שתיקות ושאגות

הספד לאבי, שאול כוכבי 2022-1933

יש מובן שבו הדבר הכי הגיוני לעשות במצב שאנחנו נמצאים בו כעת הוא לתת מקום לאבא שלנו. כלומר, לשתוק. דקת דומייה שבתוכה אפשר יהיה לשמוע את הקול החזק, הרועם, הבוטח, של אבי; ואת הנוכחות המרשימה שלו. ואת צחוקו. זו תהיה שתיקה שבה ההיעדר יחשוף את עצמו ככזה. ואז גם אפשר יהיה לדמיין: לדמיין אריה, ישוב על כורסה, או על כיסא מלך מפואר, שואג בסוואנה של הזית 15 בקריית ביאליק, רעמתו-בלוריתו מתנפנפת ברוח.

אבל כמו מדען שניסח תיאוריה הרמטית ומסוכנת ולפתע מבין שהוא היה מעדיף שתהיה שגויה ולא רוצה שהיא תהיה בת-מימוש, שהבין משהו שאסור שיהיה נכון, ולכן מריץ עוד ועוד בדיקות בחישובים, כך אני מבין שתמיד אוכל לממש את אופציית השתיקה, אבל שעכשיו אני צריך, בדיוק כמו שאבא שלי נהג, לקצר את מרווחי השקט; מרווחים שבהם הידיעה מחלחלת והופכת להבנה מאיימת.

מכורסת האריה שלו נהג אבי לשאוג על היסטוריה ועל ההיסטוריה, וספציפית על זו של המאה ה-19 והמאה ה-20. משחזר קרבות ואיגופים, לעתים מתאכזב מכך שאי-אפשר להציל את המהלכים השגויים. שואג על תרבות, על קולנוע, על ״יוליסס״ של ג׳ויס, על השארם של לנארד ברנסטין ובכלל על מוזיקה. ובעיקר שואג עם המוזיקה וגם מגביר את הווליום. כאן הוא גם שאג וגם נהם, כמו אריה שתובע בעלות על טריטוריה – נהמה שמרעידה את האוויר ומסמנת נוכחות עבור שוכני הטריטוריות הסמוכות, וניצח על המוזיקה עם היד. במצמוצי עיניים, בלי מילים – לא היו לנו מילים לזה – ידענו שזה בלתי נשלט.

לפני כחודשיים, בנסיעה האחרונה שלנו יחדיו, מבית החולים הביתה, שמענו מוזיקה קלאסית. הכנתי לו מראש את הפלייליסט. מיד כאשר החלה היצירה עצם אבי את עיניו ושקע ל״בין הזמנים״ של המוזיקה שנהג להאזין לה בשבת בבוקר. הוא היה עייף ולכן הפעם לא נהם איתה. אבל שוב, ללא שליטה, היד שלו קיבלה חיים משל עצמה, זזה בחלל הרכב, וניצחה על שופן. גופו נחלש, אבל רוחו הייתה חזקה. וכתמיד גם הזיכרון היה חזק: הוא הצביע בהתלהבות על המחלף ועל המבנים חדשים לאורך הדרך והתפעל מחשמול קווי הרכבת. כוח החיים שלו היה עצום, חייתי. אני שמח על כך שהוא זכה להיות חד וצלול, וגם שלם עם רצונותיו, עד יומו האחרון.

אני מבקש לצמצם עוד ועוד מרווחי שקט, ולכן אני עובר לדבר על תחילת הדרך: אבי היה שריד לתקופה אחרת. בשנה שבה נולד, 1933, הוצג בקולנוע "מרק ברווז" של האחים מרקס. בסן-פרנסיסקו התחילו בבניית גשר הזהב, רוזוולט הושבע לראשונה לנשיאות ארצות הברית, והתקבל התיקון ה-21 לחוקה האמריקנית, שהביא לסיומה של תקופת היובש. בברלין נשרף הרייכסטאג, ובמדורה אחרת נשרפו שם גם ספרים. באותה השנה, בסקוטלנד, דיווח עיתון באינברנס על זוג שצפה במפלצת באגם לוך נס – זו נחשבת לתצפית הראשונה במפלצת בתקופה המודרנית. רחוק משם, בהודו, מהטמה גנדי התחיל את צום המחאה של 21 הימים נגד השלטון הבריטי. ב-24 ביולי, ימים ספורים לפני שאבא הגיח לעולמנו הפרוע, בוני וקלייד הצליחו לחמוק משוטרים אחרי קרב יריות. נותרו להם 10 חודשים לחיות.

אבא שלי נולד ב-29 ביולי, במזל אריה. זה היה יום שבת. כגור אריות הוא התחיל את חייו בעפולה, שפעם הייתה כפר זעיר בשם "איל פולה", שם עבדו אריסים פלסטינים עד שהאדמות נקנו על ידי חברת קהילת ציון. כשהיה פעוט עברה המשפחה לקריית חיים ובה גדל והתבגר. שם קרא ספרי הרפתקאות ובמשחקי הילדים נופף בחרב כמו ארול פלין. בקרית חיים, מעין אתונה מקומית ומודרנית, קריה שאותה במובן מסוים לא עזב מעולם, גידל אבי בלורית, כלומר רעמה, ואט-אט הפך מגור אריות לכפיר אריות. שם גם היה חניך ומדריך בנוער העובד.

אלה היו ימים אחרים, ימים "של פעם", ימים שמרגישים לי כמו משיעורי היסטוריה. מצעדים, נאומים, הסכמים בינלאומיים, סיגריה בזווית הפה או בפוזיציה הנכונה בין האצבעות, אבל גם גופיה עם חורים ותרנגולות מקרקרות בחצר. ימים של הבעות קשוחות בצרכניה, ב״אבטובוס״ וברחוב, והתנשפויות בחדרי-חדרים. והרבה חוֹל, הרבה מאוד חול, בדיונות הארוטיות של קריית חיים. אלה היו ימים שבהם לזמן היה זמן. והייתה לו משמעות ברורה יותר.

הכפיר הפך לאריה, התגייס, השתחרר, התחתן עם אמי שהפכה לזוגתו בצבא, אף שהכירו עוד כנערים במפגשי גרעין הנח״ל, למד כלכלה בלימודי ערב בזמן שעבד עם אבא שלו בעסק. השנים עברו. טל נולדה, אביב נולד, אני נולדתי. האריה הפך לשחל וזכה לנכדות – עמית, נעם ומאיה. וגם זכה לנינה, גאיה. הרעמה הידלדלה, אם כי רק במקצת, והוא החל יותר ויותר לבקר בטריטוריות נוספות. נסע עם אהובת ליבו, אימנו, למקומות רבים בעולם.

והוא תמיד עשה דברים, תמיד צמצם את מרווחי השקט: אסף בולים, השתתף בחוגי בית, למד ספרדית והתנדב בעמותת אחים בוגרים, ראה סרטים וקרא אינסוף ספרים. הוא גם היה מרצה לנו על כל אלה ועל דברים נוספים, מדי פעם בטון נזפני על שאנחנו לא יודעים את כל זה כבר בעצמנו. ובמקביל: ניסר, שייף, צבע, גזם, כיסח דשא, קדח, תקע דיבלים, הבריג ברגים – דאג שכל השורשים והפעלים בשפה העברית יזכו למימוש פיזי. כיום אני מעריך את זה מאוד, אבל היו זמנים שרציתי שהסולם שלו לא יגיע כל כך גבוה לשמיים. אם אבי היה שומע אותי עכשיו היה צוחק ואני הייתי אומר לו, ״אה, איך עשיתי לך ארס-פואטיקה עכשיו?!״ ואז היינו מחייכים זה לזה בנחת.

כאשר ריבה, אימנו, נפטרה, השתנתה לכולנו המשוואה. אבל לאבי השתנתה לגמרי סביבת המחייה. פגיעת האסטרואיד בודדה את חום השמש והקמילה את הירוק. ועם זאת, כוח החיים מפתיע. לאט ובשקט התברר שאבי קם בבוקר ו… שוב, יש לו מה לעשות! כמו אחרי שריפה גדולה, נוצרו חיים חדשים. לאט התפוגגו העננים, ואז התברר שאבי החל גם ללבלב. אמנם האריה הפך לליש, אך הוא ידע לתעל את שאגות הגעגועים לאמי, לצמצם את מרווחי השקט, וכתב-וכתב-וכתב, ללא הפסק, וקרוב-קרוב, על אמי המנוחה ואליה. הוא ניהל יומן ויום-יום סיפר לאמי על מהלך יומו וחוויותיו, ובמקביל נתן דרור לנפשו וכתב שירה נהדרת.

גם היחסים בין אבי לביני החלו מלבלבים. כן, לאחר מות אמי, לאחר ש״הקבוע הגדול״ של אבי הפך לפרמטר, לא הייתה ברירה – היה צריך לעשות שינוי גדול בתיאוריה, ובעקבותיה גם בפרקטיקה. כוח החיים טמון גם ביכולת להסתגל. אור השמש הפציע והיחסים בינינו צמחו לעברו בזווית חדשה, ואפשר להגיד שסופסוף הם קרו, ממש קרו. זה אחד מאותם רגעים משמחים בסרט הטבע של עולמנו הפרוע, הקול של דיוויד אטנבורו נהיה רך ואופטימי. האריה המבוגר קיבל אותי לתוך הטריטוריה שלו, קיבל לחלוטין. ובשמחה.

אני שמח מאוד על כך שאבא שלי ואני ממש עשינו את זה. גם הוא שמח, וידע לומר את זה. היינו יכולים לא להסכים, מאוד לא להסכים, אבל בלי מתח באוויר, וליהנות מעצם החלפת הדעות. היינו יושבים בפינת האוכל בשישי בצהריים, שותים בירה שהוא קנה במיוחד בשבילי, ומדברים-ומדברים-ומדברים. וגם יכולנו לשתוק ביחד, להיות יחד בלי מבוכה בתוך מרווחי השקט והשתיקה.

החודשיים וחצי האחרונים בחייו של אבי לא היו קלים, בלשון המעטה. אבל הוא נשא את השינויים הגדולים בחייו ואת מכאוביו באופן שנאמן לעצמו ושאי-אפשר היה שלא להתפעל ממנו. אבי הרעיף עלי אהבה רבה בחודשים האלה. וגם אני עליו.

כשאימנו נפטרה הרגשתי שהנורמליות קרסה. הפעם, ומזה כמה שבועות, אני חש אותה נמסה. אני מודה שהפעם אני קצת יותר מצויד כדי להתמודד עם המצב, וכבר הכנתי משפט שאני יכול להגיד לאנשים ששואלים אותי מה שלומי. למדתי מאבי: כשצריך, יש לצמצם את מרווחי השקט והשתיקה.

אבא, כמה שעות לפני שהלכת ישבתי לידך, הנחתי את ידי על החזה שלך ואמרתי לך שאני אוהב אותך. שאלת מה אמרתי וחזרתי על כך. והוספתי ״תזכור שאני אוהב אותך״. בתגובה חייכת אלי, חייכת ברכות.

אני מקווה שבקרוב לא אצטרך לצמצם את מרווחי השקט. ואני מאחל לעצמי שהיד שלי תזוז מעצמה כאשר היא תנצח על השקט שהשתרר בסוואנה.