אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

Berlin is electrifying

נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.

פוסט פתאומי

קניתי בס חדשה, פרטלס. בזמן שאני עובד אני מדי פעם מפנה את ראשי ומסתכל עליה. אני ממקד את המבט, המראה הופך חד וברור, ולרגע אני מתקשה להאמין שהבס הזו, שעד לאחרונה יכולתי להסתכל עליה רק דרך המחשב, נמצאת כאן, לידי, אצלי בבית.

זו פעם ראשונה שיש לי שני בסים. בס חדשה בבית זה כמו להביא הביתה גור חתולים. מעבר ליחסים בין החתול המבוסס לחתולון החדש, יש את היחס שלך לכל אחד מהם, ואת המטא-יחס – התפיסה שלך כלפי היחס שלך לכל אחד מהם וכלפי האיזון שהופר.

הקנייה של הבס החדשה לימדה אותי כמה אני אוהב את הבס עם הוותק, אבל הבס החדשה היא כמו גור חתולים: לוקח מקום, לא תמיד מנומס כלפי הדייר הוותיק, ובאופן טבעי תופס את רוב תשומת הלב. וזה קצת לא נעים כלפי החתול השני.

כמו מערכת יחסים חדשה עם חתול, אני עדיין לומד את הבס החדשה ואת היחסים שלי אתה. למשל, חתלתול הוא תמיד חמוד מאוד, אבל צריך ללמד אותו שאסור לקפוץ ישר על האוכל (על השולחן זה בסדר, אפילו בעת הארוחה, אבל לא לעשות לי טביעות אצבעות באוכל). חתלתול חדש צריך לקחת לווטרינר, לחסן, וגם הבס החדשה נלקחה לסט-אפ, ואפילו זכתה למיתרים חדשים.

אני קם בבוקר, וכמו שדבר ראשון מחפשים את החתולון החדש, כך אני מוודא שהבס החדשה נמצאת במקומה – כל שכן שההצטלבות בין המטפורה בטקסט לבין הממשות לא כל כך רחוקה: קצת חששתי שפרנק יעיף אותה מהסטנד (כי אני בטוח שהוא מזהה שהיא קצת חתלתול. קאטו הזקן מבין אותי, הוא מתייחס אליה כמו אל נכד). לכן בלילות הראשונים אפסנתי אותה בארגז המהודר. כמו חתולון חדש שאתה כל הזמן חושש שהחתול הגדול יעשה בו שמות, ולכן דואג לסגור אותו בחדר לבד עם אוכל, מים וכלי לצרכים כשאתה הולך מהבית. וכמו עם חתול חדש, מדי פעם אתה גם נבהל – מה עשיתי, למה הייתי צריך את זה. אבל אז הוא ממצמץ בעיניים או נרדם עליך, ואתה, נטול הגנות, נמס.

בס חדשה, ואני מניח שזה נכון לכלי נגינה נוספים, אי אפשר באמת לבחור. זה פשוט קורה לך. כמו כשאתה מוצא חתולון קטן שמתחבא ליד גלגל של מכונית. הוא לא טוב יותר או פחות מהחתולון שדמיינת, ואולי בכלל לא חשבת לחלק את חייך עם חתול, אבל הוא נקרה בדרכך. וזהו, התחברתם. אין ברירה אחרת, ועכשיו הוא הכי שיכול להיות. הפרטלס היא לחלוטין לא מה שתכננתי, וגם להתחיל לנגן לא תכננתי. זה פשוט קרה.

אי אפשר לאלף את הבס, וכמו אצל חתול – גם לא צריך (אבל לפעמים רוצים). צריך למצוא את הדרך אליו, להבין מה הוא צריך ומה הוא רוצה. חתול אומר בעיקר את מה שחשוב לו, את מה שדחוף לו. והוא מביע את זה באלגנטיות. הוא מגדיר את היחסים, את המרחב, וגם את הזמן. הוא עושה את זה מתוך עמדה כמעט אגבית, אבל זה אנדרסטייטמנט שיושב על אנטייטלמנט. והוא נכנס אליך עמוק ולרוחב. בדיוק כמו הצלילים החמים, הסאונד המתפזר, של הבס. הצלילים האלה נוגעים בך לפתע, כמו חתול שמתחכך לך בעדינות ברגל.

הצבעים המשתנים של העלים בעונה זו של השנה דומים מאוד לצבעי הבס החדשה. והיא נחושה, גמישה; נמרה צעירה בסתיו. וקאטו, קאטו מזדקן מאוד.

פרנק מסתכל על הבס במבט בוחן

פרנק מסתכל על הבס במבט בוחן

לשטוף באסלה (פוסט בחירות)

מגבוני נייר טואלט לחים
נשטפים באסלה

מועשרים בתמציות
קמומיל, ויטמין E ואלוורה
להרגעת העור.
היפו אלרגניים, רכים
ובעלי כושר ספיגה
גבוה
המסייעים בשמירה על
ההיגיינה
האישית
כפעולה משלימה
לנייר הטואלט, ומעניקים
תחושת רעננות
מפנקת.

פותחים את
המכסה,
מנתקים מגבון
או שניים
במשיכה הצידה,
ומנקים בעדינות.
מומלץ לשטוף
באסלה לא
יותר מ-2
מגבונים בכל פעם.
מקפלים את
המגבון
הבא
וסוגרים מעליו את
המכסה כדי
לשמור על לחות
המגבונים.
בתום
השימוש במגבון
האחרון יש
להשליך את
האריזה
לפח האשפה

PH. 5.5

* הזכויות על הטקסט שמורות ל-Life, סופר-פארם

מגילת סן-מיקלה – שלושה ציטוטים

שלושה ציטוטים מתוך ספרו של אכסל מונתה, מגילת סן-מיקלה (תרגום: י.ל. ברוך; חידוש התרגום: אמציה פורת; עם עובד)

… אתם יודעים מפני מה צלב-ויקטוריה כל כך נדיר בצלב האנגלי? מפני שהגבורה בצורתה העליונה – הגבורה הסמויה מן העין, כדברי נפוליון – אינה זוכה בצלב-ויקטוריה אלא לעתים רחוקות, ומפני שהגבורה שאין המזל עומד לה שותתת דם עד מוות ואינה מקבלת שכר. (עמ' 313)

פצ'לה כבר היה זקן כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה, בן כמה היה לא ידעו לא הוא ולא בנותיו ולא שום אדם אחר. לשווא ניסיתי לברר את שנת לידתו בפנקסי הקהילה. הוא היה שכוח מתחילתו. אבל אני לא אשכח אותו לעולם. תמיד אזכור אותו כאדם ישר, נקי-דעת ותמים, שלא פגשתי כמוהו בשם ארץ ובשום תחנה מתחנות חיי. הוא היה רך כילד. (עמ' 372)

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשי-שטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך. (עמ' 388)

בדרך ל"עוף הנגב" (שיר אהבה)

את מספרת לי שהיית נוסעת
עם אביך
לפנות בוקר
במשאית מלאה בעופות
פטם
שאת והוא העמסתם
לשחיטה.
שלוש תרנגולות בכל יד
שניים עשר בכלוב
ממלאים קומה-
קומה.
אתם יוצאים מהמושב
אותה צורת התיישבות ייחודית
בדרך
למשחטת "עוף הנגב".
הכביש ריק
אינטימיות של לילה.
נוסעים
מפריחים את השממה.
אני מדמיין אותך
ילדה
ישובה במושב שליד הנהג
עינייך פקוחות מאוד לעולם
החשוך
מלקטות פיסות מידע
שיעובדו במוח
ויצקו את יסודות הנפש
שלך
עמוד עבה
עמוד דק
עמוד עבה
עמוד דק.

מדברים

הפילוסופים בגדו.
הם מתארים.
זה בסדר.
הם
מסבירים.
להסביר זה בסדר.

הם
מסבירים
את מה שאפשר
להגיד.

הם
הם כבר
הם כבר לא
מנסים
את מה
שאי.

בדיוק כשחשבתי על חוסר המשמעות של הכול מישהי פתחה ליד שולחן האוכל בקבוק ספרייט. דיאט ספרייט. שהתיז לכל הכיוונים. בסימטריה. מרהיב. כמו ממטרה. הייתה לנו כזו בגינה. כשהייתי ילד. בדיוק כשחשבתי על הספרייט, במדשאה, בחצר של האוניברסיטה הפתוחה, שמתי לב לארבעה עורבים מתעופפים. מסתופפים בברוש. מדברים מדברים מדברים.