הפונקציה הנדרשת של תמלול או רישום פרוטוקולמקומה הארגוני איננו עניין רנדומליזה עניין קריטי מבחינת הסדר הסימבולי של הארגון לשמור על מקומה הסימבולי והפיסיולמנוע יציאה מהמקום הזהאו טשטוש של גבולותיואלה שעובדים עם הקלדנית – השופטרואת החשבון או עורךהדין שביקש מאחת מעורכותהדין לכתוב פרוטוקול של הישיבה "פשוט כי הכתב שלה יפה" – כמעט מוגדרים על ידי העובדה שהם אינם קלדניתכפי שזהותו העליונה לכאורה של הלבן מוגדרת מכך שהוא זה שאיננו שחורכך בכירותו של עורךהדין הבכיר נגזרת ביומיום המשרדי לא רק מהשכלתו ומהכשרתואלא גם מהעובדה שהוא יושב בחדר הפינתי בקצה המסדרון בקומה הכי גבוהה של המשרדשהוא זה שעושים לו קפה ולא להיפךושהוא אף פעם לא יתבקש לכתוב פרוטוקול בישיבת ההתייעצות של השותפיםהשופט באולם מוגדר ממקומו במרכז הקתדרהלכן האקט של להחליק שמאלה לכיסא של הקלדנית הוא אקט ששובר היררכיות ארגוניות.

2. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא שבר את ההיררכיה המגדרית שצמודה בדרך כללובאופן עיקש מבחינה היסטוריתלשירותים כמו מזכירותניקוןסיעוד וטיפולכןיש המון שופטות בישראלאבל כמה קלדנים אתם מכירים?

3. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא עשה דבר מרגש ורדיקלי (גם) בשל המורגלות הבוטחת והנינוחה שבה הוא נעשהבגלל האגביות היומיומית שעלתה ממנוכל אלה היו חזקים מכל הצהרות הנשמעות ברוב מקומות העבודה (בדרך כלל בהרמת כוסית לראש השנה או לפסח) – הצהרות שלפיהן אנחנו כולנו משפחה אחתזוטרים ובכיריםשופטים וקלדניותהסטודנטים שלי שנכחו באולם צחקקו כשהשופט עבר לכסא הקלדניתהםאיך לומרפשוט לא עמדו בזהזו עובדה חשובהלא אגביתהשופט עשה אקט של ערעור גבולותוכל ערעור גבולות מעורר מבוכהואפילו מצוקה קלה.

4. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית הוא סגר את הפער בין החוק בתיאוריה לחוק למעשההתיק שנידון באולם באותו בוקר עסק בשאלה האם יש להכיר בנהג שהוגדר כספק שירות בחברה גדולהכעובדבתיקים העוסקים בשאלה האם התקיימו יחסי עובדמעביד (או מועסקמעסיקכמו שראוי לומר בימים אלה), התיק מוכרע בדיוק על הפרקטיקות הקטנות האלהאם הנהג השתתף בימי הכיף לילדי העובדים והיה לו כרטיס עובד – זה מחזק את המסקנה שהוא עובדאם לעומת זאת הוא לא קיבל שי לחג והשתמש במשאית שלו ולא של מקום העבודה – אז הוא ספק שירות ולא עובדבמעבר לכיסא הקלדנית השופט ביטא (וכונןמציאות לפיה הוא והיאשניהם עובדים גרעיניים בהעסקה ישירההוא הפך את היחסים להרבה יותר אופקיים והרבה פחות תחומים והיררכייםאגבהודות למאבק ארגוני מוצלחקלדניות בתי המשפט מועסקות כיום בהעסקה ישירהאחרי שנים רבות של העסקה קבלניתלו היו מועסקות כעובדות קבלןהמחווה של השופט הייתה מציידת אותן בראייה לטענתן שיש להכיר בהן כעובדות רגילות ולא כעובדות קבלןזאת כמובן לא יכולה להיות ראייה יחידהאך לצד אינדיקציות נוספותכמו האם הקלדנית קיבלה שכר בימי אבלה המשפחתיאו האם היא התבקשה מדי פעם למלא תפקידים אחרים בארגון שאינם נוגעים לקלדנות כאשר המזכירה לא באה (למיין מכתבים למשלאו לענות לטלפונים ולקחת הודעות) – המעבר של השופט לכיסא הקלדנית יחזק את טענת הקלדנית שהיא בעצם חלק אורגני ממקום העבודהולא ספקית שירות חיצונית.

5. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי זה באופן כללי רעיון מעולה להחליף תפקידים בארגוןלמשללדרוש מסטודנטים לרפואה לנסות להגיע לחדר מיון בתור פציינטיםלא כפרסונלולבדוק את היחס ואת רצינות הטיפולאו למצוא דרך לתת למרצים להרגיש מה זה לקבל ציון נמוך או משוב לא פרודוקטיבי על שאלה בכיתה או על עבודההשופטולו לדקות ספורותהרגיש את זה בגוףהרגיש איך זה להיות קלדניתתקתוק ההקלדה החרישי והמתמיד שליווה את הדיון היה עכשיו תוצאה של פעולת אצבעותיו (ואוזניווקודקודו). הוא אפילו לא בחר להישאר בעמדת המחשב שלועל הכיסא שלו (והוא יכול היה להעביר אל המסך שלו את השליטה על עריכת הפרוטוקול בלחיצת כפתור פשוטה). הוא גופא עבר להיות הקלדניתאגבאחרי כמה סשנים בתור קלדניתאין ספק שכל שופט יהפוך להיות הסנגור הגדול ביותר של הקלדנית בפעם הבאה שהיא תבקש מהעד לחזור על המשפט האחרון שלו.

6. כשהשופט עבר לכיסא הקלדנית זה היה אקט מרגש כי אקט שכזה הוא נדיר וכמעט איננו ברפרטואר האפשרויות במציאות התעסוקתית ובתרבות הארגונית בישראלממש כמו ב"זמנים מודרנייםשל צ'פליןרוב העובדים בישראל הם קודם כול מכונות של תפוקהזה נכון לא רק לקלדניות או למנקות עופות במפעלעורכי דין נמדדים לפי כמות השעות החודשיות שבהן ניתן לחייב את הלקוחותמרצים באוניברסיטה נמדדים על פי מספר הפרסומים ומספר הסטודנטים שהם מלמדים בכיתה בשעת הוראה ממוצעתכשהפריטו את מיון המכתבים בדואר ישראלהעובדות הממיינות היו יושבות בשורה כשמעליהן סטופר שמודד כל הזמן את התפוקה שלהןמי שהייתה צריכה לצאת לשירותים נדרשה לצעוק "עכברעכבר", ואז העובדת שמוגדרת "עכבר"(!) הייתה רצה למקום שלה והן היו מתחלפות בזריזותוככה "העכברהייתה עוברת מכיסא לכיסא של עובדת שצריכה לצאת לשירותיםהשופט והקלדנית באולם שבו נכחתי היו שני חתוליםחיננייםממוקדיםובה בעת עם רגליים על הקרקע ועם מעוף (לכו אתי לרגע עם המטאפורה – זו תכונה חתוליתהשילוב הזה של ארציות ומעוף).

לתרבות ה"סמוךיהיה בסדרתחליקתזרוםיש חסרונות רביםמגשר המכביה ועד מלחמת יום כיפור (ד"ר אורית קמיר כתבה על כך מאמר מבריק בשם הנפלא ארץ מאלתרת אסונותיה – לא מצאתי קישור ישיר אך התפרסם בתרבות דמוקרטית 1, 1999). אבל לתרבות הזאת יש גם יתרונותבאלתור ובחוסר הפורמליות הישראלית יש גם הרבה יופי ותועלתהצד השני של ביקורת ה"סמוךהוא הקלות שבה הישראלים מכופפים את הכלליםדוחפים את גבולות ההיררכיה הארגוניתממירים את מוצקותם של הכללים בנוזליות (או לפחות בצמיגיות). ה"סמוךוה"יהיה בסדר הם גם תנאי האפשרות לכך ששופט יעבור לכיסא הקלדנית כשהיא צריכה ללכת להביא קפהתרבות "הסמוךמבטאת משהו עמוק באמנה החברתית הישראלית – שלכל אחד יש פוטנציאל לשכנע אותך שאם רק תקשיב לותבין למה הוא ממש חייב להיכנס לדואר על אף שזמן הסגירה חלף לפני דקהותפתח לו את הדלתכמה פשוט ויפה.

או כמו שהנשיא ברק היה מנסח זאת – בין קומבינה ואלתור לבין שמירה קפדנית על הכללים והגבולות – יש צורך באיזון זהיר ומדויקומה שראיתי באולם בית הדין לעבודה השבוע ביטא איזון מופתי

על הצלבה נוספת בין תרבות לבין משפט – הפעם דרך שלטים במעליות – כאן.

* עדכון: מסתבר שרק לפני 10 ימים נתן השופט העליון יצחק עמית פסק דין שבו מופיעה התייחסות לפרקטיקה שבה דנתי כאן.

"המבקשים אף הלינו על כך שבחמשה דיוני קדם משפט שנערכו בפני בית משפט קמא, לא נכחה קלדנית מטעם בית המשפט והפרוטוקולים נרשמו על ידי השופט יפרח בעצמוגם כאן, אין לי אלא להביע הערכתי לשופט יפרח, על כך שלא ביטל זמנם של הצדדים ולא ביטל ישיבה עקב היעדרותה של קלדנית, אלא נטל המקלדת לידו. אף אני "חטאתי" בהקלדה ביושבי בערכאות הדיוניות בהיעדר קלדנית זמינה, ומעולם לא הלין בעל דין על כך, נהפוך הוא."

 

 

Screen Shot 2014-05-17 at 8.52.22 PM

מדברים

הפילוסופים בגדו.
הם מתארים.
זה בסדר.
הם
מסבירים.
להסביר זה בסדר.

הם
מסבירים
את מה שאפשר
להגיד.

הם
הם כבר
הם כבר לא
מנסים
את מה
שאי.

בדיוק כשחשבתי על חוסר המשמעות של הכול מישהי פתחה ליד שולחן האוכל בקבוק ספרייט. דיאט ספרייט. שהתיז לכל הכיוונים. בסימטריה. מרהיב. כמו ממטרה. הייתה לנו כזו בגינה. כשהייתי ילד. בדיוק כשחשבתי על הספרייט, במדשאה, בחצר של האוניברסיטה הפתוחה, שמתי לב לארבעה עורבים מתעופפים. מסתופפים בברוש. מדברים מדברים מדברים.

עבודה בעיניים

עפעפיים תקינים
לחמית שקטה
קרנית שקופה
לשכה קדמית עמוקה וצלולה
קשתית שלמה
אישון עגול ומגיב
עדשה זכה ובמקומה
דסקה תקינה
מקולה שמורה
רשתית צמודה

(סיכום בדיקת עיניים של ח"ל. הזכויות על פירוק הטקסט שכתב הרופא לשורות קצרות שמורות לה).

לכל קמט יש סיפור

בשבוע שעבר התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ על ניתוחים פלסטיים. הטריגר היה פרסום תמונות של השחקנית לארה פלין-בויל אחרי שעברה פרוצדורות קוסמטיות שעיוותו את פניה והעלימו את יופיה.

כפי שתוכלו לשמוע, זה היה רב-שיח סוער, בהשתתפותם של השחקנית עמנואל הורי, שסיפרה שהיא מזריקה בוטוקס מגיל 30, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין והפסיכולוגית הארגונית אורית קלייר-ארזי. במהלך הדיון עלתה שוב ושוב המילה "רפואה", שהשימוש בה בהקשר הנדון נשמע לי יותר ויותר כמו זילות של התחום: לא מזור משווקים המנתחים הפלסטיים, כי אם חבלה שיטתית ושגרתית של הגוף, סיכונים, חתכים, הרדמות, חומרים וכאבים בלתי חיוניים ועוד.

בעקבות הראיון החליטו בתוכנית "עושים צהרים" להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק. ביום ראשון (3.11.13) אתראיין שם שוב במסגרת הקמפיין.

שתי הבהרות: ראשית, אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים באופן קטגורי. אם מישהי מרגישה שהאף שלה גורם לה אומללות ותיקון קטן יעשה את כל ההבדל, או אם מישהו נכווה או נפצע והצלקת מצערת אותו – הפלסטיקה בהחלט יכולה לסייע ולהרים תרומה חשובה לאיכות חייהם. מה שמטריד אותי הוא השתרשותה של "תרבות החובה" בקרב נשים רגילות, כולנו, שפשוט נראות בגיל שלנו. העובדה הפשוטה והטבעית הזאת היא לא קבילה בתרבות הנוכחית. אנחנו מקבלות מסר לפיו חובה עלינו לנקוט בכל הטיפולים שאנחנו יכולות (ולא יכולות) להרשות לעצמנו: לטשטש קמטים, להפוך את השפתיים לשופעות ומפתות (הרבה פעמים באופן שנראה מוגזם עד גיחוך), למתוח את עור הפנים באופן שיוצר הבעה מופתעת תמידית ופנים אחידות של כל מתוחות הפנים, כאילו לא "לכל אישה יש פנים" (על משקל "לכל איש יש שם"). לא סביר שנחייה בשלום עם תרבות התובעת מנשים להסתיר את גילן ולתקן את גופן באופן תמידי, באמצעות הליכים יקרים, כואבים, מסוכנים ולא חיוניים משום היבט רפואי.

חזיתות טיפוח חדשות נפתחות כל הזמן, ומרגע שהן משתרשות הן הופכות בהדרגה לחובה המסמלת נשיות תקנית, כמעט כמו לצחצח שיניים. כך למשל, בחזית צביעת השיער כבר הפסדנו – כמעט כולן צובעות, ואין על זה הרבה חשיבה ביקורתית, וקשה בשלב הזה לפתוח את מודעותנו לביקורת כזאת, לכך שאפשר גם אחרת. ובכל זאת, כפי שאמרתי בראיון, נסו לדמיין כמה זמן וכסף ונשימת החומרים הרעילים והמסרטנים שבצבעי השיער היה נחסך מאתנו לו היינו כולנו מסרבות לדבר הזה. אז יכולת להיות אפרפרה ובת 40 ולא להיראות מבוגרת הרבה יותר מכפי גילך. כשכולן צובעות, זאת שלא צובעת נראית זקנה. זה עניין של פעולה קולקטיבית, של הנשים כולן בחברה נתונה.

ושנית, גם אם זה עשוי להישמע אחרת, אני לא ממקמת את עצמי בעמדה שיפוטית כלפי אישה שעוברת ניתוחים, מתיחות או הזרקות. נשים יודעות היטב (וזה מתקשר לנקודה הקודמת) מהן הדרישות החברתיות מהן, הציפיות שבלעדיהן יהיה להן קשה הרבה יותר להצליח. הן מפענחות מעולות של התרבות שבה הן חיות. אין פה תודעה כוזבת או כניעה חסרת ביקורת לציפיות חברתיות. האתגר שלנו הוא ליצור חברה שבה נשים יכולות לשגשג ולהרגיש טוב עם עצמן גם בלי מתיחת פנים והזרקת בוטוקס.

אז נסו להאזין השבוע לראיונות סביב השארת הקמטים. נראה לי שיהיה מעניין.

עדכון: אתראיין בנושא בגל"ץ ביום רביעי הקרוב (6 בנובמבר), ולא היום. ככה זה בעסקי השעשועים 🙂

אנשים אומרים

א.
את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכול נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

(מתוך "אורזי המזוודות", חנוך לוין)

ב.
…ואחד אמר לחברו: "המשימה העיקרית
בתעשיית ימינו היא ליצור חומרים
חזקים ביותר שיהיו גם קלים".
כך אמר ובכה והלך לדרכו. כמו בלוויות.

(מתוך "כמו בלוויות", יהודה עמיחי)

ג.
אנשים אומרים כל מיני דברים.

משתתף בצערך. שלא תדע עוד צער. אבל היו לה חיים טובים ומשפחה נהדרת. זה משאיר כזה חור. קשה, הא? לא מתרגלים אף פעם, פשוט חיים עם זה. האמת אין מה להגיד, פשוט אין מה לומר במצב כזה. הי, תודה שחזרת אלי, משתתפת בצערך. רזית?! שניפגש רק בשמחות. היא הייתה מאוד גאה בכם. הייתה צעירה? תהיו חזקים, תשמרו על אבא. אני מכירה את זה, גם אני עברתי את זה. הזמן יעשה את שלו. זה חלק מהחיים. ככה זה, אין מה לעשות. בסוף מתרגלים. היא כל כך אהבה אותך, כל הזמן דיברה עליך. איזו אישה היא הייתה. שלא תדעו עוד צער. אמא זו אמא. מה קורה אתך, איפה אתה היום? לא מתאוששים מזה אף פעם, זה אמא-אבא, אי אפשר. אין ברירה, חייבים להמשיך. זהו, מעכשיו נפגשים רק בשמחות. הצטערתי לשמוע. החיים נמשכים. מה אני אגיד, מה כבר אפשר להגיד. בבניין ציון תנוחמו. תגיד, איך אבא? תדע לך, זה לא עובר אף פעם, הזמן לא מרפא, להפך. אבל רק לפני חודשיים הכול היה בסדר, מה קרה? כל כך אהבתי אותה. נורא, פשוט נורא – איפה אבא? אתה חייב להתגבר. לפחות זה בסדר הנכון. תשמע, אלה החיים. אין מה לעשות. מה, איך זה קרה?