שתיקות ושאגות

הספד לאבי, שאול כוכבי 2022-1933

יש מובן שבו הדבר הכי הגיוני לעשות במצב שאנחנו נמצאים בו כעת הוא לתת מקום לאבא שלנו. כלומר, לשתוק. דקת דומייה שבתוכה אפשר יהיה לשמוע את הקול החזק, הרועם, הבוטח, של אבי; ואת הנוכחות המרשימה שלו. ואת צחוקו. זו תהיה שתיקה שבה ההיעדר יחשוף את עצמו ככזה. ואז גם אפשר יהיה לדמיין: לדמיין אריה, ישוב על כורסה, או על כיסא מלך מפואר, שואג בסוואנה של הזית 15 בקריית ביאליק, רעמתו-בלוריתו מתנפנפת ברוח.

אבל כמו מדען שניסח תיאוריה הרמטית ומסוכנת ולפתע מבין שהוא היה מעדיף שתהיה שגויה ולא רוצה שהיא תהיה בת-מימוש, שהבין משהו שאסור שיהיה נכון, ולכן מריץ עוד ועוד בדיקות בחישובים, כך אני מבין שתמיד אוכל לממש את אופציית השתיקה, אבל שעכשיו אני צריך, בדיוק כמו שאבא שלי נהג, לקצר את מרווחי השקט; מרווחים שבהם הידיעה מחלחלת והופכת להבנה מאיימת.

מכורסת האריה שלו נהג אבי לשאוג על היסטוריה ועל ההיסטוריה, וספציפית על זו של המאה ה-19 והמאה ה-20. משחזר קרבות ואיגופים, לעתים מתאכזב מכך שאי-אפשר להציל את המהלכים השגויים. שואג על תרבות, על קולנוע, על ״יוליסס״ של ג׳ויס, על השארם של לנארד ברנסטין ובכלל על מוזיקה. ובעיקר שואג עם המוזיקה וגם מגביר את הווליום. כאן הוא גם שאג וגם נהם, כמו אריה שתובע בעלות על טריטוריה – נהמה שמרעידה את האוויר ומסמנת נוכחות עבור שוכני הטריטוריות הסמוכות, וניצח על המוזיקה עם היד. במצמוצי עיניים, בלי מילים – לא היו לנו מילים לזה – ידענו שזה בלתי נשלט.

לפני כחודשיים, בנסיעה האחרונה שלנו יחדיו, מבית החולים הביתה, שמענו מוזיקה קלאסית. הכנתי לו מראש את הפלייליסט. מיד כאשר החלה היצירה עצם אבי את עיניו ושקע ל״בין הזמנים״ של המוזיקה שנהג להאזין לה בשבת בבוקר. הוא היה עייף ולכן הפעם לא נהם איתה. אבל שוב, ללא שליטה, היד שלו קיבלה חיים משל עצמה, זזה בחלל הרכב, וניצחה על שופן. גופו נחלש, אבל רוחו הייתה חזקה. וכתמיד גם הזיכרון היה חזק: הוא הצביע בהתלהבות על המחלף ועל המבנים חדשים לאורך הדרך והתפעל מחשמול קווי הרכבת. כוח החיים שלו היה עצום, חייתי. אני שמח על כך שהוא זכה להיות חד וצלול, וגם שלם עם רצונותיו, עד יומו האחרון.

אני מבקש לצמצם עוד ועוד מרווחי שקט, ולכן אני עובר לדבר על תחילת הדרך: אבי היה שריד לתקופה אחרת. בשנה שבה נולד, 1933, הוצג בקולנוע "מרק ברווז" של האחים מרקס. בסן-פרנסיסקו התחילו בבניית גשר הזהב, רוזוולט הושבע לראשונה לנשיאות ארצות הברית, והתקבל התיקון ה-21 לחוקה האמריקנית, שהביא לסיומה של תקופת היובש. בברלין נשרף הרייכסטאג, ובמדורה אחרת נשרפו שם גם ספרים. באותה השנה, בסקוטלנד, דיווח עיתון באינברנס על זוג שצפה במפלצת באגם לוך נס – זו נחשבת לתצפית הראשונה במפלצת בתקופה המודרנית. רחוק משם, בהודו, מהטמה גנדי התחיל את צום המחאה של 21 הימים נגד השלטון הבריטי. ב-24 ביולי, ימים ספורים לפני שאבא הגיח לעולמנו הפרוע, בוני וקלייד הצליחו לחמוק משוטרים אחרי קרב יריות. נותרו להם 10 חודשים לחיות.

אבא שלי נולד ב-29 ביולי, במזל אריה. זה היה יום שבת. כגור אריות הוא התחיל את חייו בעפולה, שפעם הייתה כפר זעיר בשם "איל פולה", שם עבדו אריסים פלסטינים עד שהאדמות נקנו על ידי חברת קהילת ציון. כשהיה פעוט עברה המשפחה לקריית חיים ובה גדל והתבגר. שם קרא ספרי הרפתקאות ובמשחקי הילדים נופף בחרב כמו ארול פלין. בקרית חיים, מעין אתונה מקומית ומודרנית, קריה שאותה במובן מסוים לא עזב מעולם, גידל אבי בלורית, כלומר רעמה, ואט-אט הפך מגור אריות לכפיר אריות. שם גם היה חניך ומדריך בנוער העובד.

אלה היו ימים אחרים, ימים "של פעם", ימים שמרגישים לי כמו משיעורי היסטוריה. מצעדים, נאומים, הסכמים בינלאומיים, סיגריה בזווית הפה או בפוזיציה הנכונה בין האצבעות, אבל גם גופיה עם חורים ותרנגולות מקרקרות בחצר. ימים של הבעות קשוחות בצרכניה, ב״אבטובוס״ וברחוב, והתנשפויות בחדרי-חדרים. והרבה חוֹל, הרבה מאוד חול, בדיונות הארוטיות של קריית חיים. אלה היו ימים שבהם לזמן היה זמן. והייתה לו משמעות ברורה יותר.

הכפיר הפך לאריה, התגייס, השתחרר, התחתן עם אמי שהפכה לזוגתו בצבא, אף שהכירו עוד כנערים במפגשי גרעין הנח״ל, למד כלכלה בלימודי ערב בזמן שעבד עם אבא שלו בעסק. השנים עברו. טל נולדה, אביב נולד, אני נולדתי. האריה הפך לשחל וזכה לנכדות – עמית, נעם ומאיה. וגם זכה לנינה, גאיה. הרעמה הידלדלה, אם כי רק במקצת, והוא החל יותר ויותר לבקר בטריטוריות נוספות. נסע עם אהובת ליבו, אימנו, למקומות רבים בעולם.

והוא תמיד עשה דברים, תמיד צמצם את מרווחי השקט: אסף בולים, השתתף בחוגי בית, למד ספרדית והתנדב בעמותת אחים בוגרים, ראה סרטים וקרא אינסוף ספרים. הוא גם היה מרצה לנו על כל אלה ועל דברים נוספים, מדי פעם בטון נזפני על שאנחנו לא יודעים את כל זה כבר בעצמנו. ובמקביל: ניסר, שייף, צבע, גזם, כיסח דשא, קדח, תקע דיבלים, הבריג ברגים – דאג שכל השורשים והפעלים בשפה העברית יזכו למימוש פיזי. כיום אני מעריך את זה מאוד, אבל היו זמנים שרציתי שהסולם שלו לא יגיע כל כך גבוה לשמיים. אם אבי היה שומע אותי עכשיו היה צוחק ואני הייתי אומר לו, ״אה, איך עשיתי לך ארס-פואטיקה עכשיו?!״ ואז היינו מחייכים זה לזה בנחת.

כאשר ריבה, אימנו, נפטרה, השתנתה לכולנו המשוואה. אבל לאבי השתנתה לגמרי סביבת המחייה. פגיעת האסטרואיד בודדה את חום השמש והקמילה את הירוק. ועם זאת, כוח החיים מפתיע. לאט ובשקט התברר שאבי קם בבוקר ו… שוב, יש לו מה לעשות! כמו אחרי שריפה גדולה, נוצרו חיים חדשים. לאט התפוגגו העננים, ואז התברר שאבי החל גם ללבלב. אמנם האריה הפך לליש, אך הוא ידע לתעל את שאגות הגעגועים לאמי, לצמצם את מרווחי השקט, וכתב-וכתב-וכתב, ללא הפסק, וקרוב-קרוב, על אמי המנוחה ואליה. הוא ניהל יומן ויום-יום סיפר לאמי על מהלך יומו וחוויותיו, ובמקביל נתן דרור לנפשו וכתב שירה נהדרת.

גם היחסים בין אבי לביני החלו מלבלבים. כן, לאחר מות אמי, לאחר ש״הקבוע הגדול״ של אבי הפך לפרמטר, לא הייתה ברירה – היה צריך לעשות שינוי גדול בתיאוריה, ובעקבותיה גם בפרקטיקה. כוח החיים טמון גם ביכולת להסתגל. אור השמש הפציע והיחסים בינינו צמחו לעברו בזווית חדשה, ואפשר להגיד שסופסוף הם קרו, ממש קרו. זה אחד מאותם רגעים משמחים בסרט הטבע של עולמנו הפרוע, הקול של דיוויד אטנבורו נהיה רך ואופטימי. האריה המבוגר קיבל אותי לתוך הטריטוריה שלו, קיבל לחלוטין. ובשמחה.

אני שמח מאוד על כך שאבא שלי ואני ממש עשינו את זה. גם הוא שמח, וידע לומר את זה. היינו יכולים לא להסכים, מאוד לא להסכים, אבל בלי מתח באוויר, וליהנות מעצם החלפת הדעות. היינו יושבים בפינת האוכל בשישי בצהריים, שותים בירה שהוא קנה במיוחד בשבילי, ומדברים-ומדברים-ומדברים. וגם יכולנו לשתוק ביחד, להיות יחד בלי מבוכה בתוך מרווחי השקט והשתיקה.

החודשיים וחצי האחרונים בחייו של אבי לא היו קלים, בלשון המעטה. אבל הוא נשא את השינויים הגדולים בחייו ואת מכאוביו באופן שנאמן לעצמו ושאי-אפשר היה שלא להתפעל ממנו. אבי הרעיף עלי אהבה רבה בחודשים האלה. וגם אני עליו.

כשאימנו נפטרה הרגשתי שהנורמליות קרסה. הפעם, ומזה כמה שבועות, אני חש אותה נמסה. אני מודה שהפעם אני קצת יותר מצויד כדי להתמודד עם המצב, וכבר הכנתי משפט שאני יכול להגיד לאנשים ששואלים אותי מה שלומי. למדתי מאבי: כשצריך, יש לצמצם את מרווחי השקט והשתיקה.

אבא, כמה שעות לפני שהלכת ישבתי לידך, הנחתי את ידי על החזה שלך ואמרתי לך שאני אוהב אותך. שאלת מה אמרתי וחזרתי על כך. והוספתי ״תזכור שאני אוהב אותך״. בתגובה חייכת אלי, חייכת ברכות.

אני מקווה שבקרוב לא אצטרך לצמצם את מרווחי השקט. ואני מאחל לעצמי שהיד שלי תזוז מעצמה כאשר היא תנצח על השקט שהשתרר בסוואנה.

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.

אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

Berlin is electrifying

נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.

פוסט פתאומי

קניתי בס חדשה, פרטלס. בזמן שאני עובד אני מדי פעם מפנה את ראשי ומסתכל עליה. אני ממקד את המבט, המראה הופך חד וברור, ולרגע אני מתקשה להאמין שהבס הזו, שעד לאחרונה יכולתי להסתכל עליה רק דרך המחשב, נמצאת כאן, לידי, אצלי בבית.

זו פעם ראשונה שיש לי שני בסים. בס חדשה בבית זה כמו להביא הביתה גור חתולים. מעבר ליחסים בין החתול המבוסס לחתולון החדש, יש את היחס שלך לכל אחד מהם, ואת המטא-יחס – התפיסה שלך כלפי היחס שלך לכל אחד מהם וכלפי האיזון שהופר.

הקנייה של הבס החדשה לימדה אותי כמה אני אוהב את הבס עם הוותק, אבל הבס החדשה היא כמו גור חתולים: לוקח מקום, לא תמיד מנומס כלפי הדייר הוותיק, ובאופן טבעי תופס את רוב תשומת הלב. וזה קצת לא נעים כלפי החתול השני.

כמו מערכת יחסים חדשה עם חתול, אני עדיין לומד את הבס החדשה ואת היחסים שלי אתה. למשל, חתלתול הוא תמיד חמוד מאוד, אבל צריך ללמד אותו שאסור לקפוץ ישר על האוכל (על השולחן זה בסדר, אפילו בעת הארוחה, אבל לא לעשות לי טביעות אצבעות באוכל). חתלתול חדש צריך לקחת לווטרינר, לחסן, וגם הבס החדשה נלקחה לסט-אפ, ואפילו זכתה למיתרים חדשים.

אני קם בבוקר, וכמו שדבר ראשון מחפשים את החתולון החדש, כך אני מוודא שהבס החדשה נמצאת במקומה – כל שכן שההצטלבות בין המטפורה בטקסט לבין הממשות לא כל כך רחוקה: קצת חששתי שפרנק יעיף אותה מהסטנד (כי אני בטוח שהוא מזהה שהיא קצת חתלתול. קאטו הזקן מבין אותי, הוא מתייחס אליה כמו אל נכד). לכן בלילות הראשונים אפסנתי אותה בארגז המהודר. כמו חתולון חדש שאתה כל הזמן חושש שהחתול הגדול יעשה בו שמות, ולכן דואג לסגור אותו בחדר לבד עם אוכל, מים וכלי לצרכים כשאתה הולך מהבית. וכמו עם חתול חדש, מדי פעם אתה גם נבהל – מה עשיתי, למה הייתי צריך את זה. אבל אז הוא ממצמץ בעיניים או נרדם עליך, ואתה, נטול הגנות, נמס.

בס חדשה, ואני מניח שזה נכון לכלי נגינה נוספים, אי אפשר באמת לבחור. זה פשוט קורה לך. כמו כשאתה מוצא חתולון קטן שמתחבא ליד גלגל של מכונית. הוא לא טוב יותר או פחות מהחתולון שדמיינת, ואולי בכלל לא חשבת לחלק את חייך עם חתול, אבל הוא נקרה בדרכך. וזהו, התחברתם. אין ברירה אחרת, ועכשיו הוא הכי שיכול להיות. הפרטלס היא לחלוטין לא מה שתכננתי, וגם להתחיל לנגן לא תכננתי. זה פשוט קרה.

אי אפשר לאלף את הבס, וכמו אצל חתול – גם לא צריך (אבל לפעמים רוצים). צריך למצוא את הדרך אליו, להבין מה הוא צריך ומה הוא רוצה. חתול אומר בעיקר את מה שחשוב לו, את מה שדחוף לו. והוא מביע את זה באלגנטיות. הוא מגדיר את היחסים, את המרחב, וגם את הזמן. הוא עושה את זה מתוך עמדה כמעט אגבית, אבל זה אנדרסטייטמנט שיושב על אנטייטלמנט. והוא נכנס אליך עמוק ולרוחב. בדיוק כמו הצלילים החמים, הסאונד המתפזר, של הבס. הצלילים האלה נוגעים בך לפתע, כמו חתול שמתחכך לך בעדינות ברגל.

הצבעים המשתנים של העלים בעונה זו של השנה דומים מאוד לצבעי הבס החדשה. והיא נחושה, גמישה; נמרה צעירה בסתיו. וקאטו, קאטו מזדקן מאוד.

פרנק מסתכל על הבס במבט בוחן

פרנק מסתכל על הבס במבט בוחן

לשטוף באסלה (פוסט בחירות)

מגבוני נייר טואלט לחים
נשטפים באסלה

מועשרים בתמציות
קמומיל, ויטמין E ואלוורה
להרגעת העור.
היפו אלרגניים, רכים
ובעלי כושר ספיגה
גבוה
המסייעים בשמירה על
ההיגיינה
האישית
כפעולה משלימה
לנייר הטואלט, ומעניקים
תחושת רעננות
מפנקת.

פותחים את
המכסה,
מנתקים מגבון
או שניים
במשיכה הצידה,
ומנקים בעדינות.
מומלץ לשטוף
באסלה לא
יותר מ-2
מגבונים בכל פעם.
מקפלים את
המגבון
הבא
וסוגרים מעליו את
המכסה כדי
לשמור על לחות
המגבונים.
בתום
השימוש במגבון
האחרון יש
להשליך את
האריזה
לפח האשפה

PH. 5.5

* הזכויות על הטקסט שמורות ל-Life, סופר-פארם

מגילת סן-מיקלה – שלושה ציטוטים

שלושה ציטוטים מתוך ספרו של אכסל מונתה, מגילת סן-מיקלה (תרגום: י.ל. ברוך; חידוש התרגום: אמציה פורת; עם עובד)

… אתם יודעים מפני מה צלב-ויקטוריה כל כך נדיר בצלב האנגלי? מפני שהגבורה בצורתה העליונה – הגבורה הסמויה מן העין, כדברי נפוליון – אינה זוכה בצלב-ויקטוריה אלא לעתים רחוקות, ומפני שהגבורה שאין המזל עומד לה שותתת דם עד מוות ואינה מקבלת שכר. (עמ' 313)

פצ'לה כבר היה זקן כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה, בן כמה היה לא ידעו לא הוא ולא בנותיו ולא שום אדם אחר. לשווא ניסיתי לברר את שנת לידתו בפנקסי הקהילה. הוא היה שכוח מתחילתו. אבל אני לא אשכח אותו לעולם. תמיד אזכור אותו כאדם ישר, נקי-דעת ותמים, שלא פגשתי כמוהו בשם ארץ ובשום תחנה מתחנות חיי. הוא היה רך כילד. (עמ' 372)

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשי-שטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך. (עמ' 388)

בדרך ל"עוף הנגב" (שיר אהבה)

את מספרת לי שהיית נוסעת
עם אביך
לפנות בוקר
במשאית מלאה בעופות
פטם
שאת והוא העמסתם
לשחיטה.
שלוש תרנגולות בכל יד
שניים עשר בכלוב
ממלאים קומה-
קומה.
אתם יוצאים מהמושב
אותה צורת התיישבות ייחודית
בדרך
למשחטת "עוף הנגב".
הכביש ריק
אינטימיות של לילה.
נוסעים
מפריחים את השממה.
אני מדמיין אותך
ילדה
ישובה במושב שליד הנהג
עינייך פקוחות מאוד לעולם
החשוך
מלקטות פיסות מידע
שיעובדו במוח
ויצקו את יסודות הנפש
שלך
עמוד עבה
עמוד דק
עמוד עבה
עמוד דק.

מדברים

הפילוסופים בגדו.
הם מתארים.
זה בסדר.
הם
מסבירים.
להסביר זה בסדר.

הם
מסבירים
את מה שאפשר
להגיד.

הם
הם כבר
הם כבר לא
מנסים
את מה
שאי.

בדיוק כשחשבתי על חוסר המשמעות של הכול מישהי פתחה ליד שולחן האוכל בקבוק ספרייט. דיאט ספרייט. שהתיז לכל הכיוונים. בסימטריה. מרהיב. כמו ממטרה. הייתה לנו כזו בגינה. כשהייתי ילד. בדיוק כשחשבתי על הספרייט, במדשאה, בחצר של האוניברסיטה הפתוחה, שמתי לב לארבעה עורבים מתעופפים. מסתופפים בברוש. מדברים מדברים מדברים.

עבודה בעיניים

עפעפיים תקינים
לחמית שקטה
קרנית שקופה
לשכה קדמית עמוקה וצלולה
קשתית שלמה
אישון עגול ומגיב
עדשה זכה ובמקומה
דסקה תקינה
מקולה שמורה
רשתית צמודה

(סיכום בדיקת עיניים של ח"ל. הזכויות על פירוק הטקסט שכתב הרופא לשורות קצרות שמורות לה).