הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.

פתיחה

בין בעלי החיים של גרדן סיטי יש גם שני חתולים זכרים אפורים שנמצאים תמיד יחד – חתולי רחוב רזים, מלוכלכים, בעלי הרגלים מוזרים ונבונים. הטקס המרכזי בסדר יומם מתנהל עם דמדומים. תחילה הם מטופפים לאורך רחוב מיין ועוצרים על מנת לבחון את סבכות המנועים של כלי רכב חונים, במיוחד אלו שבחזית שני המלונות "וינדזור" ו"וור", כי המכוניות האלו, רכושם של נוסעים שהגיעו מרחוק, מספקות את מה ששני היצורים הכחושים, השיטתיים, מחפשים אחריו: ציפורים טבוחות – עורבים, ירגזים ודרורים שהיו טיפשים מספיק להיקלע אל נתיבן של המכוניות הנוסעות. בעזרת כפותיהם המשמשות אותם ככלי מנתחים מחלצים החתולים מבין הסורגים כל חלקיק ציפורי. לאחר שתרו את רחוב מיין הם פונים תמיד בפינת מיין וגראנט ואז משתרכים להם אל עבר כיכר בית המשפט, עוד אחת מחלקות הציד שלהם. ובאותו יום רביעי בינואר אחר הצהריים היא אצרה בקרבה הבטחה משמעותית, כיוון שהאזור המה כלי רכב ממחוז פיני שהביאו אל העיר חלק מן הקהל שמילא את הכיכר.

הציטוט לקוח מספרו של טרומן קפוטה, בדם קר, והוא מהווה את פתיחת הפרק המתאר את הבאתם של רוצחי משפחת קלאטר לבית המשפט.

מזה זמן מה שאני מנהל עם עצמי דיאלוג ביחס לפתיחה הזו. יש לי כל מיני דברים לומר עליה, על הזווית שהיא מציגה ועל הרבדים שהיא פורשת. וגם על עצם הבחירה לפתוח כך את הפרק – שיש בה אומץ, אך גם פתיינות (שאני מוצא את עצמי מתמסר לה); וגם רסיסי אכזריות. חשבתי על העולמות המקבילים שחודרים אותנו, כאלה שעבורם אין צורך בהוכחה פיזיקלית; על הישרדות, על התפנקות ועל התפנקות לכאורה; על דרמה שקטה בטבע לעומת דרמה צווחנית בציוויליזציה; על היחסים בין תרבות לטבע, ועל כך שבמידה רבה, רבה מדי, בעצם ההעמדה של תרבות ביחס לטבע יש מן המניפולטיביות. לפעמים נדמה לי שיש בה גם הדחקה. אבל מודעת. וחשבתי על ביות ועל תירבוּת ועל האלימות שהמונח civilized טומן בחובו. מיד לאחר שסיימתי לקרוא את פתיחת הפרק נזכרתי בסצינת "החתול המתבונן" בסרט "הנוסע השמיני", וזה מוביל לעוד דבר שיש לי לומר עליה. אני אוותר.

כבר כאשר ניגשתי לכתוב את הדברים האלה ידעתי שאסתפק בלאזכר אותם, ואפילו לא את כולם, בראשי פרקים בלבד. שלא אפרט. ידעתי מההתחלה שפשוט אצטט את הפתיחה בלי שבעצם אומר עליה דבר. מה שבעצם הייתי צריך לעשות זה לצטט אותה וזהו.

סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית

אחת החלוקות המקובלות של העוסקים בעיתונות היא החלוקה בין כתבים ופרשנים. הראשונים תפקידם לדווח את העובדות; האחרונים לתת להן פרספקטיבה, להכניס אותן להקשר, להרכיב את סיפור. כולנו יודעים שהלכה למעשה החלוקה הזו היא כמעט בלתי אפשרית, וכי לא ניתן לדווח על עובדות בלי לפרש אותן, ולו משום הבחירה במלים שבהן נוקט המדווח. אבל בכל זאת, אנחנו נאחזים בחלוקה כדרך לארגן את המציאות.

כך למשל, עם הפרשנים הכלכליים (שטרסלר, ארלוזורוב) אני יכולה לא להסכים (ולרוב אני אכן לא מסכימה) – אבל כצרכנית מדיה לפחות יש לי יכולת להזהיר עצמי ממילותיהם, כיוון שאני יודעת שמדובר בפרשנות ולא בעובדות. החוזה שלי עם הכתבים הוא תמים יותר – ההגנות שלי יורדות כיוון שאם אין לי סיבה לפקפק באמינות העובדות, אינני מפעילה הגנות ביקורתיות.

מזמן לא נתקלתי בטישטוש כה בוטה של האבחנה הזאת כמו בדיווחים שנשמעו היום מפי הכתבים הכלכליים: הדיווחים על שיעור הגדילה במיליונרים בישראל. לא רק שהתבשרנו מפיהם על עליה של 17% בשיעור המולטימיליונרים הישראלים, ושל 42% בשיעור ה"סתם" מליונרים, אלא שכיוון שביליתי כמה שעות על הכביש, יצא לי לשמוע בשתי תחנות רדיו שונות מפי הכתבים, כבדרך אגב, כי הנתונים שעליהם הם מדווחים מלמדים שהכלכלה הישראלית גילתה שוב איתנות ויציבות, וכי מדובר בחדשות טובות, בהתאוששות. והדברים נאמרים כאילו הם המשך של הדיווח – פרשנות אובייקטיבית. משהו כמו: “אם כן, מנחם, הכלכלה הישראלית שוב מגלה איתנות ביחס למדינות העולם ומפגינה צמיחה בשיעור המליונרים". אחר כך ראיתי חדשות בערוץ 10. הכלכלה הישראלית שוב מתאוששת, דיווח יעקב אילון בממלכתיות רוויית נחת.

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר להתייחס לנתונים הללו בכזו אופטימיות – ועוד כזו המתיימרת להיות פשט – חף מדרש, לאור העובדה שאי השוויון בישראל (לפי מדד ג'יני) הוא מהגבוהים שבמדינות המערב (ראו המפה הזאת, שבה אפשר לנסות להתנחם מכך שמצב הפערים החברתיים אצלנו הוא פחות קשה מאשר בארה"ב, ברית המועצות, סין, ברזיל ופרו. טוב לדעת לפחות שאנחנו ממוקמים לצד מצרים, ירדן, אתיופיה והודו). דו"ח ה-OECD על ישראל הכתיר אותה לא מכבר בתואר המפוקפק של המדינה המצוייה במקום הראשון מבין מדינות הארגון מבחינת שיעור העוני. אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני. אחד מכל אלף ישראלים הוא מיליונר.

איני יכולה להבין כיצד צמיחה כה גדולה בשיעור המליונרים עוזרת למשק הישראלי. כיצד היא סיבה לאופטימיות. צמיחה בשיעור המליונרים מגדילה את הקיטוב בחלוקת העושר, מרחיקה יותר אנשים מאפשרות לקיום בכבוד, ומותירה יותר ויותר מן העוגה בידי מעטים. על כל שקל שעובר לידיהם, העשירים מרוויחים פעמיים: פעם מהגידול הנומינלי בהונם, ופעם מהגידול היחסי בפער ביניהם לבין העשירונים התחתונים, ההולכים ומנושלים, הולכים ונחלשים, הולכים ומוחלשים. עכשיו החזקים מאוד אינם רק חזקים יותר – הם גם חזקים במכפלה גדולה יותר ביחס לאחרים שמתחת.

וכל זה קורה ב-2010, פחות משנתיים אחרי המשבר כלכלי שטלטל את העולם, ושמוסכם גם על השמרנים שבפרשנים שהוא היה במידה רבה תוצאה של תרבות של תאוות בצע אישית, חוסר אחריות, חשיבה אינדיוידואליסטית שרואה עד קצה האף. טוני ג'אדט, אחד האינטלקטואלים המשפיעים של זמננו, פותח את ספרו האחרון באמירה (בתרגום שלי):

משהו עמוק פגום באופן שבו אנו חיים כיום. במשך שלושים שנה הפכנו את רדיפת האינטרס החומרי האישי לתכונה תרומית: אכן, רדיפה זו היא הרכיב היחיד שנותר מתחושת המטרה הקולקטיבית שלנו. אנו יודעים את מחירם של דברים, אבל אין לנו מושג לגבי ערכם.

מומלץ להמשיך ולקרוא תקציר מהפרק, כאן. הוא מסביר, בשפה פשוטה ועניינית, את מחיריהם הגבוהים – הגבוהים מדי – של אי שוויון בהזדמנויות, בסיכויים ובעושר. לאור הניתוח של ג'אדט, אי אפשר – פשוט לא ניתן – להכניס הגיון במשפט הבא, של סיגל שפירא, מנהלת במריל לינץ' בישראל, שדיבררה את הדו"ח אתמול בראיון לחדשות 10. וככה היא אמרה:

בישראל מתרבים העשירים, זאת עובדה אחת. ישראל כלכלה חזקה, צומחת ויציבה, זאת עובדה שנייה.

זה ממש מקרה קלאסי של ראיפיקציה. המושג "כלכלה" הפך לדבר כשלעצמו, שצריך לשרת אותו (שתצמח, הכלכלה, שתצמח) תוך שיכחה מה היו שימושיו המקוריים: המושג הזה אמור היה להיות אמצעי לדבר על האנשים שחיים בתוך מערכת חליפין מסויימת, על איכות חייהם, על אפשרויותיהם. במקום זה, הוא מזבח שאנו סוגדים לו כאילו היה תכלית לעצמה.

ובחזרה לכתבים הכלכליים: האם ההסבר לפרשנות האופטימית שלהם נעוץ בכך שהם פשוט עשו לעצמם חיים קלים וחזרו על לשונה של איזו הודעה לעיתונות של משרד האוצר, או של חברת מריל לינץ' שהנפיקה את הדו"ח? אולי זו עצלות עיתונאית. ואולי זו הגנבה מכוונת של אידיאולוגיית שוק חופשי קיצוני. אולי זה בכלל עיוורון לכך שקיימות פרשנויות אחרות. לא ברור איזו מהאפשרויות גרועה יותר.

עדכון בעניין משיק: למרבה השמחה פתחה ארנה קזין בלוג חדש בעניינים כלכליים: לאן הולך הכסף. שווה ביקור.

פוסט עצמאות

"צאנה צאנה" היה להיט בשנות הארבעים והחמישים, הנחשב חלק מהקאנון של "שירי החלוצים" בניתוחים מלומדים. למרות העשורים שחלפו, השיר כלול בהמלצות משרד החינוך ללימוד עצמי של נושאים הקשורים ל-60 שנה למדינת ישראל ואפילו במקראה לתלמיד שיצאה ב-2001. השיר היה גם מעין שגריר של מוסיקה ישראלית בתפוצות, כמו "הבה נגילה" היום, שהרבה אנשים שאין להם כל זיקה לישראל זיהו אותו כקשור לישראליות.

זה המקום לחשיפה משפחתית מביכה משהו: הקליפ שלהלן, שבו מבצעת את השיר להקת ה- Weavers (שימו לב לפיט סיגר האגדי, זה עם הבנג'ו), הפך להיות סוג של סרטון קאלט בבית שלנו. הדבר קרה באדיבותם של דורון ואילן, שכמו סוחרי סמים מתוחכמים, שיודעים שחומר טוב עושה את העבודה בעצמו, דחפו לנו אותו פעם אחת, ומאז לא יכולנו לקבל ממנו מספיק. כפי שתשימו לב, הם מברכים בתחילת הקליפ את ידידתם הקטנה מעבר לים, המדינה החדשה שזה עתה קמה.

אז לפעמים בסוף ערב של צפייה בסרט או סדרה על המקרן שבסלון, אנחנו שמים את הקליפ הזה לסיום. הוא מתפקד אצלנו בתור "פסוקו של יום". ולא שוכחים למחוא כפיים בדיוק בזמן ובפאתוס הראוי בפזמון. נסו את זה בבית. ואם כבר חשיפה, אז עד הסוף: אנחנו גם מקפידים על הגיית "במושבה" כפי שהם הוגים אותה, כלומר "במאשבה".

 אבל אנחנו לא לבד באובססייה שלנו. מסתבר שהשיר נלמד גם בבתי ספר ובמחנות קיץ יהודיים ונוצריים, והיו כמה ילדות אמריקאיות בשנות החמישים שהוריהן קראו להן צאנה, בעקבות השיר. כפי שתוכלו לראות בתגובות על הפוסט הזה, יש נשים בשם צאנה רמונה קרפנטר, צאנה סקרבורו המתגוררת בוושינגטון (שכלל אינה יהודיה), ואף של צאנה קלארק הרכה בשנים, שנולדה ב-1987, וצריכה לסבול בגלל שאמה אהבה את השיר הזה בבית הספר היסודי (מסיבות מובנות, יש לי רגישות לשמות מיוחדים, ואני שוקלת לשלוח לה מכתב הזדהות).

מילות השיר זכו לתרגומים לשפות רבות, ואפילו לערבית (מאת סלמן נטור). מעניין אם יש שם חיילים, פלאחים, או מושבות. המתנדבים לתרגמן מערבית עבורנו (אחרי הכל, ראש ממשלתנו הבטיח בנאום יום הזיכרון, באופן משכנע ביותר, כי ידיה של ישראל מושטות תמיד לשלום) יזכו בחולצה ותקליט (של ה-Weavers). אפשר לחלץ אותן מהתיעתוק האנגלי מהתווים כאן.

מסתבר שהיו מחלוקות על זכויות יוצרים על הלחן בארה”ב ובישראל, אבל הן לא מענייננו כרגע. ריבוי הגרסאות רק משרת את הדיון. אפשר לשמוע ביצועים מוקדמים של השיר בעברית כאן וכאן, וביצעו אותו אף יפה ירקוני, הפרברים ועוד רבים וטובים. וכאן ראיון עם יששכר מרון, המלחין.

והנה הזמנה לתרגיל קטן בקילוף שכבות טקסטואליות, בהתחקות אחר גלגולו של שיר בין הגלובלי ללוקאלי, בין המיליטריסטי להתיישבותי.

מילותיו המקוריות של השיר (מאת יחיאל חגיז, שעלה לפלסטינה מפולין והיה חייל במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי ), הן:

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה. אל נא אל נא תתעלמנה מבן חיל איש צבא.

אנו אנו נחמדים כולנו כפתורינו מבריקים. באנו באנו מרץ רב איתנו ובעיננו אש זיקים. 

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים באים לעיר.

הנה הנה באנה היגלינה [כלומר – לכאן, לכאן, בואו חישפו עצמכן] כי איתנו עוז ושיר.

אנו אנו אמיצים כולנו ובחזינו לב גועש.

באנו באנו, מרץ רב איתנו, זרם כוח, להט אש.

אין צורך להכביר מילים על כל מערכת הנורמות שמשתקפת מהשורות הללו. האזרחים מס' 1 הם חיילים, וכשהבנים סוף סוף באים מהקרב (והם כאלה חיילים מעולים שאפילו הספיקו לצחצח את כפתוריהם), הבנות צריכות לחוש אליהם ולהציע את חסדיהן. אחרי הכל, איך יהיה להם לב גועש? ולאן ילך זרם הכוח ולהט האש שלהם בהפוגה מן הקרבות? אין ספק שלניתוח מגדרי, גם אם ניקח בחשבון את הפערים בין התקופות, יהיה מה לומר בנדון. ובכל זאת, בהקשר של פוסט זה, אסתפק בהכרה בהתפעמותו של כותב השיר מן מהאפשרות של שיתוף יהודים בצבא הבריטי הלוחם בנאצים, ובמחתרות הנאבקות לריבונות יהודית בישראל. עם זאת, השאלה היא עד כמה גדול המרחק בין מערכת הערכים של השיר הזה לבין מה שאנחנו שרים ועושים היום, גם עם התפקידים שאנחנו מקצים לנשים, וגם עם הריבונות הנכספת, שבינתיים מתגלה כהישג מפוקפק, שסופו מי ישורנו. 

 ומה אומרות המלים באנגלית ששרו הוויברס? ובכן:

Tzena tzena, can't you hear the music playing in the city square?

Tzena tzena, come where all our friends will find us with the dancers there.

לאן נעלמו הבנות? איפה החיילים? היכן המושבה? דבר מזה אינו קיים בגירסה האמריקנית… לא חצה את האוקיאנוס. זה הופך לשיר קטן ולא מזיק על ריקודים בכיכר העיר, בקרב חברי קהילה ידידותית (את כל מילות השיר בגירסה האנגלית אפשר לראות כאן).

והנה, בשנות השישים, מבצעת את השיר בעברית להקה אמריקאית נוספת, The Wellingtons, והחיילים (שוב) נעלמים להם, כנראה ברוח ילדי הפרחים והאנטי מלחמתיות, ובמקומם אנחנו מקבלים חלוצים וקריאה לעבודה חקלאית קשה במבטא אמריקני מצחיק. ושימו לב גם לריקודים ברקע, שאמורים לחקות הורה, אבל נראים יותר כמו ריקודים איריים.

צאנה צאנה הבנות וראינה חלוצים במושבה.  הנה הנה אל נא תתחמקנה, פה אומה ועבודה.

וארלו גאת'רי, בצעירותו, נותן טוויסט אירי נוסף לשיר, עם סיפור מצחיק שהוא ממציא על משמעותן של המילים. שווה לצפות.

וכאן בווריאציות ג'אזיות בין הבתים לפזמון (כדקה וחצי מתחילת הסרטון), לתפארת בית האבות שבו הופיע הפסנתרן הנמרץ. והנה עוד גירסא שלא החליטה אם היא סמבה, סלסה או מוזיקת מעבר בין תשדירי שירות.

 שיריה של אומה הם ראי לרוחה, וגם מפעל קטן לייצור הרוח הלאומית ושימורה. אני חושבת לעצמי, אילו מלים מתאימות לשיר בימינו? אולי

צאנה צאנה המניות וראינה ירידות ועליות. אל נא אל נא תאבדנה יציבות בשוק האופציות.

או שמא:

צאנה צאנה החוקרות וראינה חשודים פוסעים בסך. אל נא אל נא ידיכן תרפינה משתיקה או טריק מלוכלך.

אתם מוזמנים להגיב עם גירסאות משלכם. יום עצמאות שמח.

עדכון: הקורא יואב הפנה את תשומת לבי לארטיפקט נוסף בז'אנר: נינה סימון שרה "ארץ זבת חלב ודבש" בליווי תזמורתי מדליק. תהנו. 

ארבע המלצות

הפיסקלית: תוכנית הרדיו המופלאה והנדירה This American Life, שמופקת בשיקגו מדי שבוע, עוסקת בתופעות אמריקאיות מגוונות, מנשף הסיום בבית הספר ועד דרי רחוב, דרך טסטוסטרון, והשאלה איך אנחנו חושבים על דברים שאין להם מילה. השבוע הם הפיקו תוכנית מעולה שמסבירה לבני אדם בלשון בהירה ואינטליגנטית איך הגענו למשבר הכלכלי הנוכחי. אני שמה פה את הלינק בחשש שהוא לא יהיה זמין אלא בתשלום בקרוב, אבל אם זה יקרה, אני אמצא דרך להעלות אותו בצורה אחרת. אגב, אפשר להיות מנויים על התוכנית, ואז היא יורדת אוטומטית ל-iTunes שלכם או דרך אתרים כמו Audible.com.

הסינמטית: לכו לראות את הסרט הצרפתי המבריק והעמוק "לאהוב אותך מאז". הפתעה אמיתית. סרט קטן מבחינת ההפקה. צנוע, בלי הרבה טריקים. הסיפור מתרחש במספר רבדים, ואני לא יכולה לדבר על רוב הנושאים שהוא מדבר עליהם, כי זה יהיה ספויילר. בכל אופן, ראיתי אותו לפני שבוע ואני עדיין חושבת עליו. חוץ מזה, המשחק מעולה, והצרפתים האלה — פשוט נעים להסתכל על הבתים שלהם, על היין שלהם ועליהם.

הפוליטית: בלוג קומיקס על הבחירות בתל אביב. ויוזאלית הוא בסיסי ביותר, אבל הוא שנון ונוגע בנקודות החמות של מערכת הבחירות כאן. וכמו שכתבה אילנה זפרן המאיירת האגדית בעכבר העיר, שתהיה לנו שנה דובה (לא, שולה, הו"ו מנוקדת בחולם, והבי"ת רפה).

הפמיניסטית: באילו טיעונים משתמשות הנשים הרפובליקאיות, בנסותן לשכנע שערכי המשפחה וההתנגדות להפלות, ושאר עמדותיהן, הן טובות לנשים? ראיון רדיופוני מרתק (להיכנס וללחוץ על listen now) עם חוקרת של ארגוני נשים רפובליקאיות, והאסטרטגיות שלהן בקמפיין העצבני שמתנהל היום בארצות הברית. החדשות הרעות: הן מוצאות אוזן קשבת אצל הרבה (הרבה מאוד) אמריקאים ואמריקאיות. החדשות הטובות: השפה הפמיניסטית נעשתה מיינסטרימית לחלוטין, עד כדי כך שהן מזהות שהן חייבות להשתמש בטיעונים של טובת האישה ושלמות גופה, ואפילו שוויונה. שווה להאזין. ובכלל, התוכנית שבה משודר הראיון הזה Fresh Air, היא תוכנית מדהימה, שבה מתראיינים שחקנים, מוסיקאים, אינטלקטואלים וכל מיני אחרים. לפעמים כשבא לי, אני מקלידה שם של אמן או סופר אהוב עלי בשדה החיפוש של אתר התוכנית, ומופתעת לגלות שיש ראיון אתו או אתה. נגיד, תום וייטס. נסו ותהנו.

אחוזת בית

שוב זה עומד לקרות. שוב זה קורה. שוב זה קרה: שוב חזרנו לארץ, ובעיקר לתל אביב. הפעם חזרנו ביחד – ומאותו מקום. כבר חודשיים פלוס שאנחנו בארץ.

מה, איך היה? מלבד שאלת ה'למה חזרתם' הצפויה וכו', שואלים אותנו 'איך היה המעבר?' ומבררים אצלנו כל מיני 'איך היה' לסוגיהם בנוגע לניו יורק. אבל כל פעם שאני מנסה להשיב אני מבין, וגם משיב, שבעצם לא עשינו רפלקסיה מעניינת על המעבר. בהתחלה חשבתי שאין לנו זמן, שאנחנו עסוקים בהתארגנויות על סידור הדירה בפרט והחיים בכלל. אבל אחר כך הבנתי שזה יבוא לבד (או שלא), שלא צריך להתאמץ לעשות את זה, ושאולי אנחנו גם לא כל כך רוצים לעשות את זה (כעת, או בכלל). איך שלא יהיה, לא ממש חשבתי ברצינות על  המעבר לתל אביב מן הצד הזה של העולם. חשבתי עליו ממנהטן, אבל לא מכאן. מכאן כל מה שהיה לי בראש עד ממש לאחרונה זה שלפני מספר שבועות הייתי במנהטן, ופתאום אני בתל אביב – ממשיך חיים מוכרים, אם כי ברור לי שאני מתנהל בהם טוב יותר.

העיר הזאת: אחד הדברים שהופכים את החזרה לתל אביב לפחות דרמטית מן החזרה הקודמת היא שאני מכיר סוף סוף את העיר הזאת, בטח את האזור בו אני גר, וגם שאני אוהב את תל אביב. אוהב, למשל, את השילוב בין חוף הים לאיזור העסקים והחלקים ה'קוליים' של רוטשילד וכו'. אין את זה בניו יורק, אין את זה בלונדון, אין את זה אפילו באדינבורו (שיש לה ים, אבל אין לה באמת חוף) ואין את זה בשאר המקומות בעולם בהם התגוררתי. תל אביב היא קצת שילוב של כל מיני היבטים של הערים האלה ביחד עם אנטליה (העשן של אתונה והשווקים של איסטנבול) בכלל, רבים לא מבינים עד כמה תל אביב היא עיר במובן הכי עמוק של המושג, ועד כמה היא עושה את זה – כלומר, את הדבר הזה של 'עיר' – טוב יותר (גם כשזה רע) מהרבה ערים אחרות בעולם.

נעים, אבל: אז כן, נעים לי ולנו בתל אביב, נעים מאוד. אבל אני לא יכול להתחמק מהעובדה שיש בישראל משהו שבא לי בזווית חדה מדי. זה לא שלישראל אין הרבה יתרונות, אבל לפרקים החסרונות שלה בולטים לי מדי. מניסיון העבר, אחר כך זה עובר (על אף שלא לגמרי), אבל בינתיים זה ישנו. חוץ מזה, בימים האחרונים אני מתחיל לאבד את המשמעות של השם 'ישראל', ופתאום נדמה לי שאני שומע קול עמוק ותנ"כי מצווה עלי כל מיני דברים. אז אני משתיק אותו. ואז אני מרגיש שיש בשם 'ישראל' משהו אלים, וחושב לעצמי שאולי עדיף 'יהודה'. ולפעמים נדמה לי ש'ישראל' זו בכלל חברת הובלות, משהו כמו 'ישרא-אל: הובלת משאיות וציוד כבד'. העניין הוא שבמנהטן לא הייתי צריך להתמודד עם הבעיות האלה.

הא ודא: שוב אנחנו גרים בדירה שיש עליה. דקה הליכה מהחוף. שתי מרפסות גדולות, אחת עם נוף לים. חדרי האמבטיה נאים ביותר – ואני מחובר מאוד דווקא לקטן שבהם. אז אפרופו רפלקסיה, תוך כדי שהתקלחתי במקלחת המפנקת שלנו, חשבתי לי שמה שכיף בניו יורק הוא הזרות – אותה זרות שכבר כתבתי עליה פעם. זרות מן הסוג שבתור ישראלי אין לי בתל אביב. בתל אביב מכירים אותי בשכונה – במכולת, אצל 'אבי גבינות' בשוק, ב'פעמיים קפה' וב'פוטוגרפיה' בנחלת בנימין וכו'. פעם לא, אבל כיום אני כבר מוכר בעיר…יחסית, אני מתכוון. כלומר, בואו ניכנס לפרופורציות: אני לא שלומי שבן. לא מוצאים אותי כל שבוע (אבל כל שבוע!) ב'טיים-אאוט' בפוזה של "אני לא מודע למצלמה, פשוט הזמינו אותי אז עליתי וטיפסתי ממעמקיי המוזיקליות המדהימה שלי וכל העבר הקלאסי וזה וזה וזה, ואני ממש לא עובד על הקוליות שלי". אז, כאמור, בואו ניכנס לפרופורציות: כן, ניו יורק בכלל ומנהטן בפרט מלאות ישראלים וישראליות. ובכל זאת, הזרות בניו יורק היא כזו שאם בא לך לנקז אגרסיות החוצה אז אתה פשוט יכול לעשות את זה ברחוב (כל זמן שאתה לא מסתבך עם המיתולוגיה המכונה The Law): לעשות פרצופים, להוציא קולות משונים, להקיא באמצע היוניון סקוויר ולסיים בהשתחוות, לדלג לאחור עם תנועות ידים לצדדים, להעמיד פני נכה – לגרור רגל, למשל, וכו' וכו'. לא שעשיתי את כל אלה, אבל יכול להיות שרציתי. בכל מקרה, נחמד שהאופציה קיימת. מדי פעם מצאתי את עצמי מהרהר בה. תפאורה היא עניין חשוב. את כל אלה קל לעשות, יחסית, כשאתה זר. ובכלל, כיף לקחת פסק זמן ולהיות לא שייך למקום בו אתה נמצא. אולי בגלל זה כרטיס הסאבווי עדיין מכורבל לו אצלי בארנק.

סוג של שגרה: לאחר מסע קניות מוצלח, בלתי שגרתי ו…לא בלתי משולהב, הדירה סופסוף מסודרת; אפילו הכסאות המשרדיים שקנינו כבר הגיעו (אגב, אנחנו לא 'רוכשים', אנחנו 'קונים'). חזרתי לעשות יוגה באופן קבוע. חזרתי להליכות על הטיילת. בקרוב אתחיל לשחות בבריכה (אני מקווה) – בינתים אני מסתפק בשחיה כמעט יומיומית בין הגלים. הדירה שלנו משקיפה לים, ולפנות ערב היא משקיפה לעבר השקיעה. אבל עוד לפני השקיעה אני חושב לעצמי מדי יום ביומו איזה כיף היה, איזה כיף עדיין, לעשות את כל הדברים האלה יחד עם יופי.

מגלה עתידות: "soon you will sail across water", כך אמרה לי פעם מגדת עתידות, ואפילו צדקה (רק שלא ברור שהיה לה סיכוי לטעות). אז מה הלאה? בקרוב אני טס ללונדון – יש לי שם כמה עניינים עם העבר שאני צריך לסגור, אבל לפני זה אני צריך לפתוח אותם קצת. בטח יופיע על זה פוסט בקרוב.

הפוסט שלפני (או: הרומן שלי עם מנהטן)

החזרה מן הטיול לקנדה התחילה לסמן את סוף השבתון בניו יורק ואת החזרה הקרובה לתל אביב. חזרנו לדירה במנהטן, פרקנו את התיקים, יופי נסעה להחזיר את הרכב והתקשרה אלי מהדרך לשאול אם בא לי שנלך לאכול משהו בחוץ. צעדתי לעברה ודיברתי לעצמי: כיף לחזור למנהטן. כיף להתהלך במנהטן. כיף להיות חלק ממנה. וחלק מן הכיף הוא תעתוע השייכות, השייכות שחוסר השייכות הוא חלק ממנה. כאילו מה שעושה את השהות כאן לעוד יותר כיפית הוא שאני לא באמת שייך למקום הזה ובו-זמנית חוסר השייכות עושה אותי, כמעט באופן מיידי, למאהב המושלם. כלומר, חלק מן הכיף הוא שבקרוב אנחנו נפרדים. וכן, אנחנו נעשה את זה יפה. נישאר ידידים וכאלה.

ובאמת, הקרוב הזה הולך ומתקרב, ועוד מעט נחזור לתל אביב ואז אני כבר לא אחשוב את כל זה. אבל אני אחשוב עליה. המשכתי לצעוד. צעדתי בקלילות. אבל תוך כדי שדיברתי לעצמי שמתי לב שאני גם קצת מתאמץ לייצר את הקלילות הזאת – הקלילות האשלייתית-אמיתית הזאת שאחרי או לקראת פרידה; סוג של תלישות, רוק דליל שלפני בחילה. כבר תקופה ארוכה שאני מספר לעצמי ולאחרים, כמעט כמנטרה, שאני לא עוזב את מנהטן בעצב ולא בשמחה, וגם שאני שמח לחזור לתל אביב (לא כל כך לישראל כמו שלתל אביב). ואני אכן חושב כך. אבל פתאום אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש בנדון. אולי אני בסוג של ואקום רגשי ביחס לפרידה. ואולי אני משקר לעצמי.

מה שבטוח, לקראת סיום התקופה אני מתחיל לחוות את מנהטן והסביבה ברטרוספקטיבה, בנוסח מקבץ הזכרונות בסיום 'הרומן שלי עם אנני': יופי ואני מבריחים את קאטו לדירה בוול סטריט. יופי ואני מתעוררים בדירה מוקדם מוקדם בלילה הראשון במנהטן, ויוצאים לטייל בעיר עוד לפני הזריחה. שיעור היוגה הראשון שלקחנו אצל ג'ני קפולר – מצאנו את הסטודיו הנכון! אני מסיים את סדרת 'ספרי צוקרמן' של פיליפ רות' בדרך חזרה מוושינגטון, ותוך כדי שם לב שהרכבת בדיוק עוברת בניוארק. גבריאל ביירן מתיישב לידי בבית קפה ('קאם סיט און מיי לאפ'!). קורא במיטה ספר שבלי שתכננתי מסתבר שהוא מתרחש במנהטן, ולהבין שרק היום בצהריים הייתי במקום שאותו הוא מתאר. ללכת לאיבוד מבחירה במטרופוליטן. החנות של ה'מומה'. מסיבת הדקדנס לכבוד ראש השנה. לשתות יין ב'סטונהום' בברוקלין. יופי מתרגשת מפיליפ סימור הופמן בג'ו קפה ומקשקשת עם מתיו מודין במסעדה איטלקית (ממליצה על קינוחים). אני ויופי רודפים אחד אחרי השני בסנטרל פארק. הקרייזלר בילדינג ביום שמש. יופי ורותם מרגיעות את הרוחות בתקרית אלימה בין לקוחות לבעלי מסעדה יפנית בברוקלין – ריב בין אפרו-אמריקאיות למהגרים אסייאתים, שיעור מעשי מאלף ומדכא ב'לימודי תרבות'. הליכה בטיילת לאורך ההדסון. פריחה אביבית בסנטרל פארק. השיק של הבחורות בצ'לסי. השיק של הבחורים בצ'לסי. קאטו בודק את הדסון סטריט בהיסוס מבעד לחלון – מתאים לו האביב בטרייבקה. להתהלך ביום שבת בסוהו. רוברט פלנט עושה את התנועה ההיא עם הרגל בהופעה (וחבל שגם לא את ההיא עם היד). התגלית של חנות הדיסקים (והתקליטים) בבליקר סטריט – מלא בוטלגים של זאפה ובכלל. לראות את הבובות המקוריות של פו הדוב ושאר החבורה מהספר בפאבליק לייבררי. יופי ואני מחכים בתחנת הסאבווי בשעת לילה מאוחרת ומצחיקים אחד את השני עד דמעות.

מנהטן, מנהטן. נפלאה ומחליאה, תאוותנית, מתוחכמת וקלילה, יצירתית – אבל צריכה קופסה. רמאית עם כובע נוצה וקריצה, אינטלקטואלית ואינפנטילית, סקסית, איסטניסית מטונפת ומזיעה, מנוכרת, גונחת, צועקת – אבל לעולם לא גומרת. מחושבת. נוירוטית, פסיכית, סוטה. ממוסדת, מטופחת וחנוטה. מצמצמת את עיניה, בודקת את הליפסטיק תוך כיפוף ברכיים ותנועת שפתיים מהירה מול המראה, כאילו יודעת מה היא רוצה. פרנק-נ-פורטרית. סופה ידוע מראש. קשה. פשוטה. בת זונה.

בימים שאחר כך יצאתי לסיבוב הופעות בעיר, באתרים שקרובים במיוחד ללבי. היא התחננה שאשאר. אבל הייתי חייב לסרב.
מנהטן, אני אוהב אותך נורא.
אבל אפילו ההצגה בפורטי סקנד סטריט נגמרת.
עכשיו צריך ללכת.

Cause I've seen blue skies
Through the tears in my eyes
And I realize
I'm going home.

(The Epilogue of The Rocky Horror Picture Show)

ניו יורק מדמיינת את עצמה ב-Staple Street

בשבועות האחרונים שלנו בניו יורק (כלומר עכשיו), אנחנו גרים בטרייבקה, בדירה מדהימה מבפנים ומבחוץ. על הפנים אולי אכתוב בהזדמנות אחרת, אבל הדלת של הדירה נפתחת לסימטה בשם Staple Street, שארכה כשני בלוקים, והיא מהווה אתר עליה לרגל לצלמים. כמעט כל בוקר אנחנו מתעוררים לקול הנגינה או השירה של זמרים ורקדנים שמצלמים קליפים, כלות וחתנים ביומם הגדול, קרונות ארוכים עם תאי הלבשה לשחקנים בסרט וצלמי אפנה.
יש משהו בסימטה הזאת שמזמין נוסטלגיה, שמאפשר להעלות באוב איזו רומנטיקה של ניו יורק של פעם. ניו יורק עם האדג', ניו יורק שלפני ג'וליאני. היום אופנתי פה להתגעגע אליה. בערך כל עשר דקות משמיע באזניי איזה מקומי את אנחתו. הוא יודע שהיו מחירים לחיים בעיר המצוייה על הקצה, אבל הוא גם יודע שיחד עם הבטחון הנוכחי ברחובות באה גם סטריליות תאגידית וצרכנית מסוג שרשתות אופנה, ריהוט ומזון אוהבות, ושמאפשרת להם להשתלט על שכונות שפעם היו מעבדה של יצירתיות נסיונית, כמו הסוהו, ולהעיף מהם את הבוהמיינים התפרנים, המשוררים המיוסרים והאמנים הרב תחומיים. איזה אמן מתחיל יכול להחזיק מעמד בעיר הזאת כששכר הדירה המינימלי הוא של ארבע ספרות (והראשונה אינה 1)? מנהטן הפכה מתחם של אנשי שוק ההון, עורכי דין, סוכני נדל"ן ואנשים שבאים מכסף, כמו שאומרים באנגלית. כן, וגם אנשים כמונו: אורחים לכמה חודשים, באדיבותם של מוסדות להשכלה גבוהה וקרנות מחקר לסוגיהן.
צלמים בסימטה "שלנו" משחזרים את אווירת הרחוב שבכל רגע עשוי להתרחש בו שוד מזויין, או לחלופין שחבורת ברייקדנסרז תפרוץ בו במחול בין פחי הזבל המתכתיים, אה-לה סטומפ פוגש את Thriller. הלבנים האדומות וסולמות כיבוי האש בין החלונות, הגשר בין שני הבניינים, הגראפיטי שהעירייה לא מנקה, כנראה כי הוא חלק מהאמביאנס (צריך לבקש מהעירייה אישור מראש לצלם כאן — בכל זאת ניו יורק הסטרילית), והעובדה שאין בה תנועת מכוניות יוצרת שילוב שקשה לעמוד בפניו.
צלמי האופנה מייצרים זרמי מים מלאכותיים כדי שהדוגמנית תשפריץ כשהיא דורכת בשלולית, אורות הפלאשים שלהם מומטרים על הדוגמניות המסכנות, שבקיץ ההביל הזה מדגמנות את קטלוג מעילי החורף של מייסיז (ובהתאם, בחורף מצטלמות לקטלוג בגדי הים של הקיץ הבא). צלמי הקליפים באים עם מכונות עשן ומאווררים שמעיפים קרעי עיתונים באוויר, ושחקני הקולנוע מוקפים במאפרות, מלבישות ומסרקות, ותמיד יש שם בסביבה גם כמה נשים צעירות שלא ברור מה הן עושות שם, חוץ מאשר להיות נערות סרט, על משקל נערת רוק (אבל כזכור, אין דבר כזה).
ובשבתות האחרונות גם התיידדנו עם צלם אחד חמוד במיוחד, ששמו Chris Zenado, והוא עושה פרוייקט של צילום אמנים, רקדנים ולהטוטנים מכל הסוגים. יורקי אש, מנגנות במסורים, מעיפי בועות ובולעי סכינים. אפשר לראות תמונות נפלאות שלו מהסימטה כאן. לאט לאט התפתח דיבור נחמד, ומפה לשם הוא נכנס לשתות קפה או להשתמש בשירותים. היום בבוקר הוא הביא איתו רקדנים, ואחת מהן התלהבה מקאטו, החתול שלנו, כשהיא נכנסה להחליף לבגדי הבלרינה וליטפה אותו ליטוף של רקדנית.
ואת השאר אתן לתמונות לומר.

פוסט גבולי

יש משהו מרתק בגבולות. לא רק ברעיון הגבול, אלא גם בגבול הפיסי עצמו. תמיד כשאני נוחת במדינה, אפילו ביקרתי בה בעבר, אני מתפלא שמדברים שם שפה שונה, מתנהגים ומתלבשים אחרת ומתנהלים שם באופן שונה. סוג הגבול שהכי מעניין אותי הוא הגבול היבשתי, גבול שבמעבר מיידי של 'מכאן לכאן' מעביר אותך 'מכאן לשם', זורק אותך לקוסמוס שונה בו אתה מתנהל באופן דומה לזה של דאג וטוני מ'מנהרת הזמן'. ליופי ולי קרה מעבר שכזה ממש לפני מספר ימים, כשנהגנו מ'הנוירוזות המאוחדות של אמריקה' לקנדה ובחזרה, לטיול שאמור היה להתרכז בעיקר במונטריאול, אבל בסוף התפתח לטיול מגוון יותר גם בקנדה וגם באזור הצפוני של מדינת ניו יורק. להלן מספר חוויות גבול, בעיקר ממונטריאול.

אופניים: דקות ספורות לאחר שנכנסנו למונטריאול שמתי לב שמימיני רוכבת לה לאיטה ב-חו-רה על אופ-נ-אים (את שלוש המילים האחרונות יש לקרוא במבטא צרפתי), כאילו הייתה בחופשה בכפר בדרום צרפת. עצרנו ברמזור, והיא עברה אותנו, הצבעתי עליה כדי שיופי תראה, ושוב עברנו אותה, והיא אותנו. תוך כדי שאני מסתכל על הרוכבת צפו בראשי מספר מילים מאוצר המילים הצרפתי הדל שברשותי ולבסוף הסתדרו להם במבנה של 'מנאז' א-טרואה'…? היא ישבה לה זקוף ורגוע על האופנים בחצאית סגולה קצרה ובחולצה לבנה דקיקה, כשלראשה תספורת שמצויה רק על המנעד הפרנקופוני, והיא הייתה שלווה. היא רכבה על אופנים כדי להגיע ממקום למקום. רק כדי להגיע ממקום למקום. זו הייתה רכיבה מרעננת. כמה שונה הייתה הרכיבה שלה מהרכיבה של הבחורות ברחובות מנהטן: רכיבה על אופניים בניו יורק זו המקבילה המהירה יותר של ג'וגינג או גלגיליות; זו משימה. ובהתאם צמודים לה אופנה ומראה ספורטיבי – רכיבה משימתית חמורת סבר של גוף נטול גוף.

קפה ומבוכה: נתחיל מהסוף. במונטריאול יודעים להכין קפה. במונטריאול יש בתי קפה מקסימים, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. ועכשיו להתחלה. חצי שעה אחרי שהגענו לדירתה של אריקה חברתנו, הרגשתי צורך בקפה. אבל לאריקה לא היה קפה בבית, אז היא שלחה אותי לצומת הרחובות הקרובה שמלאה בבתי קפה. כבר ממרחק שמתי לב שיש משהו טוב באוויר. כשהתקרבתי לבתי הקפה נכנסתי לממד אחר שסימן עבורי את הכניסה האמיתית למונטריאול: מבתי הקפה עלתה, כמו עשן מן הארובה, אווירה של חיים, של אהבה לחיים, אווירה של התרחשות חיובית ושל חיוכים. נכנסתי בנינוחות לאחד מבתי הקפה ולפתע נתקפתי מבוכה: לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש קפה 'טו גו'. זה לא בית קפה סינתטי של ארצות הברית; הוא לא בנוי לכוסות קרטון ולחיוך מעושה בתבנית של "הלו האו כן איי הלפ יו, ת'נק יו ורי מאץ', האב א-גוד דיי סר". איך אני יכול להזמין כאן קפה בקרטון, ועוד לצאת איתו החוצה לרחוב?! פסעתי החוצה, חיפשתי בית קפה ריק, ושם, כשאף אחד לא רואה אותי, הזמנתי קפה 'טו גו'. כאמור, הקפה היה מצוין.

גוף/נפש 1: כשמסתכלים על הגוף של הקנדים והקנדיות מבינים שהאנשים האלה בריאים בנפשם (לאלו שעוקבים אחרי הבלוג: ההתרשמות שלי מהאנשים בקוסטה ריקה לא הייתה כל כך מבריאותם הנפשית כמו מאנושיותם). הגוף שלהם – על סוגיו השונים וממדיו השונים – נראה נורמלי ברזונו ונורמלי במשמניו. נורמלי זאת מילה עם היסטוריה טעונה פוליטית. אני מתכוון גוף חי, גוף של בני אדם. גוף שאפשר לעשות איתו דברים, ולחיות ממנו.

גוף/נפש 2: המראה הרזה (בין שספורטיבי ובין שלא) של הבחורות הניו יורקיות מבטא שאיפה סמויה להיות נפש טהורה, שאיפה שההתקדמות האסימפטוטית אליה מתבצעת באמצעות העלמת הגוף. לפחות במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים, המבנה המנופח ממשקולות ופרוטאינים של הבחורים אמור להכיל את הנפש הזו – ולכן גם הרזון וגם ניפוח השרירים לעולם אינם מספקים. יש כאן חיבור מעניין לדיון – הגברי במהותו – בשאלת הגוף-נפש בפילוסופיה האנליטית של העולם האנגלו-אמריקאי, שהוא – להלכה ולמעשה – דיון שמזהה אך ורק את שאלת הנפש. גם בדיון זה הפרקטיקה היא לקחת את הדבר הנוכח ביותר – במקרה זה מדובר על הגוף – ולהפוך אותו בנוסח 'יקוב הדין את ההר' שמתחפש לניקוי יבש, למיותר (נשים שלוקחות חלק בדיון זה הפנימו את הדיכוי או מיישרות אתו קו). מעניין היה לראות כיצד היה מתפתח ומתנהל הדיון הזה אילו הושפע מן האירו-אמריקאיות (במובן המילולי ביותר של הביטוי) בנוסח מונטריאול.

עישון: לראות בחורה מעשנת במונטריאול גרם לי לחשוב וכמעט להשתכנע שסיגריה זה בעצם דבר מאוד בריא. זה לא רק האופן בו הן מחזיקות את הסיגריה, רואים עליהן שהן מעשנות בטבעיות של פיהוק, עם אפס רגשי אשם ושיק גנטי-אגבי (אחר כך שמתי לב שזה נכון גם לגבי הבחורים).

בילי ג'ין: הלכתי באחד מן הרחובות המרוצפים בעיר העתיקה של מונטריאול ומרוב שמחה ווייב חיובי מצאתי את עצמי מדמיין שהדריכה שלי מאירה את המרצפת כמו בקליפ של בילי ג'ין. לולא שרידי הנקע ברגל הייתי מסוגל לחקות את מייקל ג'קסון מקפץ ברחוב (מייקל, מצדו, זכה ממני סוף סוף לקצת סימפטיה).

אוטובוס: בנסיעה באוטובוס ובתחתית נסענו בין בני אדם.

נצרות: הסתכלתי על עיטורי הקיטש בבזיליקת נוטרה-דאם שאמורים לצבוע את האל הבלתי נראה ולייצג אותו בצורה מוגדרת (שבפועל מקטינה אותו) ומאדירה (כאילו הבלתי ניראות אינה אדירה מספיק), וחשבתי: לא רק שהנצרות היא דת מיסיונרית כלפי הלא-נוצרים, היא בעיקר דת מיסיונרית כלפי הנוצרים עצמם – היא כל הזמן עסוקה בשכנוע ופיתוי שמכוון כלפי המאמינים עצמם. אחר כך צלצל הנייד (המשיחה יופי עוד לא באה מהכנס, אבל היא מטלפנת): בהתחלה נלחצתי… בכל זאת, כנסיה, לא נעים. אבל תוך כדי שחפרתי במהירות אל הנייד שבתיק נרגעתי; הצלצול שלי הוא 'מיי סוויט לורד' של ג'ורג' הריסון. היו זמנים, אגב, שהריסון היה ממש דומה לישו. הו ג'יזס!

ארוס 1: רמת הארוס באוויר (בטח ברחוב סנט קתרין אחר הצהרים ביום יפה) גורמת לך להרגיש שאתה מתהלך בתוך אורגיה מעודנת ומתוזמנת להפליא. צריך להרים את הידים לאוויר וזה נדבק – כאילו הארוס מוגדר מבחינה פיסיקלית כחלקיקים.

ארוס 2: אני לא יודע לגבי האסקימואים (או כמו שאומרים בפוליטיקלי קורקטית, האינואיטים), אבל לגבי אנשי ונשות מונטריאול, אין ספק שזהו המפתח להישרדותם בחורף המקפיא.

ארוס 3: בשלב כלשהו כמות הארוס שנחתה לי על הכתפיים, יחד עם זו ששמתי בכיסים, פשוט הייתה כבדה מדי. ואז התיישבתי לנוח וכתבתי את השורות האחרונות.

בחורה (או: מפגש מן הסוג הפוסט מודרני): אחרי שסיימתי לכתוב את השורות הללו, התחלתי לעשות ניסויים עם המצלמה. תוך כדי חוצה בחורה את שדה הראיה שלי, פונה אלי ושואלת, בהתחלה בצרפתית ואחר באנגלית, 'אני מופיעה אצלך בתמונה?' אמרתי שלא, שאני רק עושה ניסויים עם הפוקוס. אבל היא הייתה שובבה, עשתה לי טיזינג, אז הוספתי: 'היית רוצה להיות אצלי בתמונה?' היא השיבה בחיוב, ואני הצעתי לה הסכם: אני אצלם אותה והיא אותי. היא הסכימה, נעמדה מולי, וצילמתי אותה. ואז, להפתעתי הרבה, ובשונה מן ההסכם שהיה לי בראש (שהיא תצלם אותי במצלמה שלי), היא שלפה את המצלמה שלה – שבאופן מפתיע עוד יותר הייתה זהה לחלוטין למצלמה שלי – וצילמה אותי בשיתוף פעולה מלא מצדי. היא גם שאלה איך קוראים לי (אני הייתי המום מדי מכדי לשאול), ולסיום אמרה 'יופי, עכשיו גם לי וגם לך יש מזכרת'. והלכה.

חיוכים: כשהייתי ילד, נער, חייל, בחור וכו' תמיד התקיל אותי, בהתאמה, הילד המופרע, הנער השחצן, החייל עם הקריצה הערסית הקבועה בעין או הישראלי הממוצע בשאלה, 'מה ת'מחייך מה?' והתשובה שלרוב לא טרחתי לספק היא שזו הבעתי הבסיסית. מאז שהמחשבים נהיו חלק מן העולם אני עונה לעתים בציניות שזו הבעת הדיפולט שלי. אז בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא: איזה כיף לחייך במונטריאול! אני מחייך אליהם, וכשאני מחייך אליהם, הם מבינים שטוב לי, ובגלל שגם להם טוב, וגם בגלל שלי טוב בעיר שלהם, הם מחייכים אלי בחזרה. וככה לאט לאט, במבטא צרפתי, העיר מקבלת צורה של חיוך. בניגוד למקרה של האמריקאים הנוירוטים מניו יורק, אני יודע שאף אחד מהם לא ילך לפסיכולוג שלו לקטר על זה שהחיוך שלי חודר לו למרחב הפרטי, ושאף אחד מהם לא חושב שאני סוטה מין פוטנציאלי. במונטריאול (וגם במקומות אחרים בקנדה, אפילו ליד הגבול במפלי הניאגרה) מבינים שחיוך הוא הבעה ולא מסכה, ולכן החיוך שלהם כל כך כיפי.

שפה 1: "פתאום מצאתי עצמי מידברת אותי, א-אה במב-טא צרפתית א-לה שנו אפארי, כאילו נהייתי חלק מן העיר ממש אני בעצמית… כמו אומרים זה 'זליג' של דיירקטור, קוראים אותו וודי אלן, אבל כזה אה-אי כמו נו, אומרים בצרפתית…".

שפה 2: צרפתית זו בעצם מילה אחת ארוכה ארוכה (ארוכה מאוד מאוד מאוד).

במקום מסקנה: מצד אחד יכול להיות שאני מגזים. מצד שני יכול להיות שלא. אבל ממש התאהבתי במונטריאול (בפרט) ובקנדה (בכלל), וכשמאוהבים מגזימים לטובה את תכונותיו של האהוב. אבל בשביל המאוהב, האהוב הוא המציאות; ולכן עבורו ההגזמה היא היא האמת.

לעשות בלגן

אחד הדברים שאנו מקבלים באימפרוביזציה לסוגיה (במוסיקה, בתיאטרון ובמחול) הוא ניסיון ליצור זרימה חלקה, כלומר, ניסיון ליצור סדר. הזרימה החלקה, הסדר, נתפסים כאן כיתרון, כהצלחה או כסוג של איכות: הצלחנו לגרום לזה להישמע או להיראות טבעי לחלוטין, על אף שהזרימה והסדר שהתקבלו מאולתרים (לפחות לכאורה; אבל לצורך העניין, וגם כי אני במצב רוח נדיב, אני מניח שהאימפרוביזציה מתבצעת באופן אותנטי לחלוטין); הצלחנו ליצור סדר כנגד כל הסיכויים. העניין הוא ש'כנגד כל הסיכויים' זה המצב הרגיל של קיומנו.

כך יוצא שהאימפרוביזציה אינה הערה על הבלגן, אלא דווקא על הסדר שנוצר מתוך הבלגן, או שהיא מעין שיקוף של העולם. אין כאן שום דבר בעייתי כלשעצמו, שכן אילו זו הייתה המטרה של האימפרוביזציה, היינו מקבלים ייצוג נפלא, לפחות באופן עקרוני, לאופן בו החיים מצליחים להתרחש 'על אף' ו'כנגד כל הסיכויים'. אבל איכשהו התחושה היא שהמסר שמנסים להעביר לנו באקט האימפרוביזציה, מסר שהוא גם סמוי וגם גלוי – מסר מהבהב – הוא ש"אפשר גם שיהיה סדר בבלגן", או ש"חוסר תיכנון יכול להפיק סדר". אבל ברור שיש סדר בבלגן, וברור שחוסר תיכנון מפיק סדר – או לפחות סוג של סדר. אחרת כל מה שכאן לא היה קורה כאן, כך ועכשיו – לא היה קורה כפי שהוא קורה.

ובמובן זה המסר של האימפרוביזציה על החיים הוא בעייתי משהו: במסווה של חתרנות (כלומר, חתרנות מן הסוג הלא מאיים) אנו מקבלים למעשה את הדבר הרגיל. אגב, על אף שזה עלול להכאיב לקומץ אנשים, את המשפט האחרון בנוגע לחתרנות ניתן להחיל על הפינק פלויד פוסט סיד בארט. מאידך, לעולם לא ניתן יהיה להחילו על רוברט וואייט (Wyatt). המחשבה הצדדית על רוברט וואייט גורמת לי לחשוב שאפשר לומר זאת גם כך: כיוון שהבלגן קיים, הרי שעל מנת להצדיק את עצמה כהערה (מעניינת) על הבלגן של העולם – וזאת בשונה משיקוף העולם – נדרשת האימפרוביזציה למצב שבו מבצעיה יתנגשו (בלי מרכאות) זה בזה מדי פעם; למשל, שהמוסיקה תהפוך מדי פעם לבליל צלילים, או שהרקדנים יתקלו (שוב, בלי מרכאות) זה בזה מפעם לפעם. זו חתרנות מעניינת. והבלגן של בליל צלילים ורקדנים מתנגשים הוא חלק מהעולם – והוא נוכח בעולם לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר אותו סדר שנוצר ונחגג כתוצאה מאי-תכנון; מעין 'סדר בריטי' של כוס תה ועוגיה בארבע אחר הצהרים, סדר שכמעט תמיד נמצא רק על פני השטח – ושאם מסתכלים טוב רואים את האלימות האצורה בו. אין פלא שהפאנק מת, הנס היה שהוא בכלל נולד (קפצתי כאן כמה טיעונים קדימה והצידה, אבל זו הערת אגב).

המחשבה הזו התפתחה אצלי (על אף שפלירטטה איתי עוד קודם לכן) אחרי שביקרתי לאחרונה בתערוכה של גיו-צ'יאנג בגוגנהיים (Cai Guo-Qiang – I Want to Believe). באחד המייצגים היותר אקסטרווגנטיים בתערוכה, המבקר מתהלך לצד, וגם בין, עדר של 99 זאבים כאילו אמיתיים-כאילו מפוחלצים (הזאבים אמורים להיראות גם וגם, אבל הם מלאכותיים. יש לציין שזה אחד המייצגים הפחות זוועתיים בתערוכה, שקשה לי להמליץ עליה, גם אם במובן מסוים המייצג עליו אני מדבר מספק לה הצדקה מינימלית): האחרונים בטור הזאבים מוצגים במצב דומם של הליכה. עם התקדמות הטור הזאבים עוברים לריצה מהירה, כאשר בשלב מסוים הם כבר מרחפים, כמו עפים, באוויר. ולבסוף, הראשונים בטור מתנפצים על קיר שקוף ומתרסקים לרצפה.

תוך כדי שהתהלכתי בין הזאבים הלוך ושוב תהיתי ביני לביני האם הזאבים בסופו של הטור 'יתנפצו' גם הם על קיר הזכוכית. ריחמתי עליהם, ולכן ניסיתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שהם יזהו שלזאבים שלפניהם קורה משהו – 'משהו שקוף' שחיות מסוגלות לזהות – ואולי בעקבותיו תנהגנה אחרת. אבל אולי אפקט העדר חזק יותר, הרהרתי לעצמי.

אבל זה לא אפקט העדר, אלא בדיוק היעדר היכולת להבין שמתרחש כאן משגה. היעדר היכולת להבין את מה שאנחנו לא מסוגלים להבין – ולכן גם הקיר בו נתקעים הזאבים הוא שקוף: הוא קיים, אך אינו נראה. לכן המייצג הזה הוא המחשה בש' ההמחשה – המחשה מוחשית, פיסית, מתרחשת ומתרגשת, הן קונקרטית והן גלובלית, של המשגים הבלתי נמנעים שלנו, המשגים שמעבר ליכולת ההמשגה שלנו, איזורי המשגה שאנו עיוורים לעצם קיומם.

כשהתהלכתי בין הזאבים שבו-זמנית שועטים קדימה ועומדים במקומם, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת, ואז, לרגע לא קצר (וגם לא ארוך, קצת רגע אל-זמני), תוך שאני מרחם עליהם – הפעם תוך ידיעה שנכנעתי לפיתוי שהמייצג מציע – הרגשתי את מגעה הקר של הידיעה: אני יודע מה עומד לקרות להם.

אפשר להגיד על המייצג הרבה דברים. אבל מה שאני שרציתי לומר הוא שגיו-צ'יאנג מצליח ליצור בלגן מתוך סדר: הוא השקיע כל כך הרבה מאמץ ביצירתם של 99 זאבים – הפקה גרנדיוזית, מחושבת ומדוייקת שמעידה בין היתר על המגלומניות שלו ועל הקיבעון האנאלי שלו. אבל הסדר הזה, השליטה הזו במייצג, מייצרים בלגן קולוסלי, בלגן מפואר. מלבד זאת, גיו צ'יאנג מצליח להראות כיצד הבלגן הזה הוא בעצמו סוג של סדר. כלומר, הוא מזהה את הבלגן, מזהה אותו גם, אך לא רק, כצידו השני של הסדר, נותן לו מקום, ומראה שניתן לחשוב על הבלגן הזה גם כעל סוג של סדר (מטא-סדר).

ואפשר לומר זאת בהרבה פחות מילים: את כל הבלגן הזה הוא עושה בלי גרם אחד של אימפרוביזציה.