שלוש סיבות לא ללכת לראות את הסרט 300

1. דמיינו לעצמכם שני ניאו קונסרבטיביים, אמריקאי וישראלי (למשל את ג'ורג' בוש ובנימין נתניהו) מהגגים להנאתם על כוס ויסקי עם קרח. הם מפנטזים על העולם המושלם, עולם שבו כולם יראו סוף סוף שהם צודקים. מה יגרום לעולם להסכים עם השקפת עולמם? מה יגרום לעולם להבין אחת ולתמיד מי פה הטובים ומי כאן הרעים? מה יגרום לעולם להבין  איך להפוך את המסר שלהם לשקוף, למובן מאליו, ליפה ולצודק.

הפתרון המושלם נמצא: הסרט 300.

המתכון הוא פשוט: לוקחים מלחמה מן העבר הרחוק, כך שיהיה לה נופך היסטורי (זה עוזר כי הצופים שהולכים לקולנוע ירגישו קצת אינטלקטואלים), שופכים תקציבי ענק והרבה קטשופ בשביל הדם, ומוציאים סרט שעושים סביבו הרבה באז בתור אמירה אומנותית.

המלחמה, שהקהל לא יודע עליה דבר (כי כמה מאיתנו יודעים משהו באמת על מלחמות ספרטה ופרס) מוצגת בסרט כמלחמה צודקת. מלחמה של מעטים מול רבים (נשמע מוכר? זה נאמר בסרט) – ובעיקר, הסרט חוזר ואומר, זוהי מלחמתם של האזרחים החופשיים למען המשך שמירה על החירות שלהם. Freedom: זוהי הסיסמה שמושמעת למוחם של הצופים שוב ושוב, ממש כאקט היפנוטי. החיילים האמיצים מקריבים את עצמם. הם מקריבים את עצמם כי הם חופשיים, כדי לשמור על החופש שלהם, אבל גם על החופש של כולנו. וכל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לזכור אותם ולהביע את אסירות תודתנו. זאת נעשה על ידי המשכת פועלם המלחמתי, היינו המשכת השנאה, היריבות והמלחמה עם האויב האכזר. רק כך פועלם האמיץ והחשוב של הלוחמים לא ירד לטמיון.  

אז יש לנו לוחמים של העולם החופשי, שנאבקים בכוחות הזרים והאכזרים שסתם נטפלים אליהם באופן לא רציונלי. ממש כמו שיש לנו מאז 11 בספטמבר. וכדי לסגור את התמונה באופן הרמטי -הרעים בסרט הם הפרסים. לא צריך להיות פרופסור לספרות כדי לזהות את האנלוגיה לאיראנים של היום. המנהיג שלהם מגלומן וצמא דם, לא רציונלי, מחרחר ריב, מאמין שהוא אלוהים. מלבד זאת, כשהפרלמנט מסרב להקצות משאבים וחיילים נוספים למלחמה, הקולות הסרבניים מוצגים כבוגדים. הפטריוטיזם היחיד האפשרי הוא תמיכה במלחמה.

אידאולוגיות עובדות, היינו הופכות לאידיאולוגיות אפקטיביות, ברגע שמפסיקים להבחין בהן, ברגע שהן נעשות בלתי נראות. הסרט הזה, באמצעות החזרה על הסיסמאות הנבובות של לוחמי החירות והצדק, הופך את המלחמה בעיראק, למשל, ואת המלחמות הישראליות, למלחמות מובנות מאליהן; למלחמות צודקות. הסרט מתפקד כראייה המוחצת שדבר לא השתנה, ושהסיפור ההיסטורי חוזר על עצמו שוב ושוב. בדיוק כפי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, כך בכל דור ודור רודפים את הפרוטסטנטים (ומהם הספרטנים אם לא פוריטנים חמורי סבר, חרוצים וקשוחים?) ובכל דור ודור יימצאו לנו טובי בחורינו, כוחות האור האמיצים, שמוכנים להקריב עצמם בשביל החופש של כל אזרחי מדינתם, ושל העולם החופשי בכללו. ואנחנו נגדל אותם להיות עזים וגיבורים, ונשלח אותם לקרב ללא היסוס, ואחר כך, כדי להצדיק את הקורבן שלהם, נמשיך את מלחמתם עד אין קץ.  

2. הסרט הזה הוא שילוב של "נמר, דרקון" ביחד עם הסרטים האחרונים העקובים מדם של מל גיבסון, בתיבול של כמה אפקטים של יצורים מעוותים מטרילוגיית שר הטבעות. סרט שמציג עוד ועוד הרג ודם בסלאו מושן, בתנועות חינניות שהמצלמה מאוהבת בהן ומאדירה אותן בפטיש לאלימות ולמוות. ראשים ערופים, גפיים נכרתים ועפים באוויר, חניתות נזרקות בהילוך איטי.

ומה שעצוב עוד יותר הוא שהסרט שואף להתהדר באיצטלה מוסרית של אנטיגונה מינימום. חוק האל מול חוק האדם, החופש מול הבטחון המתרפס. וכולי וכולי.  

3. כבר מזמן טבעו פמיניסטיות שנונות את המונח HERstory ,כדי להנגיד אותו מ-HIStory, ללמדנו שההיסטוריה שנלמדת ונכתבת בספרים, ההיסטוריה המתועדת והקאנונית, היא הסטוריה מנקודת מבט גברית, שעשו אותה גברים. היסטוריה נשית תשאל "מי בישל את הארוחה האחרונה?", כלומר היא תחפש את הקונקרטי, את מציאות החיים היומיומית, הפעולות, האינטראקציות של האנשים בתקופה. לא את הפעולות ההירואיות, אלא את ההווייה היומיומית. לא את המאקרו, אלא את המיקרו. מהחומרים הללו עשויה ההיסטוריה.  

וזה מביא אותי לציטוט מספר נפלא שאני קוראת עכשיו, סוויטה צרפתית, מאת אירן נמירובסקי. הדמות המתוארת בקטע היא פליטה מפריז שחושבת על המצב בצרפת עקב הכיבוש הנאצי:

"מחשבה מציקה חלפה בראשה: הסומק שלה היה מתוצרת אמריקה, ולא יהיה אפשר למצוא לו תחליף. בשבועות הקרובים יהיה לה קשה להשיג אותו. זה העכיר את רוחה. נו, נו! על פני השטח הדברים ישתנו, אבל עמוק מתחתיו הכול יישאר אותו הדבר. יהיו מתעשרים חדשים, כמו אחרי כל האסונות, גברים שיהיו מוכנים לשלם ביוקר עבור התענוגות שלהם כי עושרם בא להם בקלות, והאהבה תישאר אותה אהבה. אבל בשם אלוהים, שכל המהומה הזאת תירגע כבר, וכמה שיותר מהר! שתתייצב לה שגרת חיים כלשהי, לא חשוב איזו. כל הדברים האלה, מלחמות, מהפכות, התהפוכות הגדולות של ההיסטוריה, אולי מרגשים את הגברים, אבל לנשים… אה, לנשים זה רק שעמום אחד גדול. היא היתה בטוחה לגמרי שכולן חושבות כמוה, שזה משעמם עד דמעות, משעמם שבא לפהק, כל המילים הגדולות והרגשות הנשגבים. גברים… קשה לדעת, קשה לומר… מבחינות מסוימות היצורים הפשוטים האלה הם-לא-מובנים, אבל הנשים נגמלו לחמישים שנה לפחות מכל מה שאינו יומיומי, עם הרגליים אל האדמה." (ע' 108). 

300 הוא סיפור של גברים. אני לא יכולה להימלט מהמחשבה שלו היו מושיבים שלוש מאות נשים, במקום שלוש מאות הלוחמים הספרטנים האמיצים, לדבר על האופק המדיני בין ספרטה לפרס, המלחמה העקובה מדם הזאת היתה נמנעת, ואולי הרבה מלחמות אחרות גם כן.

יש דברים מאחורי השמש

"הדברים שמאחורי השמש" הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי הרבה זמן. ובכלל, גם בלי האפיון "ישראלי", שאיכשהו הופך את ההצהרה בדבר האיכות שלו לפחות מחייבת, הוא פשוט סרט טוב. טוב מאוד.

יותר חשוב מסיפור המסגרת (המעניין כשלעצמו) הוא האופן שבו הסרט תופס בצורה מדוייקת רפרטואר של מחוות של ישראליות. האופן שבו האחים בסרט, במשפחה בורגנית תל אביבית, כזאת שממוקמת בדיוק על החציון הססטיסטי בכל המשתנים הדמוגרפיים, שורפים ימים של שיעמום בבית, למשל. המשא והמתן על השירותים שהאחות הקטנה תעשה לאח הגדול. הרביצה מול תוכניות הריאליטי כשבזווית ימין של הפה דוחפים ביסלי ובזווית שמאל במבה. השאלה הנצחית "עשית פּוּק?"

או הדיבור בין שליחי הפיצה שמחכים למשימת משלוח. "אני מאושפז עליך, אחי". הכמיהה להביא את הקומבינה ביבוא איזה מוצר דבילי בזול ושיווקו ביוקר. והרגע הקשה שבו השליח מוצא עצמו מביא פיצה לחברה מהתיכון, מפגש שמעמת את שליח הפיצה עם המקום שלו בחיים.

אסי דיין מדוייק וענק, כרגיל. וסנדרה שדה נפלאה, גם-כן כרגיל. וזוהר שטראוס הוא כוכב עולה. אבל הליהוק מבריק גם של השחקנים הפחות מוכרים: זיכרו את השם טס השילוני, שמשחקת את האחות הקטנה והרגישה, מעין טרמוסטט של הבית. וגם המתח האירוטי היפה שבין דמויותיהן של הילה וידור וטלי שרון ילווה את הצופים זמן רב.