2 בדצמבר 2008
של יופי תירוש
דברים שאמרתי בפאנל לכבוד צאת הספר "העצמה במשפט", כרך מפואר של מאמרים בעריכת פרופ' מימי אייזנדטשט ופרופ' גיא מונדלק, בהוצאת רמות (סדרת "משפט חברה ותרבות") שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב. הפאנל התארך, וכיוון שתורי הגיע בשעה מאוחרת, קיצרתי את הפרזנטציה שלי. זו ההזדמנות להביא את הדברים במלואם.
***
אני רוצה להקדיש את דבריי למתח שעולה ממושג ההעצמה ולמורכבות שמושג זה מאפשר (ודורש), ולאחר ההבחנה התיאורטית, ליישם אותה על שתי סוגיות משפטיות.
בעיניי, עצם היוזמה של הספר הזה, האפשרות לארגן קובץ כה מרשים של מאמרים סביב המושג העצמה, מבטא את הצומת המושגי שבה אנחנו נמצאים, בתור אנשים שחושבים על המשפט ועושים משפט, כבר כמה עשורים: אני מתכוונת למתח בין התפיסה שהיא תוצר של הנאורות, של המשפט כמבטיח הגנה על הפרטים, כמקנה להם כוחות פוזיטיביים לנהל את חייהם כרצונם, להגשים את עצמם, כמו הכוח להתקשר בחוזים או להתחתן, או חירות העיסוק או המצפון, וגם הגנות מפני פגיעה, כמו שעושה המשפט הפלילי או דיני הנזיקין – לבין התפיסה של המשפט ככלי אלים ודכאני, ואלים ודכאני בצורה מסוכנת במיוחד, כיוון שהוא קונה לעצמו לגיטימציה, אחיזה בדמיוננו, בדיוק בגלל ההצלחה של הגישה הראשונה לשווק את המסר שלה. כלומר, מפי הגישות הביקורתיות למשפט, הטענה תהיה שאנחנו לא מרגישים כיצד כל הסדרה שהיא לכאורה בעלת כוח משחרר, גם פועלת כמנרמלת. הכוח להתקשר בחוזה גם מייצר תמונה שלנו כיצורים אוטונומיים ורציונליים, והכוח להפר חוזה ולשלם על כך פיצויים הופך אותנו לתועלתניים בחישובי העלות והתועלת שלנו. זה מה שהוא מצפה מאיתנו להיות. כך גם הכוח המעצים להתחתן, שהופך טווח שלם של בחירות חיים אחרות לבלתי נראות, בלתי לגיטימיות, ובלתי מתוגמלות בהון חברתי ובהון ממש.
אנחנו יודעים היום שלמשפט יש אפקט מנרמל. חקיקת חוק כמו חוק הסכמים לנשיאת עוברים (הידוע יותר בשם חוק הפונדקאות) משדרת מסר שלפיו זוהי אופציית חיים לגיטימית, זהו חוזה שלא רק שניתן להעלות אותו על הדעת בתור אחת האופציות להפוך להורים, אלא שזה אף משהו שהמדינה תתן לו גיבוי, אכיפה וסיוע אם הוא ייעשה על פי המרשם שהחוק קובע ומספק.
מושג ההעצמה נכנס כאן. הוא מבטא את המתח שאני מדברת עליו. במונחים של תיאוריה פוליטית ליברלית, העצמה היא מושג פרדוקסלי. מצד אחד הוא עוזר להגשים את החזון הליברלי של פרטים – אזרחים ונמעני משפט – אוטונומיים, ומצד שני, הוא נולד בדיוק מתוך ההכרה במגבלותיה של ההבנה הליברלית את האפשרות לאוטונומיה. לא כל האזרחים, או הנמענים המשפטיים, שווים זה לזה – לא רק ביכולתם לתרגם את כוחם לפעולה פוליטית אפקטיבית או למיצוי זכויותיהם, אלא גם ביכולת המקדמית, והיא היכולת לדמיין ולרצות, להשמיע קול–אפילו מול המראה–באשר לחזון שלהם לגבי החיים הטובים.
אמרטיה סן ומרתה נוסבאום עמדו על כך כשהצביעו על הבעייתיות במשטר פוליטי ומשפטי המתבסס על העדפות. העדפותיו של פרט, הם טוענים, מושפעות מן האופק הנראה לעין, ממה שביכולתו לדמיין ולרצותן, ומה שביכולתו לדמיין ולרצות מעוצב מאופק חייו. לדמיין משהו גדול וטוב פי מאה מנסיבות חיי כרגע זה משהו שונה לגמרי עבור אדם מהמעמד הבינוני ומהקבוצה הלאומית והאתנית ההגמונית לבין אדם שאין לו גישה למים נקיים, יש לו תרנגולת אחת, והוא בן קסטה נמוכה, למשל.
המורכבות הזאת באה לידי ביטוי לאורך כל הספר. שגית מור מצביעה על המתח שבין שפת הזכויות שמקדמיה מרגישים שהיא מעצימה באופן הראוי – שוויונית, מניחה שחקנים שווים ביכולת ההתמודדות שלהם – הזכות היא הזכות לנגישות עבור אנשים עם מוגבלויות, וההנחה הטמונה במאבק על זכות הזאת היא שכל אחד יכול לגשת. והנה, מן המאבק "מלמטה", של הפגנות הנכים, עולה האמירה שאי אפשר לחשוב על נגישות לפני שחושבים על מי יש לו אמצעים "לגשת" – להיכנס למסעדה או לבית הקולנוע או למקום העבודה. ואמצעים כאלה מוכרעים הרבה פעמים על ידי משתנים שנראים לא אלגנטיים, הפוגעים בטעם הטוב ובהרגלים של השיטה שלנו לעסוק בעקרונות ברומו של עולם – משתנים של כסף – של עוד כמה מאות שקלים לקיצבת הנכות.
בדומה, מיכל אהרוני וגליה פיט, במאמרן על סיוע משפטי לפיתוח קהילתי כלכלי, חושפות את מגבלותיו של השיח המשפטי בדיוק כיוון שהוא מדמיין נשא זכויות שאין ספק באשר ליכולותיו לתבוע אותן, לממש אותן, ואף להמשיג אותן לעצמו.
טלי קריצמן ואדריאנה קמפ עומדות על המתח שבין הרצון לפעול במישור הסימבולי של המשפט, ולשנות את מעמדו המושגי של הפליט, לבין הצורך הדוחק למצוא פתרונות מיידיים לאנשים קונקרטיים שנמצאים בסכנה, ובלא ארץ שתקבל אותם אליה. בהקשר הישראלי, המשמעות היא לשתף פעולה עם הראייה של פליטים כארעיים בישראל, כדי להעביר אותם הלאה, לארצות אחרות שהן יותר מכניסות אורחים ומסבירות פנים. שיתוף פעולה זה מחזק את הפליטים הקונקרטיים, אבל מחליש את ה-cause הכללי של ביסוס מעמד הפליט במשפט הישראלי.
נעמי לבנקרון מטפלת במתח שבין ההנחה הליברלית של הסכמה לעיסוק בזנות, לבין התפיסה של הזנייה, שלפיה הנשים העוסקות בזנות הן גם קורבנות. אך הגישה שהיא מציעה היא גישת ביניים מורכבת – מצד אחד קורבנות, אבל מצד שני תובעות, סובייקטים עצמאיים, שהמשפט יכול וצריך לתת להן לגיטימציה, קול ועזרה על ידי הפיכתן לתובעות לגיטימיות ורציניות של פיצויים אזרחיים. המתח ממשיך וגואה גם בשאלה מנין יבוא הפיצוי. אם סובייקטים אוטונומיים – אז בדרכי המשפט האזרחי הרגיל, מהנתבעים, שבמקרה הזה הם הסוחרים. אבל בשל הבעייתיות הרבה של גבייה מהסוחרים, מוצע פתרון קולקטיבי של הקמת קרן פיצויים ממקור מדינתי.
יכולתי להמשיך ולהדגים על עוד מאמרים בספר, אבל הזמן קצר, ונדמה לי שהנקודה הובנה.
מהספר עולה, איפוא, בצורה מרתקת דמות זו, של הנמען המשפטי שהוא גם וגם – גם סובייקט אוטונומי, בוחר, agent עצמאי, וגם כזה הנתון למערך של כוחות חברתיים, תרבותיים ומטריאליים. המאמרים פורשים בצורה רחבה דרכים שבהן אפשר להשתמש במשפט כדי לתקן עולם, לשנות מציאות. לאפשר לפרטים לזהות בתוך עצמם את הכוח והקול המאפשרים פעולה אפקטיבית לשליטה בגורלם.
במבוא מאיר העיניים, גיא מונדלק ומימי אייזנשטדט עומדים על כך שהמילה "העצמה" מחזיקה בתוכה מספר משמעויות, כשהמילה עוצמה, על היבטיה השונים, היא במרכזן.
נדמה לי שאפשר, בהקשר של דבריי, לעמוד על עוד משמעות אחת, והיא הקשר בין העצמה לבין עצמיות. נדמה לי שהפעולה של העצמה היא לעזור לפרט לזקק זהות, קול, זווית ראייה. לרכוש סובייקטיביות שמסוגלת להשתתף בשיח החברתי, במשחק הפוליטי, לתבוע לעצמה קיום, זיהוי, עמדה, זהות. הקבוצתי והאישי שלובים פה זה בזה, כמובן, או כמו שנהוג לומר בתיאוריה היום, מכוננים זה את זה.
אייזנשטדט ומונדלק כותבים עוד כי העצמה היא מושג מורכב ורווי קונפליקטים. העצמה של קבוצה אחת עשויה להחליש, ולא להעצים, פרטים חלשים בתוכה, או קבוצות אחרות. "העצמה", כפי שהם כותבים "אינה מעלימה יחסי עוצמה". העורכים ממשיכים וכותבים – והמאמרים בספר הזה מהווים ראייה ניצחת לצדקת טענתם – כי העצמה איננה מושג סגור, והוא מכיל בתוכו רפלקסיביות – מנגנוני ביקורת ושינוי.
ובהקשר הזה אני רוצה להקדיש את שארית דבריי, מבלי להשבית את השמחה, לשתי סוגיות משפטיות עכשוויות, שמדגימות את המגבלות של מושג ההעצמה, ושל השימוש בו בהקשר המשפטי. אני רוצה להרהר בקול רם על שני תחומים משפטיים עכשוויים, שבהם אפשר לומר שמדובר בהעצמה שהשתבשה. שני הנושאים משיקים לביו-אתיקה ולרפואה ומשפט, או בתחום שאני מכנה "גוף ומשפט”.
בימים אלה נדון בכנסת חוק תרומת ביציות (אולי עוד יעבור קריאה שלישית בפגרה, למרות שהכנסת כבר התפזרה). החוק הזה נועד לאפשר מה שעד כה לא התאפשר בישראל – והוא תרומה של ביציות של אישה אחת על ידי אישה אחרת הזקוקה לביצית, וכן תרומת ביציות למחקר.
הדיונים בחוק הזה עטופים ברטוריקה של העצמה מכל כיוון אפשרי. קודם כל הנתרמות, שהן במצוקה גדולה, בכמיהה להיות אימהות, וגם אם לא מהביצית שלהן, אז לפחות שההריון יהיה בגופן, ואפילו אם לא זה, אז לפחות שבן זוגן יוכל להיות האב הגנטי של הילדים. אז הנשים המקבלות יועצמו, כי יוכלו להרות, ובכך להגשים כמיהה מרכזית של הרבה נשים, לא רק להפוך לאם, אלא להפוך לאם על ידי הריון בגופן.
אבל גם ה"תורמות" מוצגות בדיוני הוועדה שדנה בחוק כנשים אלטרואיסטיות, שרק רוצות לעזור לנשים אחרות, אחיותיהן העקרות, ולקידום המחקר.
ואחת הקבוצות הלוביסטיות המרכזיות שמאחוריו היא קבוצה בשם עמותת חן לפריון וחיים. זהו ארגון שבין השאר מקדם את עניינן של נשים המעוניינות בתרומת ביציות, שתיעשה בישראל, ולא יצטרכו לנסוע בשביל זה לחו"ל, דבר הכרוך בעלויות גבוהות. עמותת חן לפריון וחיים הולידה את החוק הזה בגרסתו העוברית (כן, יש פה משחק מילים), ודחפה אותו במשך כעשור בכנסת, עד שהגיע לחקיקה.
מה שמעניין כאן ושראוי להתעכב עליו, הוא המעבר הכמעט בלתי נראה בין הכמיהה לילד, שמתורגמת לכמיהה לביצית, שעוברת טרנספורמציה מאוד מהירה לשפה של זכויות.
מ- אני נכספת ("הלוואי ש…", "מי יתן")
ל- אני מבקשת, רוצה ("האם אפשר לקבל בבקשה")
ל- אני דורשת, זו זכותי ("זה שלא נותנים לי את זה זה פגיעה בזכות להורות/אימהות").
ואז אני אקים עמותה, ואלך לכנסת ואעשה לובי, ואגבש זהות סביב הזכות להיתרם.
הנשים הללו עברו תהליך של העצמה. במונחי העורכים, הן עברו תהליך "שבו הפרט מצליח להגדיר את רצונותיו באופן עצמאי ומושכל, לבחון את החלופות לעשייה … לקדם את בחירתו, לבחון את החלטתו מעת לעת… וכו'”.
עד עכשיו התייחסתי לנשים שמגופן מופקות הביציות בשם "תורמות". אבל בעצם מדובר במוכרות. הפרוצדורה של הפקת ביציות הנה כואבת, מתישה, ארוכה ובעלת סיכונים — הן מידיים, כגון זיהומים, והסיכון הכרוך בהרדמה מלאה בעת שאיבת הביציות – והן לטווח ארוך, כמו העליה בסיכון לסרטן שד ולסרטן שחלות. הטיפולים כרוכים גם בתופעות לוואי כמו מצבי רוח, התנפחות של הגוף, עייפות ועוד.
לפי החוק, הנשים הללו יקבלו תשלום על הביציות שהן נותנות מגופן, ומטבע הדברים, יהיה מדובר בנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שצריכות את הכסף .
אם כן, כשאנחנו מדברים על השימוש בכלי המשפטי כדי להמשיג צורך של הנשים המעוניינות בביציות, כדי "לחבור יחד ולהניע שינוי" ו"להרחיב את העשייה הדמוקרטית על דרך של … השפעה באופן דינמי ורציף על תפיסת פרטים וקבוצות את צרכיהם", עלינו גם לחשוב על הקבוצות שנפגעות מהעצמת קבוצה אחת.
מה שהחמיץ השיח בוועדת הבריאות של הכנסת על החוק כמעט לחלוטין היא הפגיעה בזכויותיהן של נשים אחרות ובאוטונומיה שלהן. ה"נשים האחרות" הן אלה שבשל מצוקה כספית, יפקידו את גופן לפרוצודורות קשות, שאינן נטולות תופעות לוואי וסיכונים, של טיפול הורמונלי להפקת ביציות רבות.
העובדה שיש טכנולוגיה שמאפשרת הפקה של ביציות רבות מאותה אישה, והעברה של ביצית מאישה אחת לאחרת, מאפשרת את הקפיצה המושגית לשפת הזכויות, וזה כשעד לפני זמן קצר בכלל לא היתה כזאת זכות. גם כאן, למותר לציין, לצד חוק הפונדקאות, נמחקות האלטרנטיבות להורות ביולוגית. הגושפנקא המשפטית, החיפזון חסר התקדים להסדיר תחום זה בישראל, עושה עבודה של נירמול, מצמצם את אופק האפשרויות המדומיינות, ומרחיב את טווח האפשרויות הלגיטימיות.
נושא שני שאני רוצה להעלות הוא הדיונים על המתת חסד. לפני שלוש שנים נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות. אין ספק שאפשר להמשיג אותו במונחים של העצמה. החולה הסופני שנמצא בסבל ובכאב גדולים, מסוגל, באמצעות הכלים שנותן לו החוק, להגדיל את השפעתו שלו על נסיבות חייו. זהו חוק שמתווה דרך לבטא אוטונומיה, לכתוב את סיפור החיים שלנו גם במצבים השבריריים והקשים ביותר.
במבט ראשון, באמת מדובר בבעיה אוניברסלית וטראגית של האדם באשר הוא אדם. מה עניין השוויון בין המינים לכאן? ואכן, ב-2005 נחקק בישראל "חוק החולה הנוטה למות". כשקוראים את החוק, באופן לא מפתיע, אין כל התייחסות מגדרית. יש חולה ויש רופא, הגברי הוא הסתמי.
לבו של החוק הוא הקביעה כי:
"15.(א) חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות [כלומר, מודע למעשיו ויש לו יכולת החלטה רציונלית] אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהמנע מטיפול רפואי בו."
החוק, עם זאת, אוסר במפורש לבצע בחולה הנוטה למות פעולות פוזיטיביות שעשויות לגרום למותו, אפילו אם החולה מבקש זאת והוא נמצא בצלילות ובכשירות מנטלית. (סעיף 19, 20). בנוסף, אי אפשר להפסיק טיפול לחולה הנוטה למות, גם אם ביקש זאת. אפשר רק לא לחדש טיפול, במידה שהופסק. כך שיש סייגים משמעותיים לאפשרויות לסייע לאדם להפסיק את חייו.
ועם זאת, לצד התיאוריה, יש גם פרקטיקה. אנחנו יודעים שיש הרבה מקרים שלא מדווחים, שבהם רופאים, מתוך רצון טוב והומאניות, או בני משפחה, מאותם טעמים, מאפשרים לחולה ליטול כמות רבה של משככי כאבים, המביאה למותו, או מפסיקים להזרים לו חמצן. מערכת המשפט הישראלית הכירה דה פקטו במעשים הללו, ואין עליהם העמדה לדין.
אבל אקט כזה, אקט של בקשה לא להמשיך לחיות, לא נעשה בחלל ריק. הוא מתבצע על ידי אנשים קונקרטיים, עם תכונות מסויימות, עם תפקידים חברתיים, עם תפיסה עצמית מסויימת, ובתוך מערך חברתי, שהרבה פעמים הוא מערך חברתי של יחסי כוח.
מסתבר, לפי מחקרים שנעשו בארצות הברית, שמקרב כל ההמתות שסייע להם ג'ק קבורקיאן (הרופא שישב על כך בכלא), הפציינטית הראשונה שלו היתה אישה בת 54, חולת אלצהיימר. שמונה הפציינטים הבאים היו פציינטיות, נשים, וחצי מהן היו במצב לא סופני. מתוך 75 המתות שביצע, למשל, ב-1997, 72 אחוז היו של נשים (54 נשים). רובן לא היו קשישות, אלא בגיל העמידה. והגיל הממוצע של הנשים היה נמוך מהגיל הממוצע של הגברים שסייע להם למות.
בנוסף, מההמתות המדווחות שהתרחשו בארצות הברית בין 1960 ל-1992, 65% מאלה שהומתו היו נשים. 90% מאלה שביצעו את ההמתות היו גברים, בדרך כלל בעלים או בנים, ובדרך כלל תוך שימוש בנשק חם. זה נתון בעייתי, שכן הוא מתבסס על דיווחים בעיתונים, ואלה נמשכים יותר לנשק חם מאשר לתרופות במנת יתר, שגם קשה יותר לגלות אותם. אבל אין שום דבר בעייתי בממצאים לגבי קבורקיאן.
חוקרת בשם סוזן וולף מבית הספר למשפטים באוניברסיטת מינסוטה, מנסה להסביר את הנתונים הללו, ולעורר מחשבה באשר לבעייתיות שלהם. לטענתה, התפיסה החברתית לגבי מה הופך את חיי האישה לחיים בעלי ערך משחקת כאן תפקיד משמעותי. נשים מחונכות לטפל בסביבה – בילדים, בבני זוג, בהורים מזדקנים. אישה שמגיעה לגע שבו היא כבר לא מטפלת אלא מטופלת, קל לה מאוד להגיע לתחושה שעדיף שתמות. התוצאה המתקבלת היא בעייתית בין אם מדובר בבקשה שלה, בקשה שהרופא נענה לה במהירות ובקלות, ובין אם מדובר בהצעה עדינה של הרופא, שהיא הסכימה לה בקלות, כי היא עימתה אותה עם חוסר הערך שלה. התפיסה של מהם חיים בעלי ערך עבור הפציינטית היא פקטור שגם היא וגם הרופא שלה מושפעים בו מן התרבות והחברה, מן המודלים של חיים נשיים שהם רואים מסביבם.
את השאלה של המתות חסד נהוג לבחון דרך המושג של אוטונומיה. השאלה היא האם אוטונומיה נגישה לכולם במידה שווה. הדמות שאנחנו בוחנים בדיונים על המתת חסד היא של מישהו שהוא נשא הזכויות האידיאלי, שיש לו את כל האמצעים להחליט מה לעשות, והוא לא נתון לאפליה או דיכוי.
ברוב המקרים, הרופאים הבכירים הם עדיין גברים. איך זה משפיע על יכולתן של נשים לעמוד על שלהן בטיפול, ולהתנגד לאינסטינקט להיות "ילדה טובה" ומטופלת משתפת פעולה?
נתון נוסף – באורגון, המדינה היחידה בארה"ב שבה מותרות המתות חסד, הגברים והנשים מתחלקים בערך חצי חצי. זה עשוי היה להרגיע אותנו. אלא ששיעור ההתאבדויות בלי קשר למחלה בארה"ב הוא בערך פי ארבע גברים מאשר נשים. כשלוקחים זאת בחשבון, התמונה נעשית בעייתית יותר.
השאלות הללו נכונות גם לגבי עניים וגם לגבי מיעוטים אתניים. בארה"ב, הלובי הגדול ביותר בעד חקיקת המתת חסד הוא של גברים לבנים. הקבוצות המתנגדות הגדולות ביותר הן נשים ומיעוטים גזעיים.
כשמסתכלים על נתונים של טיפול בשחורים בארה"ב, למשל, מגלים שהם בעלי שכיחות גדולה יותר שיכרתו להם יד או רגל, במקום לנסות שיקום וטיפול חלופי, בהשוואה ללבנים. השאלה היא האם הרופאים והממסד הרפואי מסוגלים לטפל בשחור ובלבן על בסיס ההנחה שהערך שלהם שווה.
עוד נקודה: עלות הטיפול הסיעודי. לא כולם יכולים להרשות לעצמם פיליפינית צמודה בבית, ואלה שאין להם כיסוי ביטוחי נרחב עשויים להיות צפויים ללחצים מהמשפחה או מהממסד הרפואי להפסיק את חייהם. זו הופכת להיות צורה של אפליה.
הקשיים עם חוקים המאפשרים המתת חסד קשורים גם לאנשים עם מוגבלויות, שחוששים שחוקים כאלה שולחים מסר שהחיים שלהם לא שווים, וכך, החשש הוא שגם החברה שמסביבם וגם הם יפנימו את המסדר הדכאני באשר לערך חייהם.
העורכים מתעקשים, באופן משכנע, על כך שצריך להבין העצמה כתהליך. "גישה זו היא היחידה אשר יכולה לייצר את אותו ערך מוסף שנותן מושג ההעצמה מעל ומעבר לרכיביו הפרטניים." בקשר הזה, אני רוצה להצביע על חוק חדש יחסית שאפשר לכנותו חוק שגישתו היא העצמה תהליכית.
חוק השלכות מגדריות בחקיקה, מ- 2007. הוא גם תיקון 6 לחוק שיווי זכויות האישה. חוק שח"כ עמירה דותן יזמה וקידמה והביאה לחקיקה מוצלחת. החוק הזה יושב בגאווה על ספר החוקים שלנו, וכמו שקורה הרבה עם חוקים ראויים, הוא לא מיושם. מה שהמשפטנים קוראים "אות מתה".
חוק השלכות מגדריות בחקיקה קובע בפשטות עקרון שנראה לנו מובן מאליו, אבל הוא מהפכני ביחס לאופן שבו הדברים התנהלו עד עכשיו: ועדת כנסת השוקלת חוק, או שמביאים לחוות דעתה חקיקת משנה, צריכה לקבל חוות דעת מקצועית על ההשלכות שיהיו לחוק הזה על השוויון בין נשים לגברים, או על תחום מהתחומים הנוגעים לפעולתה של יועצת ראש הממשלה למעמד האישה.
לו היה מיושם חוק זה בזמן דיוני הכנסת וועדותיה על חוק החולה הנוטה למות, היינו צריכים לשמוע את הנתונים והספקות שהשמעתי. בחוק תרומת ביציות הדבר לא נעשה מתוקף חוק זה, אלא בשל יוזמה של "אישה לאישה", ארגון פמיניסטי, ומספר מדעניות וחוקרות כגון כרמל שלו, סמדר קניון נוי ואחרות. לשאול את הצדדים מה עמדותיהם, כיצד החוק ישפיע על חייהם, זו הדרך.
ולו היה לנו חוק ההשלכות המגדריות בזמן חקיקת חוק החולה הנוטה למות, אזי היינו צריכים להעלות את השיקולים הללו. והיום, צריך לשאול, האם נאספים נתונים על חולים הנוטים למות ומבקשים להפסיק את חייהם? האם נאספים נתונים על המגדר שלהם, גילם, מצבם הבריאותי והמשפחתי?
בשתי הסוגיות הללו, אם כן, אנחנו עדים לקיומם של אותם סובייקטים מורכבים שבהם פתחתי את דבריי – סובייקטים הממוקמים בטווח שבין הפועל הבוחר האוטונומי, לבין הסובייקט במובן של נתין, שעליו פועל מערך של כוחות חברתיים.
אסיים בדברים הנכוחים של אייזנדשטדט ומונדלק, המהווים סיכום מצויין לדבריי:
“התמקדות בהעצמה מחייבת לבחון בכל עת מי מרוויח, מי מפסיד, מהו התהליך, וכיצד ניתן לשנות את מערך הכלים המשמשים להעצמה".
ביני לביני 