פרדי ואני

20 שנה למותו של ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״

באוקטובר 2008 הייתי בהופעה של (חצי) קווין עם פול רוג'רס בלונדון. מתישהו בנסיעה בג׳ובילי ליין לנורת׳ גריניץ׳ הבנתי שרוב האנשים מסביבי בקרון הדחוס באים גם הם להופעה: ילדות ונערות מאופרות בהגזמה לצד בחורים, בחורות, סבים ודודות. יצאתי עם כולם מהטיוב והתחלתי ללכת בתוך נחילי האדם לכיוון האולם. הייתה אווירה של אירוע גדול באוויר, אם כי ידעתי את זה יותר מאשר הרגשתי. הייתי רפלקסיבי מדי. בכלל, במהלך רוב ההופעה ידעתי יותר מאשר הרגשתי. ידעתי שפרדי לא יהיה שם, אבל העדפתי לא לחשוב על זה. הוא אכן לא היה. השבוע לפני 20 שנה הוא מת.

שמו המקורי של מרקיורי היה פארוק בולסרה. הוא נולד בזנזיבר, ב-1946, למשפחה זורואסטרית שמוצאה מגוג׳ראט שבהודו. מי שלא ידע זאת עד היום בוודאי יתקשה להאמין, אך את רוב שנות ילדותו ונעוריו עשה מרקיורי-בולסרה במומבאי. כשהיה בן 17 הגיע עם משפחתו לאנגליה, שם התגוררה המשפחה בפלטהם שבמערב בלונדון. את השם פרדי אימץ לעצמו בנעוריו, ובהמשך, במסגרת בריאתו העצמית מחדש בימיה הראשונים של קווין, הוא שינה את שם משפחתו למרקיורי – כמי שמסמן את עצמו כשליח האלים (או, לחלופין, ככוכב הקרוב ביותר לשמש). וזה עבד. במידה מסוימת הוא תפס את עצמו כמיתולוגיה בהתהוות, כזו שבעתיד נוכל לומר עליה ״אגדה שהיתה באמת״.

בכיתה א, או אולי בגן חובה, התאהבתי בפרדי. בפרדי של הסבנטיז. הייתה בו מרדנות בלתי אלימה, חוסר כניעות וכוח משיכה עז. הוא היה אדם בלי גיל, רציני ומצחיק, עמוק וקליל, לירי וקברטי, בעל חזות משתנה ובגדי ארלקינו מתגרים. הוא היה סוג של דראג והוא עשה רושם שהוא עושה כל מה שבא לו. והוא זז באופן שונה, שגיבה את הרושם הזה. כל זה הקסים אותי. גם אני רציתי. היה כל כך כיף לפנטז את עצמי בתפקידו. גם אם לא ידעתי את זה בזמנו, פרדי היה מודל החיקוי, ואולי מודל הגבריות, הראשון שלי – מודל שיכולתי להגשים רק בפורים.

אני, בן 10, פורים 1980

במגזינים הקרתניים בישראל תואר מרקיורי, באופן קליני משהו, כ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״. התיאור נשמע לי מגוחך, או לפחות מוזר, אבל בכיתה ב עוד לא ידעתי להסביר למה. איכשהו הבנתי שאסור לי לחלוק את המידע הזה עם הוריי. מדי פעם נכתב שקוראים לו אלפרד, או פרד, או אפילו פרדריק, בצירוף תמונה בה הוא מניף את ידו למעלה בתוספת הכיתוב ״מרקיורי בפעולה״ (במסגרת הקרתנות, פעם אף הופיעה תמונה של כל חברי הלהקה ומתחתיה הכיתוב ״להקת מלכה״).

'מרקיורי בפעולה'

המידע על קווין (ועל להקות אחרות) היה נדיר ומרגש. היה ערוץ טלויזיה אחד בלבד ששידר את ״עוד להיט״ (ואחר כך את ״עד פופ״), לפעמים היה קדימון של קליפ ב״לקראת שידור״ וקוטנר הראה קליפ שבועי ב״זהו זה״. לא היה אינטרנט, העולם היה פחות צפוף, תמונות וידיעות הגיעו מדי פעם דרך העיתונים, לרוב דרך מעריב לנוער ולעתים רחוקות יצא לי לדפדף גם בלהיטון. היו גם תמונות שגזרתי מעיתוני מוסיקה מחו"ל שחבר הביא לחבר שהביא לאחי ושאני דפדפתי בהם. המידע והתמונות הכי יוקרתיים הופיעו על נייר כרומו, בשלושה ספרים באנגלית על להקות רוק וגיטריסטים שנחו על מדף חדרו של אחי.

כיתה ב, שיעור הנדסה. המורה אורית החלה את השיעור באופן מפוהק למדי, ושאלה באי חשק מופגן, תוך שהיא מותחת את ידה המאוגרפת גבוה למעלה – ״מה מזכירה לכם התנועה הבאה?״ התשובה, כמובן, הייתה ״קו ישר״, אבל לי הייתה תשובה מעניינת יותר: התחננתי עם האצבע שתיתן לי את רשות הדיבור, ומכיוון שכולם היו לאים ורדומים, היא אכן נתנה. בהתרגשות מתפרצת שמודעת לעצמה אמרתי לה ״התנועה מזכירה את פרדי מרקיורי בהופעה״. אחת מנקודות החסד שאני שומר למורה אורית… ובעצם כבר אפשר לומר לאורית, בלי ״המורה״, הוא שהיא חייכה אלי בהבנה שובבה ואמרה: ״כן זהר, אבל לא התכוונתי לזה״. זה היה רגע קסום.

לשיעור המוזיקה האחרון בכיתה ג או ד, בקיץ של 1979 או 1980, המורה ביקשה שנביא שירים שאנחנו אוהבים. אני הייתי הבן היחיד שהביא מוזיקה. הבאתי את A Night at the Opera וביקשתי ממנה לשים את המחט על "Bohemian Rhapsody". אני זוכר את מבטם המגחך של חלק מהבנים, שבהמשך היום ולמחרת צחקקו על המוזיקה המוזרה שאני שומע תוך שהם מחקים את הקולות האופראים בשיר. זו הייתה תחושה משונה, שרק שנים לאחר מכן ידעתי לכנותה בשם. הם לא ידעו מה זה ״רוק״ בשעה שהמוכר בחנות התקליטים כבר כינה אותי ״הנקי דורי״ (על שם האלבום של דיוויד בואי).

אני זוכר את הערב שאחותי הביאה לי את Queen II, תוצרת חוץ, שנקנה בתל אביב – העיר הגדולה – ב״אלגרו״ או ב״פאז״ (איזה כיף זה היה כשהיו להם אלבומים – אבל מהטובים – שעדיין לא היו לי). אחותי נכנסה הביתה בלי האלבום, ואני רצתי אליה בהתרגשות ושאלתי "איפה הוא?" בתגובה היא הטיפה לי מוסר שאני מחכה לה רק בגלל האלבום. נו טוב, היא צדקה, אבל מה יכולתי לעשות. בכל מקרה, היא החביאה אותו במרפסת הכניסה לבית, מאחורי הסורגים. אני זוכר את ההתרגשות לגעת בעטיפה המבריקה, לפתוח את האלבום השחור ולהיווכח שבפנים הוא לבן – פתיחה וגילוי שהיו שמורים למכורים לתקליטים תוצרת חוץ בלבד (שלעתים לוו במדבקה לבנה ועליה הכיתוב: תוצ״ח). הייתי בן תשע או עשר. התקליט היה טוב מעצם זה שהוא היה של קווין. בגיל הזה, זו הייתה אהבה בטוחה. ללא סכנה. והיה שם הקול הבתולי של מרקיורי, הקול המחפש, הרעב, שאחר כך הפך שבע. כשאני מאזין לאלבום הזה כיום אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה, זוכר שהזזתי את הכורסה לצדה של מערכת הסטריאו ושקעתי בה עם האוזניות הענקיות על האזניים, את החלל של סלון ביתנו מהזוית הזו. ואת הקסם. ואת השקיקה.

בניגוד ללהקות אחרות (סופט משין, רוקסי מיוזיק, קינג קרימזון, לד זפלין) שהגיעו ליצירת האלבום הראשון כשהן בשלות לחלוטין, קווין הגיעו אליו כשהם בוסר. שני האלבומים הראשונים של קווין מעניינים מאוד כנקודת התייחסות לאלבומים הבאים. Queen II, למשל, הוא עדות מוזיקלית לחיפוש דרך והתהוות הלהקה, והוא מסמן את מקורותיה (בדומה ל-Bitches Brew של מיילס דיויס, שדרכו ניתן לאתר את מקורותיהם של המוזיקאים שניגנו בו ויצאו אחר כך לדרך עצמאית).

אצל ילדים הזמן עובר אחרת. המחשה של תופעה זו (בדיעבד) קיבלתי דרך האלבום השלישי, Sheer Heart Attack, שבמובן מסוים הוא האלבום האהוב עלי. לדוגמה, אני זוכר שחוויתי את "In the Lap of the Gods" כשיר שנמשך נצח, למרות שהוא נמשך פחות משלוש דקות וחצי. הרפטטיביות בשיר היפנטה אותי, כשהוא הסתיים היו לי עיגולים בעיניים. ואז הייתי מתעורר עם “Stone Cold Crazy”. הקתרזיס הגיע ברצועה הבאה, "Dear Friends", שרציתי שתימשך עוד. חוויה דומה הייתה לי בצד הראשון של האלבום, עם "Brighton Rock" בראשיתו ו-"Lily of the Valley" לקראת סיומו.

כרונולוגית, קווין התחילו אצלי ב-A Night at the Opera. זה היה האלבום הראשון שידעתי לזהות בארון התקליטים (לא רק לפי המיקום בארון התקליטים, אלא גם לפי מרקם הצבעים בצדו הצר של האלבום – יכולת שהלכתי ופיתחתי עם השנים). הרומן עם קווין התחיל, ככל הנראה עם "Death on Two Legs", שהזכיר לי את החלק הראשון בפתיח של סדרה שמאוד אהבתי, The Sweeney, שתורגמה לעברית כ״בולשת חוקרת״ (לקח לי זמן להפנים שאין בסדרה שום בחורה שבולשת, ש״בולשת״ בהקשר זה הוא שם עצם, ואינו מציין בחורה. זה אכזב אותי). אחי שמע את השיר הזה שוב ושוב, ואפילו היינו עושים הופעות לצליליו. בעצם, יש מצב שביצענו את השיר יותר פעמים מהלהקה, תוך כוריאוגרפיה דרמטית בפתיח המתהווה של השיר, כשמחבטי טניס משמשים אותנו כגיטרות.

יש פער גדול בין היכולת לעשות מוזיקה טובה לבין היכולת לתווך אותה, "להחזיק" אותה, מול קהל. בזה לקווין לא היו מתחרים. האינטראקציה בין פרדי לבריאן מיי הייתה נפלאה. בדומה לדינמיקה בין רוברט פלנט לג׳ימי פייג׳, הם הוציאו את המקסימום זה מזה, וניטרלו זה עבור זה את נקודות התורפה. פרדי סיכם את היכולת של קווין מול קהל באמירה "A concert is not a live rendition of our album, It's a theatrical event". ובאירועים התיאטרליים הללו פרדי היה פרפורמר מושלם. כשהוא החזיק את המקרופון המחובר למוט העליון של הסטנד אפשר היה לחשוב שהוא נולד כך (על אף שמנהגו זה החל באופן מקרי, אין להתעלם מהדמיון בין המוט למטהו של מרקוריוס).

בעניין המיניות המוחצנת, אם כבר מעניקים את התואר הזה, אז נדמה לי שהוא מגיע לפרינס. פרינס היה סליזי ופתיין. סוג של סרסור. ג׳ורג׳ מייקל, זמר נוסף שמקובל לחשוב עליו במונחי מוחצנות, רצה להיות סליז, אבל בסוף היום נותר סוכן פורנו קטן. שניהם שידרו שהם אוהבים לזיין חזק, ואצל שניהם סקס הוא קודם כל אירוע אלים וכוחני. אצל שניהם הרכות מגיעה רק אחר כך, לאחר שהם מכניעים את הקורבן. ואז פרינס מעדיף לשלוט באופן שקט. מייקל משדר שבשלב הזה הוא מעדיף להישלט. שניהם גם מציצנים שאוהבים להסתכל מהצד (אם כי אין שום ספק שהמעניין מבין השניים הוא פרינס). בניגוד לשניהם, ובעיקר בניגוד לפרינס, הסליזיות של מרקיורי, לפחות על הבמה, הייתה שובבה ורוויית הומור. מרקיורי הבימתי של הסבנטיז לא היה אובייקט מין, אלא, בין היתר, מתווך של מיניות, אירוטיקה, נהנתנות ורכות. לא היה בו יסוד מדיח לדבר עבירה, לא אלימות ולא משחקי שליטה. ראית אותו זז והתחשק לך ״לעשות אהבה״ ולהזיע, כשליד המיטה כוס שמפניה או יין לבן. בניגוד לאישיותו הבימתית, פרדי העיד על עצמו שבחייו האישיים הוא ביישן ומופנם. אבל על אף תכונה זו, בחייו האישיים הייתה גם תאוותנות מינית משוחררת.

עוד כסטודנט לאמנות, בזמנים שלפני קווין, פרדי הכריז בנונשלנטיות: "I'm not going to be a star, I'm going to be a legend". הוא צדק. אבל לימים תפיסה עצמית זו גם סגרה עליו ותבעה ממנו להתחייב לדמות הגדולה מהחיים שהוא ברא, ובשלב מסוים הוא החל לגלם אותה (על כך כעסתי עליו, אבל מאז הספקתי לסלוח). על דברים מסוג זה אמר ניטשה: ״מי שהצליח להשיג את האידיאל שלו, הן בזאת גם צלח אותו״.

שנון, בעל קול ייחודי, גוש רגש בלתי ניתן לאילוף, כל אלה עשו את פרדי לדיוויד יום של הרוק. וכזו הייתה גם קווין, לפחות קווין של הסבנטיז, של הגוד-אולד-דייז. קווין לא הייתה הלהקה היציבה ביותר מבחינת רמת האלבומים והמוזיקה שהם עשו, גם לא בסבנטיז; בהיבט הזה לד זפלין הם מופת בלתי מנוצח. אבל בשעה שהרוק המתקדם מסביבם ניגן את עצמו לדעת בחשיבות עצמית ושכלתנות, קווין (שבשנותיהם הראשונות פלירטטו עם הסצינה הזאת) הצליחו בה בעת לקחת את עצמם ברצינות ולמשוח את עצמם בתשוקה ורגש.

בתחילת נובמבר 1991, קצת לפני שטסתי לחו״ל, קראתי ידיעה בעיתון, כמה שורות עם תמונה מטושטשת (כאמור, לא היה אינטרנט), שאמרה שיש שמועה שמרקיורי חולה באיידס. הידיעה הזו היכתה בי. לא אהבתי את רוב המוזיקה שקווין עשו בשנות ה-80 והלאה. מוקפדת ומזוהה כמו תמיד, אבל נטולת אדג׳ וקסם. ובכל זאת, הידיעה תפסה אותי לא מוכן. מאיך שהוא נראה בקליפים האחרונים היה לי ברור שזה נכון. זה העציב אותי מאוד, ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. לא ידעתי איך להסביר לעולם שזה מה שמדכדך אותי בגיל 21. ואז, שלושה שבועות במזרח אירופה, קר ומושלג, הלכתי ברחוב ושמעתי ברדיו את "Somebody to Love". קווין כך סתם באמצע היום, כאן? הבנתי מיד מה קרה. התקשרתי מטלפון ציבורי לידידה שהיתה לה טלויזיה ושאלתי אם יש לה MTV. לשמע התשובה הצבתי עובדה – אני בא. נטול נשימה מהליכה מהירה בעיר קפואה ומושלגת עד אימה, השלג הראשון בחיי, נכנסתי לדירתה, סובבתי את כפתור הטלויזיה המיושנת ומיד כשהגעתי לערוץ הודיעו במבזק ה-MTV שפרדי מרקיורי מת אתמול בערב. קצת מביך אותי לומר את זה, אבל אני חושב שעדיין לא עיכלתי את הבשורה במלואה.

גם כיום, כשאני שואל את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אם אני משיב לעצמי בכנות, התשובה היא פרדי מרקיורי של הסבנטיז.

פוסט חתול

 

 

שמוליק היה חתול שבא מאהבה. חתול אוהב. וגם אהוב. היו לו עיניים שפועלות עליך כמו שמן חמים על הגב בתחילתו של עיסוי. העיניים של שמוליק היו חלונות עם נוף ירוק. העיניים שלו, אפילו התכוננת ועשית שריר, מצאו את הדרך אל בטנך והמיסו אותך. ואם לא, אז לא היית ראוי. ובאמת, שמוליק אהב בטנים רכות; אהב לעסות אותן עם רגליו הקדמיות. שמוליק מאוד אהב את דורון ואילן. הוא זז כמו אהבה, השמיע קולות של אהבה, הרגיש כמו אהבה ונראה כמו אהבה. יש מי שיטיל בכך ספק. אבל הייתה שמחה באוויר, עיניים נעצמו בעדינות ונפקחו מחדש, היו מבטים חודרים, היה מגע, הייתה תחושת חום עמוקה. הייתה דאגה. ויש געגוע.

היו ימים לא קלים. לפני כמה שבועות, מוקדם מהצפוי, הברירה הלכה והתפוגגה. צריך היה לקבל החלטה. צריך היה להרדים את שמוליק. הוא הבין. בערב שלפני שמוליק פעל בניגוד למנהגו. הוא החליט להתיישב באדנית שמחוץ לחלון, האדנית שאלכס נוהג להתפרקד בה; מסמן את עצמו לאלכס לימים שיבואו בלעדיו. וגם מתרחק כמו חתול שהולך ואוזל. ביציאתו אל האדנית עשה שמוליק חסד אחרון לדורון ואילן. בהתרחקותו הכמעט שלווה אותת להם את הסכמתו למה שיקרה מחר. בין הצדדים התבצעה החלפת מידע דרמטית. במחוות, לא במילים. יש מי שיטיל בכך ספק, אבל באוויר, בגובה הברכיים, היו זרמים עזים של רגש ועל הרצפה אפשר היה להבחין בסימנים של דמעות.

היום שלמחרת הלך והתארך. ובכל זאת היה קצר מדי. זה היה יום קשה מאוד. וגם הלילה. אחר כך הגיעו עוד ימים. יש קבר. אבל הוא לא קובר הכל.

אלכס, שחי לצד שמוליק 11 שנה, עוד מתקופת הבטן, נשאר לבד. עברו על אלכס דברים לא פשוטים. עדיין עוברים. כולנו רואים את זה. הוא משתנה. עכשיו הוא גם הוא וגם לא הוא. אבל עוד מעט הוא יהיה עצמו. וזה יהיה עצמי אחר. אלכס שואב כוחות מהסימנים והריחות ששמוליק פיזר לו באדנית ובבית. מדי פעם מרצדת תמונה של שמוליק בשומר המסך. אז עובר בו רטט. תמיד יש מישהו שמטיל ספק. אבל רואים.

חודשים לפני כן הטבע והריחות עשו את שלהם. היו יללות, היו שכנים עצבניים, שקית מים נזרקה מהחלון. בטנה של חתולה החלה לתפוח. ואז, לפני חצי שנה, נולד חתול. לא ידוע היכן. גם לא חשוב. ברור שהלידה הייתה קלה. העובר התמתח, הִמהם, והחליק החוצה. מעבר לכך לא ידוע כמעט דבר. ההורים, ככל הנראה, עלו ממצרים.

בימי האימוץ באו אנשים. הסתכלו, נגעו, אפילו ליטפו. אבל הם לא נעו בעדינות. החתול שחור. כך אמרו. אחר כך חצו את הכביש בהקלה. כל מסוּבָּב צריך סיבה. נראה היה שהמזל מתרחק. ואולי באמת התרחק, אבל רק כדי לאגף לעבר אנשים שמסוגלים להטות את ראשם על צירו. המבטים נפגשו. בפניו של החתול ניצת מבט קדמוני, כמעט אגדתי.

הם קוראים לו סיילם. יש לו מקום בעולם. מקום משלו. זה ברור לגמרי. הנינוחות שלו בעולם מעידה על כך. תמיד יש מי שמפקפק. אבל סיילם הולך ומרחיב את המקום שלו. הוא הכי חתול שיכול להיות, אבל גם חתול נטול חתול. הוא סם הרגעה ללא מרשם. גוף שעיר שמפיק אהבה. ושלווה. והוא שובב. וחי מאוד; גם כשהוא ישן. הוא אוהב להמהם. והוא הוכחה מהלכת על ארבע ששחור מרזה.

דברים על מילים ועל עוד כמה דברים (טיוטה תמידית)

יש משהו מאוד קשה בבהמיות.
אולי… אולי כי אין בתוכה מילים.
יש משהו קל מדי במילים.
אבל אולי זה לא במילים אלא בשימוש שעושים בהן.
בהמיות היא מילה מוצלחת.
אגב, יש מעט מילים מוצלחות.
עוד לא גיבשתי את דעתי על המילה "אגב", על אף שברור לי שלא תמיד היא אגבית.
יש ב"אגב" משהו שדומה לתלמיד או לתלמידה המוצלחים בכיתה ה' (או ח'), מהסוג שמתפתח למשהו לא מעניין.
המילים מזיקות לעצמן.
הן גם מזיקות לנו, לעתים.
לא מה שאומרים, המילים עצמן.
כחכוח הוא בעצם מילה (בהתאם, יריקה היא פעולה לשונית ביותר ממובן אחד).
אני (אגב) בעד מילים.
מילים מוצלחות הן כמו ציור (מוצלח), לא כמו מסגרת לציור.
להיות ספרנית זו עבודה קשה (אין ספרנים, זו אשליה).
היכולת לכחכח הכרחית לעבודת הספרנות.
בספריה נדרשים לדבר בלחש.
לומדים, לומדים פה.
תמיד שקט שם מדי או רועש מדי.
מילים בספרים, בתוך ספריה, הן (סוג של) קן נמלים.
רוחשות ולוחשות.
אבל ספרניות הן לא המלכות של הספרים, על כל פנים, לא בעיני המילים; המילים בספרים לא מצייתות להן, אולי המילים שבאוויר מצייתות להן (או מוֹרדות בכחכוח).
המילים. יש בעיה עם מילים.
אין לי בעיה עם נמלים (כל זמן שהן לא עוקצות).
אסור להיכנע לפיתוי לגמור עם המילים.
החורף הזה פתאום… בהמי למדי.
גם פלסטיק היא מילה מוצלחת.

לונדון חיכתה לי

"אני טס ללונדון.
מה?! לְמה?!
להופעה של קווין.
מה?!
כן, להופעה של קווין, קווין ופול רוג'רס.
לבד?
כן.
לכמה ימים?
10.
מה?!
10 ימים.
אבל אמרת שאתה נוסע להופעה?!
אז?
אז למה ל-10 ימים?
לָמה לא?"

למי שתוהה, השיחה הזו נערכה בין אם לבנה. הבן, אגב, כבר לא בן 15 או 17, אפילו לא בן 30. וגם אין לו חום גבוה. הילד גדל. הילד בן 38. אפילו יצא דוקטור. הוא לא מובטל מעבודה, ובטח לא מובטל מאהבה. אבל אין מה לעשות, פיליפ רות' צדק:

"A Jewish man with parents alive is a fifteen-year-old boy, and will remain a fifteen-year-old boy till they die" (Portnoy's Complaint).

נתב"ג כטיול שנתי: שדה התעופה בן גוריון הוא מקום שמחזיר אנשים להבעות ולפוזות של טיול שנתי – אלה שמופיעות בדיוק ברגע שיורדים מהטיולית. הבעות ופוזות שמוכתבות מתוך כך שהן נצפות. הנצפוּת שלהן מכוננת אותם (הפילוסוף האנליטי הממוצע – כלומר… האנליסט הפילוסופי – היה מאוד מתפעל מעצמו אילו כתב משפט זה, ואז מיד היה חושב לכתוב מאמר על תנאיי הנצפוּת, ולרגע לא היה עוצר לנסות להבין מדוע הוא נסוג מניתוח הפוזות הללו אותן הוא עוטה על עצמו רוב היום, בעוד הוא מתייחס לאידיאליזם של ברקלי כ'היסטוריה של הפילוסופיה').

חזרה לבן גוריון: שוב נתקלים באותם הפרצופים הקבועים מן הטיול השנתי. תמיד. תמיד ישנם כל הפרצופים החדשים האלה שאינם ניתנים להכלה (ותמיד יש זאת שמסתכלת עליך רוב הטיול, ואתה עליה, ורק ביום האחרון יוצא לכם לדבר קצת. היה יותר כיף להסתכל ולפנטז). בנתב"ג יש סיכוי גדול להיתקל בזוגות שמאוד מרוצים מעצמם, לפחות כלפי חוץ; מפגינים סוג של ביטחון. ביטחון נצפה כמובן. איך הם מתנהגים כשהם לבד עם עצמם? ותמיד מתהלכת שם אישה בסביבות גיל 58-62, שעשתה רק אתמול (לקראת הנסיעה) קוצים בשיער, צבעה למשהו אדמוני, ועוטה משקפיים 'אופנתיים' – משהו שיושב עליה כמו אף ומשקפיים של ליצן – ובסך הכל נראית כאילו היא מחופשת לדראג שהוא מעין הכלאה בין פועל הבניין לאנדיאני מ-Village People. היא מבינה עניין (משום שאין דראג שלא מבין עניין!). בלי שהתבקשה, היא תסביר לבחורה שלידה בידענות מפליגה שלפני הדרכונים עוד יש בידוק ביטחוני לתיק היד. לא, לא, הדיוטי פרי זה אחרי הדרכונים. ובעלה יוסיף שעדיף להחזיק את הדרכון ביד כי בודקים אותו גם בכניסה לגייטים וגם בבורדינג. בעלה של הדראג (וזו הטרגדיה הנצחית של רוב הדראגים בעולם) הוא לרוב הגבר הישראלי הממוצע שלובש חולצה שמתיישבת בתוך ג'ינס בלתי אופנתיים בעליל בשילוב נעלי ספורט, ובטוח שהוא בא לשדה במראה של 'ספורט אלגנט'. הגבר הזה מודולרי למדי – הוא משתלב גם עם הדראג מן התיאור שלעיל, וגם עם הדבר הנורא מכל: בחורות שמגיעות לטיסה לבושות אימונית 'אופנתית'. כל אוסף הטיפוסים שמסביבי עבד לטובתי – הוא קידם אותי מהר יותר לעבר לונדון, הרגשתי שאני עובר אליה דרך דלת קסמים.

נחיתה: ביציאה מאולם המזוודות חיכתה לי קרסטן – חברה טובה מאדינבורו וגם שותפה לדירה בשנתי האחרונה שם. איזה כיף שמישהו קורא בשמך בשדה תעופה זר! מיד אחרי שהתחבקנו היה לקרסטן צורך עז להראות לי בהתלהבות את חגורתה – 'תראה, אני עדיין לובשת את חגורת העור שהורשת לי'. אני הצבעתי על חגורתי ואמרתי – 'אני עדיין לובש את החגורה ה'צימחונית' שקנית לי ב-Vegetarian Shoes בברייטון.' במובן מסוים, ובאופן שלא בא לי להתאמץ אפילו עבור עצמי כדי לפרוט אותו לפרוטות, חילופיי הדברים המהירים הללו קיפלו בתוכם את סיפור החברות שלנו. קירסטן קנתה לי קפה, התיישבנו לדיבור ופיטפטנו את עצמנו במשך השעה הבאה. אחר כך התחלנו להתקדם לעבר דירתה.

Mind the Gap: עלינו על הפיקדילי ליין. לשמע הקריאה הקדמונית, Mind the Gap, הבנתי לפתע (לפתע מבינים!) שאפשר להבין את המשפט הזה גם כסוג של אזהרה מפני המצב הלימינלי שבתוך הרכבת. לפעמים נדמה לי שכל החיים הם מצב לימינלי אחד גדול בין לידה למוות. האזהרה הזו הידהדה לי בראש במשך כל השהות בלונדון, שעמדה בסימני גבולות – עבר והווה.

בירה ומזימות: כשיצאנו בויקטוריה, התברר סופית שנחתתי ביום מקסים. בהמשך, בניגוד להסתברות, זה התברר לי מחדש כמעט בכל הבקרים. הגענו הביתה ועוד באותו היום הלכנו לנסות לחתוך את מנעול האופניים התקוע של קרסטן בקינג'ז קולג', בקמפוס הקרוב ללונדון ברידג'. השעה הייתה בסביבות חמש אחר הצהרים: כולם עמדו בפאבים ומחוצה להם ושתו בירה. ראיתי את זה המון פעמים בעבר, אפילו חייתי את זה, קראתי על זה, אמרו לי, אני יודע את זה! אבל יודע זה דבר אחד ואמיתי זה דבר אחר, ושוב ושוב אני נוכח שזה קורה. חשבתי לעצמי שהייתי מוכן שיעבדו עלי, שירקמו מזימה בינלאומית על מנת שאני אחשוב שהם שותים בפאב בשעה זו, והייתי משלים עם זה – וזה עדיין היה פחות מוזר מכך שזה קורה באמת. ובעצם למה זה מוזר לי? אולי משום שזו סוג של חפלה יומיומית בגרסה מערבית.

אפרופו מזימות, למחרת היום צעדתי ברחוב והרגשתי את הפיתוי שמחלחל, את השחצנות המתקדמת כמו גאות פתאומית, לחשוב לרגע שרק התודעה שלי קיימת – שכל האנשים מסביבי נמצאים בדמיוני. וגם השתעשעתי לרגע, ממתיק סוד עם עצמי, ברעיון שכל האנשים האלה שמתרוצצים כאן מסביבי, מוכרים, קונים, הולכים ברחוב, מטיילים, מדברים וכו' וכו', עושים כל זאת כדי שהכל יתנהל כפי שהוא מתנהל ויאפשר לי לצעוד כאן, עכשיו, בלונדון.

ללכת את המקום: כדי להרגיש עיר אני צריך ללכת אותה, לצעוד בה. אין לי צורך לכבוש את המקומות שאני מבקר בהם, אין לי צורך להכריז 'הייתי שם', לסמן, או להצטלם ליד האטרקציה התיירותית, ומסיבה זו לא הייתי צריך, למשל, לנסוע לצפון סקוטלנד בעת שהתגוררתי שם כדי לעמוד בנקודה הכי צפונית של האי הבריטי. אבל כדי להרגיש עיר לא מספיק לי לנסוע בה, או לפסוע בה קלות, אני צריך ללכת אותה. צעדתי והסתובבתי ברחובות לונדון והרגשתי שהיא עושה אותי אדם טוב יותר.

אותו דבר: כשיוצאים ממקום לתקופה מסוימת ואז חוזרים אליו האבחנות מתחדדות. שמתי לב שהסופרמרקטים בלונדון מציגים את אותה המרכולת כמו באדינבורו, וגם באותו האופן. לא שזה מפתיע במיוחד, אבל מעניין לראות את זה ומרתק להיזכר בזה. זה נכון לגבי חנויות בכלל – מה שמוכרים, איך זה מוצג בחלון הראווה – ולא רק לחנויות המותגים, אלא גם לאסתטיקה של חנויות הסנדלרים ושיכפולי המפתחות. ואותו הדבר נכון גם לגבי הרחשים של הדירה, של הדוד החשמלי, של מדרגות העץ בבית: הרעשים שהם מייצרים כאשר קרסטן דורכת עליהם הם אותם הרעשים מדירתנו באדינבורו (על אף שאלה הם הרעשים הייחודים לקרסטן), והתחושה של השטיח מקיר לקיר, של עיצוב הפנים הסטנדרטי של הדירה הבריטית.

האמת: קצת רבתי עם לונדון לכמה שנים, אבל השלמנו מאז.

עבר והווה: כשכתבתי בסוף הפוסט הקודם שיש לי כמה דברים עם העבר שאני צריך לפתוח על מנת לסגור, בעצמי לא הבנתי עד כמה זה נכון. הפעם פגשתי בהמון מקומות מהעבר, מהתקופה שגרתי בלונדון; בחלק מהם נתקלתי בכוונה ובחלק אחר בלי כוונה: מקומות שהסתובבתי בהם, שהתגוררתי בהם, שנהגתי ללכת אליהם. מקומות מסוימים, אפילו מעבר חציה, צומת כלשהי, עוררו אצלי תחושות ישנות מן התקופה ההיא – תחושות מסוימות הנכיחו את עצמן מיד ובחוזקה, ואחרות רפרפו עלי כמו גבעול מתנופף ברוח. נכנסתי לקלירלייק הוטל ליד קנזינגטון היי סטריט. גרתי שם חצי שנה: בלובי אותם אנשים, אותן התמונות על הקיר. עליתי חצי קומה – אותו שטיח מקיר לקיר, אותה מראה בשירותים, אותו צבע לבן על הקירות. 15 שנה ונראה שכלום לא השתנה. אצלי השתנו הרבה דברים מאז. המשכתי מהורהר לגני קנזינגטון שנמצאים מול, ומשם חתכתי לצידם האחר, לטיוב של לנקסטר גייט. ישבתי בטיוב, נזכרתי בעצמי בתקופות שונות בלונדון, והרהרתי לעצמי שטוב, טוב מאוד, מצוין, שהעבר הזה עבר. שטוב מאוד, ובעצם נפלא שאני בהווה.

בעניינים: במובן מסוים אני מתמצא בלונדון טוב יותר מאשר בתל אביב. נהנה להסתובב בה – מסתובב בטייט מודרן כבר פעם שלישית בביקור הזה וחושב לעצמי שכיף כאן. שכיף לשבת בקפה ולהשקיף על הנהר, על סנט פול, על הסיטי. כיף להיות בעניינים, כיף להרגיש בעניינים – ושאולי לא תמיד זה יהיה כך.

ע. בלונדון פגשתי את ע. היה כיף מאוד עם ע. זה לא נכון טכנית, אבל נכון כמעט לגמרי בפועל לומר שזו הייתה בעצם פגישתנו הראשונה. יש משהו מייצגי באופן בו ע. מבקרת את העולם וגם היבט אסתטי מאוד באופן בו היא מדברת עם הגוף ושואפת את עצמה כלפי מעלה ופנימה. במיוחד אהבתי להסתכל עליה כשהיא מסובבת את האצבע וכף היד בעת שהיא מדברת. מעניין אם היא תעשה את זה כשתקרא את הפוסט.

תובנה: יכולתי להרגיש למה לונדון עשויה להיות עיר קשה לתושביה. חוץ מזה, שמתי לב שאני במצב תודעתי שמסוגל להכיל את העיר הזאת יותר מתמיד.

תובנה משמעותית: הצרכים שלי משתנים. וגם, הגבולות שלי הופכים ברורים יותר.  

אפרופו אמנות: אחד הדברים שלמדתי על עצמי בלונדון היא שהצורך שלי באמנות גדל בתקופה האחרונה באופן משמעותי, וגם שלמדתי להשביע אותו באופנים ובמינונים שנכונים לי. התערוכה של רות'קו בטייט מודרן (בניגוד לתערוכה במוזיאון תל אביב) הייתה מאכזבת משהו. את התמונות הקודרות ממילא ניסתה להחזיק תאורה קודרת מדי, ויצא שהיא מחזיקה יותר מדי. חוץ מזה, התאורה ממש הקשתה להסתכל על חלק מן התמונות. הדבר המעניין ביותר שקרה לי בתערוכה הוא שלפתע צץ מולי רוני ווד, הגיטריסט של הרולינג סטונס. כמו בתמונות, כל חזותו אומרת נכלוליות צ'רלס דיקנסית.

אחת התערוכות המעניינות ביותר שראיתי הייתה בגלריית סאטצ'י בצ'לסי: The Revolution Continues: New Chinese Art, אבל החזקה ביותר הייתה זו של בייקון בטייט בריטן. כשיצאתי מהטייט הרהרתי באחד הציורים ב'סדרת האפיפיור', וממש צחקתי לעצמי בקול רם. משהו בתנועת הזעקה שלו, הצריחה או הגניחה (ספק הבעת פנים שמתבצעת מתוך אזירת כוח ספק הבעה שהיא תוצר של רפיון, של היעדר כוח), משהו בייאוש שלו – שגם הולך ונבנה מן התמונות האחרות בסדרה, מצביע על טירוף שכבר כמעט לא מודע לעצמו. גרוע יותר מסליירי. נזכרתי שאבי סיפר לי שהוא וחבריו, כנערים, עמדו במשמרות ליד ארונו של אחד מגדולי היישוב בסניף הנוער העובד של קרית חיים ולא היו מסוגלים להפסיק לצחוק.

בכוחות שעוד נותרו לי לאמנות אחרי התערוכה של בייקון הסתובבתי באילתור בין שאר החדרים, ניגש רק למה שתופס את העין. לפתע התקרבתי לאחת התמונות שמשכו את תשומת לבי ועיני, ולתדהמתי ראיתי שכותרתה היא The Fairy Feller's Master Stroke (ציור של ריצ'רד דאד). זו התמונה שהיוותה את ההשראה לשיר, באותו שם, שכתב פרדי מרקיורי (השיר מופיע בקווין II, במקור בצד 2 – הצד הלבן – רצועה מס' 2).זה היה המתאבן הראשון לקראת ההופעה של קווין ופול רוג'רס, וזה גם המתאבן לקראת הפוסט בנדון (בקרוב).

הפוסט שלפני (או: הרומן שלי עם מנהטן)

החזרה מן הטיול לקנדה התחילה לסמן את סוף השבתון בניו יורק ואת החזרה הקרובה לתל אביב. חזרנו לדירה במנהטן, פרקנו את התיקים, יופי נסעה להחזיר את הרכב והתקשרה אלי מהדרך לשאול אם בא לי שנלך לאכול משהו בחוץ. צעדתי לעברה ודיברתי לעצמי: כיף לחזור למנהטן. כיף להתהלך במנהטן. כיף להיות חלק ממנה. וחלק מן הכיף הוא תעתוע השייכות, השייכות שחוסר השייכות הוא חלק ממנה. כאילו מה שעושה את השהות כאן לעוד יותר כיפית הוא שאני לא באמת שייך למקום הזה ובו-זמנית חוסר השייכות עושה אותי, כמעט באופן מיידי, למאהב המושלם. כלומר, חלק מן הכיף הוא שבקרוב אנחנו נפרדים. וכן, אנחנו נעשה את זה יפה. נישאר ידידים וכאלה.

ובאמת, הקרוב הזה הולך ומתקרב, ועוד מעט נחזור לתל אביב ואז אני כבר לא אחשוב את כל זה. אבל אני אחשוב עליה. המשכתי לצעוד. צעדתי בקלילות. אבל תוך כדי שדיברתי לעצמי שמתי לב שאני גם קצת מתאמץ לייצר את הקלילות הזאת – הקלילות האשלייתית-אמיתית הזאת שאחרי או לקראת פרידה; סוג של תלישות, רוק דליל שלפני בחילה. כבר תקופה ארוכה שאני מספר לעצמי ולאחרים, כמעט כמנטרה, שאני לא עוזב את מנהטן בעצב ולא בשמחה, וגם שאני שמח לחזור לתל אביב (לא כל כך לישראל כמו שלתל אביב). ואני אכן חושב כך. אבל פתאום אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש בנדון. אולי אני בסוג של ואקום רגשי ביחס לפרידה. ואולי אני משקר לעצמי.

מה שבטוח, לקראת סיום התקופה אני מתחיל לחוות את מנהטן והסביבה ברטרוספקטיבה, בנוסח מקבץ הזכרונות בסיום 'הרומן שלי עם אנני': יופי ואני מבריחים את קאטו לדירה בוול סטריט. יופי ואני מתעוררים בדירה מוקדם מוקדם בלילה הראשון במנהטן, ויוצאים לטייל בעיר עוד לפני הזריחה. שיעור היוגה הראשון שלקחנו אצל ג'ני קפולר – מצאנו את הסטודיו הנכון! אני מסיים את סדרת 'ספרי צוקרמן' של פיליפ רות' בדרך חזרה מוושינגטון, ותוך כדי שם לב שהרכבת בדיוק עוברת בניוארק. גבריאל ביירן מתיישב לידי בבית קפה ('קאם סיט און מיי לאפ'!). קורא במיטה ספר שבלי שתכננתי מסתבר שהוא מתרחש במנהטן, ולהבין שרק היום בצהריים הייתי במקום שאותו הוא מתאר. ללכת לאיבוד מבחירה במטרופוליטן. החנות של ה'מומה'. מסיבת הדקדנס לכבוד ראש השנה. לשתות יין ב'סטונהום' בברוקלין. יופי מתרגשת מפיליפ סימור הופמן בג'ו קפה ומקשקשת עם מתיו מודין במסעדה איטלקית (ממליצה על קינוחים). אני ויופי רודפים אחד אחרי השני בסנטרל פארק. הקרייזלר בילדינג ביום שמש. יופי ורותם מרגיעות את הרוחות בתקרית אלימה בין לקוחות לבעלי מסעדה יפנית בברוקלין – ריב בין אפרו-אמריקאיות למהגרים אסייאתים, שיעור מעשי מאלף ומדכא ב'לימודי תרבות'. הליכה בטיילת לאורך ההדסון. פריחה אביבית בסנטרל פארק. השיק של הבחורות בצ'לסי. השיק של הבחורים בצ'לסי. קאטו בודק את הדסון סטריט בהיסוס מבעד לחלון – מתאים לו האביב בטרייבקה. להתהלך ביום שבת בסוהו. רוברט פלנט עושה את התנועה ההיא עם הרגל בהופעה (וחבל שגם לא את ההיא עם היד). התגלית של חנות הדיסקים (והתקליטים) בבליקר סטריט – מלא בוטלגים של זאפה ובכלל. לראות את הבובות המקוריות של פו הדוב ושאר החבורה מהספר בפאבליק לייבררי. יופי ואני מחכים בתחנת הסאבווי בשעת לילה מאוחרת ומצחיקים אחד את השני עד דמעות.

מנהטן, מנהטן. נפלאה ומחליאה, תאוותנית, מתוחכמת וקלילה, יצירתית – אבל צריכה קופסה. רמאית עם כובע נוצה וקריצה, אינטלקטואלית ואינפנטילית, סקסית, איסטניסית מטונפת ומזיעה, מנוכרת, גונחת, צועקת – אבל לעולם לא גומרת. מחושבת. נוירוטית, פסיכית, סוטה. ממוסדת, מטופחת וחנוטה. מצמצמת את עיניה, בודקת את הליפסטיק תוך כיפוף ברכיים ותנועת שפתיים מהירה מול המראה, כאילו יודעת מה היא רוצה. פרנק-נ-פורטרית. סופה ידוע מראש. קשה. פשוטה. בת זונה.

בימים שאחר כך יצאתי לסיבוב הופעות בעיר, באתרים שקרובים במיוחד ללבי. היא התחננה שאשאר. אבל הייתי חייב לסרב.
מנהטן, אני אוהב אותך נורא.
אבל אפילו ההצגה בפורטי סקנד סטריט נגמרת.
עכשיו צריך ללכת.

Cause I've seen blue skies
Through the tears in my eyes
And I realize
I'm going home.

(The Epilogue of The Rocky Horror Picture Show)

"המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו": מה שכותבים יכולים ללמוד מביל פריזל

אין מספיק עיסוק (בוודאי לא בישראל) בכתיבה ובמה שעובר על כותבים — בהתמודדות עם השדים של ביקורת עצמית משתקת, בדחיינות, בקולות הפנימיים שצועקים שכבר הכל נאמר, ושלאור הגאונות של כותבים אחרים, זו יוהרה חסרת בסיס מצדי לבזבז את זמנו של העולם בציפייה שיקרא את מה שיש לי לומר. האמונה הרווחת היא שכל מה שצריך בשביל לכתוב זה להיות חכם, ואם "יש לך את זה", אז זה כבר יצא. זו אמונה כוזבת. המציאות הרבה יותר אפורה.

כתיבה כרוכה במחוייבות יומיומית, בישיבה מול המחשב בשביל לתת סיכוי לכך שמשהו יקרה. אלה החדשות הרעות (יותר כיף ללכת לים או לחיות את מה שמכנים לעתים "העולם האמיתי" מאשר לשבת בקיטון הכתיבה, הרחק ממה שמרגיש כמו ההתרחשות האמיתית של החיים, שם בחוץ). כאמור, המציאות הרבה יותר אפורה. אבל אלה גם החדשות הטובות. לא צריך להיות מבריק או עילוי בשביל לכתוב. מוחותיהם של גאונים רבים נותרו ללא ביטוי בכתב דווקא בגלל המודעות שלהם לגאונותם, והשיתוק שיצרה מודעות זאת.

צריך לשבת ולכתוב.

ללא ספק, יחלפו בראשנו מדי פעם מחשבות כמו "איך אני אכתוב כשיש טוני מוריסון בעולם, ז'וזה סאראמגו, יהודה עמיחי, או (למשפטנים שבינינו) כותבים מצויינים ופוריים כמו קאס סנסטיין או קנג'י יושינו?" אבל כמו שאומרים המורים למדיטציה, צריך להסתכל על המחשבות האלה כעל ענן בשמיים, ולתת להן לחלוף בקלילות, לנופף להן לשלום ולהיפרד מהן, עבור כמה דקות של צלילות. מה שחשוב איננו הגאונות של הגאונים שמסביב. מה שחשוב הוא הקול שלנו. מה שחשוב הוא שיש לנו זווית שממנה אנחנו רואים את הדברים — זווית שלעיתים אנחנו לא ממש יודעים מהי עד שאנחנו לא מתיישבים לכתוב. ונדמה לי שזה אחד הרכיבים המשמעותיים ביותר של החוויה האנושית: להצליח לייצג שמץ, משהו, מהעולם הפנימי שלנו לעולם. זה תמיד יהיה ייצוג חסר ולא מדוייק, אבל משהו משלנו יהיה שם. ומנסיוני, זה נכון גם לכתיבה אקדמית, לפחות במדעי הרוח ובמדעי החברה, ולא רק לכתיבה ספרותית.

אנחנו האנשים הממוצעים, הממוקמים איפשהו באמצע הפעמון של גאוס, עושים את זה דרך הישבן.

ואת כל זה כתבתי כי נתקלתי בראיון עם המוסיקאי ביל פריזל, שמבקר בישראל. אולי כי מוסיקה מרגישה לנו יותר מסתורית וגאונית מאשר כתיבה, עיתונאים שואלים מוסיקאים שאלות טובות על היצירתיות שלהם. לכן זו כבר הפעם השנייה שאני מקבלת ממוסיקאים תובנות רלוונטיות גם לכתיבה. וזה מה שהוא אומר בראיון לעכבר העיר (כלומר, לגלריה זצ"ל). אין צורך להוסיף על הדברים הללו:

 

בתחילת שנות ה-70, הרבה לפני שנהפך לאחד הגיטריסטים הגדולים של הג'ז, הלך ביל פריזל להופעה של אחד מאליליו, הגיטריסט ג'ון מקלפלין. הוא יצא ממנה מיואש. "אמרתי לעצמי, זהו, אני נכנע. אני בחיים לא אנגן כך. אפילו לא קרוב. לעולם לא יהיו לי הטכניקה הזאת, השליטה המוחלטת בכלי, קלות הנגינה. הרגשתי שאני צריך לעזוב את המוסיקה.

"אבל כעבור כמה רגעים הבנתי משהו", מספר פריזל בראיון טלפוני מביתו בסיאטל. "אמרתי לעצמי, רגע, אתה אוהב לנגן. אתה פשוט צריך למצוא את הדרך שלך. זה היה רגע חשוב מאוד. מוסיקה זאת לא תחרות אתלטיקה. המטרה היא לבטא את עצמך, את מי שאתה כבן אדם. יש הרבה דרכים לעשות את זה"…

התחושה שהוא גיטריסט מוגבל לא מרפה מפריזל גם היום וממשיכה לעצב את הדרך שבה הוא מנגן. "לפעמים זה מתסכל", הוא אומר. "מצד שני, המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו, הדבר שמקנה לנו את האינדיווידואליות שלנו. יש הרבה דברים שאני לא יכול לנגן? לא נורא, אני ארמוז עליהם, זה יכול להיות לא פחות מעניין. זה כאילו שאתה שומע משהו בראש ואתה מנגן משהו שהוא מחווה לקראת הדבר הזה".

 

פוסט גבולי

יש משהו מרתק בגבולות. לא רק ברעיון הגבול, אלא גם בגבול הפיסי עצמו. תמיד כשאני נוחת במדינה, אפילו ביקרתי בה בעבר, אני מתפלא שמדברים שם שפה שונה, מתנהגים ומתלבשים אחרת ומתנהלים שם באופן שונה. סוג הגבול שהכי מעניין אותי הוא הגבול היבשתי, גבול שבמעבר מיידי של 'מכאן לכאן' מעביר אותך 'מכאן לשם', זורק אותך לקוסמוס שונה בו אתה מתנהל באופן דומה לזה של דאג וטוני מ'מנהרת הזמן'. ליופי ולי קרה מעבר שכזה ממש לפני מספר ימים, כשנהגנו מ'הנוירוזות המאוחדות של אמריקה' לקנדה ובחזרה, לטיול שאמור היה להתרכז בעיקר במונטריאול, אבל בסוף התפתח לטיול מגוון יותר גם בקנדה וגם באזור הצפוני של מדינת ניו יורק. להלן מספר חוויות גבול, בעיקר ממונטריאול.

אופניים: דקות ספורות לאחר שנכנסנו למונטריאול שמתי לב שמימיני רוכבת לה לאיטה ב-חו-רה על אופ-נ-אים (את שלוש המילים האחרונות יש לקרוא במבטא צרפתי), כאילו הייתה בחופשה בכפר בדרום צרפת. עצרנו ברמזור, והיא עברה אותנו, הצבעתי עליה כדי שיופי תראה, ושוב עברנו אותה, והיא אותנו. תוך כדי שאני מסתכל על הרוכבת צפו בראשי מספר מילים מאוצר המילים הצרפתי הדל שברשותי ולבסוף הסתדרו להם במבנה של 'מנאז' א-טרואה'…? היא ישבה לה זקוף ורגוע על האופנים בחצאית סגולה קצרה ובחולצה לבנה דקיקה, כשלראשה תספורת שמצויה רק על המנעד הפרנקופוני, והיא הייתה שלווה. היא רכבה על אופנים כדי להגיע ממקום למקום. רק כדי להגיע ממקום למקום. זו הייתה רכיבה מרעננת. כמה שונה הייתה הרכיבה שלה מהרכיבה של הבחורות ברחובות מנהטן: רכיבה על אופניים בניו יורק זו המקבילה המהירה יותר של ג'וגינג או גלגיליות; זו משימה. ובהתאם צמודים לה אופנה ומראה ספורטיבי – רכיבה משימתית חמורת סבר של גוף נטול גוף.

קפה ומבוכה: נתחיל מהסוף. במונטריאול יודעים להכין קפה. במונטריאול יש בתי קפה מקסימים, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. ועכשיו להתחלה. חצי שעה אחרי שהגענו לדירתה של אריקה חברתנו, הרגשתי צורך בקפה. אבל לאריקה לא היה קפה בבית, אז היא שלחה אותי לצומת הרחובות הקרובה שמלאה בבתי קפה. כבר ממרחק שמתי לב שיש משהו טוב באוויר. כשהתקרבתי לבתי הקפה נכנסתי לממד אחר שסימן עבורי את הכניסה האמיתית למונטריאול: מבתי הקפה עלתה, כמו עשן מן הארובה, אווירה של חיים, של אהבה לחיים, אווירה של התרחשות חיובית ושל חיוכים. נכנסתי בנינוחות לאחד מבתי הקפה ולפתע נתקפתי מבוכה: לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש קפה 'טו גו'. זה לא בית קפה סינתטי של ארצות הברית; הוא לא בנוי לכוסות קרטון ולחיוך מעושה בתבנית של "הלו האו כן איי הלפ יו, ת'נק יו ורי מאץ', האב א-גוד דיי סר". איך אני יכול להזמין כאן קפה בקרטון, ועוד לצאת איתו החוצה לרחוב?! פסעתי החוצה, חיפשתי בית קפה ריק, ושם, כשאף אחד לא רואה אותי, הזמנתי קפה 'טו גו'. כאמור, הקפה היה מצוין.

גוף/נפש 1: כשמסתכלים על הגוף של הקנדים והקנדיות מבינים שהאנשים האלה בריאים בנפשם (לאלו שעוקבים אחרי הבלוג: ההתרשמות שלי מהאנשים בקוסטה ריקה לא הייתה כל כך מבריאותם הנפשית כמו מאנושיותם). הגוף שלהם – על סוגיו השונים וממדיו השונים – נראה נורמלי ברזונו ונורמלי במשמניו. נורמלי זאת מילה עם היסטוריה טעונה פוליטית. אני מתכוון גוף חי, גוף של בני אדם. גוף שאפשר לעשות איתו דברים, ולחיות ממנו.

גוף/נפש 2: המראה הרזה (בין שספורטיבי ובין שלא) של הבחורות הניו יורקיות מבטא שאיפה סמויה להיות נפש טהורה, שאיפה שההתקדמות האסימפטוטית אליה מתבצעת באמצעות העלמת הגוף. לפחות במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים, המבנה המנופח ממשקולות ופרוטאינים של הבחורים אמור להכיל את הנפש הזו – ולכן גם הרזון וגם ניפוח השרירים לעולם אינם מספקים. יש כאן חיבור מעניין לדיון – הגברי במהותו – בשאלת הגוף-נפש בפילוסופיה האנליטית של העולם האנגלו-אמריקאי, שהוא – להלכה ולמעשה – דיון שמזהה אך ורק את שאלת הנפש. גם בדיון זה הפרקטיקה היא לקחת את הדבר הנוכח ביותר – במקרה זה מדובר על הגוף – ולהפוך אותו בנוסח 'יקוב הדין את ההר' שמתחפש לניקוי יבש, למיותר (נשים שלוקחות חלק בדיון זה הפנימו את הדיכוי או מיישרות אתו קו). מעניין היה לראות כיצד היה מתפתח ומתנהל הדיון הזה אילו הושפע מן האירו-אמריקאיות (במובן המילולי ביותר של הביטוי) בנוסח מונטריאול.

עישון: לראות בחורה מעשנת במונטריאול גרם לי לחשוב וכמעט להשתכנע שסיגריה זה בעצם דבר מאוד בריא. זה לא רק האופן בו הן מחזיקות את הסיגריה, רואים עליהן שהן מעשנות בטבעיות של פיהוק, עם אפס רגשי אשם ושיק גנטי-אגבי (אחר כך שמתי לב שזה נכון גם לגבי הבחורים).

בילי ג'ין: הלכתי באחד מן הרחובות המרוצפים בעיר העתיקה של מונטריאול ומרוב שמחה ווייב חיובי מצאתי את עצמי מדמיין שהדריכה שלי מאירה את המרצפת כמו בקליפ של בילי ג'ין. לולא שרידי הנקע ברגל הייתי מסוגל לחקות את מייקל ג'קסון מקפץ ברחוב (מייקל, מצדו, זכה ממני סוף סוף לקצת סימפטיה).

אוטובוס: בנסיעה באוטובוס ובתחתית נסענו בין בני אדם.

נצרות: הסתכלתי על עיטורי הקיטש בבזיליקת נוטרה-דאם שאמורים לצבוע את האל הבלתי נראה ולייצג אותו בצורה מוגדרת (שבפועל מקטינה אותו) ומאדירה (כאילו הבלתי ניראות אינה אדירה מספיק), וחשבתי: לא רק שהנצרות היא דת מיסיונרית כלפי הלא-נוצרים, היא בעיקר דת מיסיונרית כלפי הנוצרים עצמם – היא כל הזמן עסוקה בשכנוע ופיתוי שמכוון כלפי המאמינים עצמם. אחר כך צלצל הנייד (המשיחה יופי עוד לא באה מהכנס, אבל היא מטלפנת): בהתחלה נלחצתי… בכל זאת, כנסיה, לא נעים. אבל תוך כדי שחפרתי במהירות אל הנייד שבתיק נרגעתי; הצלצול שלי הוא 'מיי סוויט לורד' של ג'ורג' הריסון. היו זמנים, אגב, שהריסון היה ממש דומה לישו. הו ג'יזס!

ארוס 1: רמת הארוס באוויר (בטח ברחוב סנט קתרין אחר הצהרים ביום יפה) גורמת לך להרגיש שאתה מתהלך בתוך אורגיה מעודנת ומתוזמנת להפליא. צריך להרים את הידים לאוויר וזה נדבק – כאילו הארוס מוגדר מבחינה פיסיקלית כחלקיקים.

ארוס 2: אני לא יודע לגבי האסקימואים (או כמו שאומרים בפוליטיקלי קורקטית, האינואיטים), אבל לגבי אנשי ונשות מונטריאול, אין ספק שזהו המפתח להישרדותם בחורף המקפיא.

ארוס 3: בשלב כלשהו כמות הארוס שנחתה לי על הכתפיים, יחד עם זו ששמתי בכיסים, פשוט הייתה כבדה מדי. ואז התיישבתי לנוח וכתבתי את השורות האחרונות.

בחורה (או: מפגש מן הסוג הפוסט מודרני): אחרי שסיימתי לכתוב את השורות הללו, התחלתי לעשות ניסויים עם המצלמה. תוך כדי חוצה בחורה את שדה הראיה שלי, פונה אלי ושואלת, בהתחלה בצרפתית ואחר באנגלית, 'אני מופיעה אצלך בתמונה?' אמרתי שלא, שאני רק עושה ניסויים עם הפוקוס. אבל היא הייתה שובבה, עשתה לי טיזינג, אז הוספתי: 'היית רוצה להיות אצלי בתמונה?' היא השיבה בחיוב, ואני הצעתי לה הסכם: אני אצלם אותה והיא אותי. היא הסכימה, נעמדה מולי, וצילמתי אותה. ואז, להפתעתי הרבה, ובשונה מן ההסכם שהיה לי בראש (שהיא תצלם אותי במצלמה שלי), היא שלפה את המצלמה שלה – שבאופן מפתיע עוד יותר הייתה זהה לחלוטין למצלמה שלי – וצילמה אותי בשיתוף פעולה מלא מצדי. היא גם שאלה איך קוראים לי (אני הייתי המום מדי מכדי לשאול), ולסיום אמרה 'יופי, עכשיו גם לי וגם לך יש מזכרת'. והלכה.

חיוכים: כשהייתי ילד, נער, חייל, בחור וכו' תמיד התקיל אותי, בהתאמה, הילד המופרע, הנער השחצן, החייל עם הקריצה הערסית הקבועה בעין או הישראלי הממוצע בשאלה, 'מה ת'מחייך מה?' והתשובה שלרוב לא טרחתי לספק היא שזו הבעתי הבסיסית. מאז שהמחשבים נהיו חלק מן העולם אני עונה לעתים בציניות שזו הבעת הדיפולט שלי. אז בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא: איזה כיף לחייך במונטריאול! אני מחייך אליהם, וכשאני מחייך אליהם, הם מבינים שטוב לי, ובגלל שגם להם טוב, וגם בגלל שלי טוב בעיר שלהם, הם מחייכים אלי בחזרה. וככה לאט לאט, במבטא צרפתי, העיר מקבלת צורה של חיוך. בניגוד למקרה של האמריקאים הנוירוטים מניו יורק, אני יודע שאף אחד מהם לא ילך לפסיכולוג שלו לקטר על זה שהחיוך שלי חודר לו למרחב הפרטי, ושאף אחד מהם לא חושב שאני סוטה מין פוטנציאלי. במונטריאול (וגם במקומות אחרים בקנדה, אפילו ליד הגבול במפלי הניאגרה) מבינים שחיוך הוא הבעה ולא מסכה, ולכן החיוך שלהם כל כך כיפי.

שפה 1: "פתאום מצאתי עצמי מידברת אותי, א-אה במב-טא צרפתית א-לה שנו אפארי, כאילו נהייתי חלק מן העיר ממש אני בעצמית… כמו אומרים זה 'זליג' של דיירקטור, קוראים אותו וודי אלן, אבל כזה אה-אי כמו נו, אומרים בצרפתית…".

שפה 2: צרפתית זו בעצם מילה אחת ארוכה ארוכה (ארוכה מאוד מאוד מאוד).

במקום מסקנה: מצד אחד יכול להיות שאני מגזים. מצד שני יכול להיות שלא. אבל ממש התאהבתי במונטריאול (בפרט) ובקנדה (בכלל), וכשמאוהבים מגזימים לטובה את תכונותיו של האהוב. אבל בשביל המאוהב, האהוב הוא המציאות; ולכן עבורו ההגזמה היא היא האמת.

!New York Rocks

"It's spring fever… you don't quite know what it is you do want, but it just fairly makes your heart ache, you want it so!" (Mark Twain)

יש לי הערכה רבה (וגם סימפטיה) לאביב בתל אביב. אבל האביב בניו יורק זה לא האביב של הארץ. האביב בניו יורק… טוב, ראשית, האביב בניו יורק הוא בניו יורק.

האביב בתל אביב מוציא אותך מן המחילה; מוציא אותך מן המחילה אל השדה (נגיד, למשל, שדה כלניות בבתרונות בארי); מוציא אותך לגיחה קצרה ב"קאנטרי-סייד" הישראלי ואחר הצהרים אתה שוב שותה קפה ב'סוניה' בתל אביב—וכל זאת בהנחה שאכן היה חורף (ושאפשר להתייחס לטבע בישראל כאל קאנטרי-סייד, אפילו במידה שהיקפת את המלה במרכאות כפולות).

גם האביב בניו יורק מוציא אותך 'מן אל', אבל זו טרנספורמציה לצורת חיים אחרת—מזחל (או מגולם, במקרים קשים במיוחד) אתה הופך לפרפר.

זה שהגיע האביב אומר, למשל, שאני יכול ללכת ברגל ליוגה ולא לקפוא. אמנם בפעם האחרונה הברזתי ממש ברגע האחרון, אבל יש לציין שהייתי באנרגיות גבוהות מדי בשביל שיעור יוגה (אני ויופי נפגשנו מתחת לסטודיו ואני פיתיתי אותה לעוף משם—וכמו שכתבתי לכמה חברים וחברות, היה כיף גדול להבריז, ומסתבר שההרגשה הזו לא עוברת עם הגיל). אני אפילו יכול ללכת צפונה מהסטודיו ליוגה ולא לקפוא, ועוד יותר רחוק; לא משנה כמה רחוק אלך, לא אקפא. ואגב, כמה שיותר רחוק, ככה יותר כיף, ואני הולך, יֶא מֶן, בהליכה קצבית. (את המשפט האחרון יש לקרוא באינטונציה של לותר-קינג בנאום המפורסם של 'איי האב א-דרים'). וכשאני כותב 'הליכה קצבית' אני מתכוון לזה: אני צועד ברחוב בקלילות—אך במודעות עצמית גבוהה, מרגיש כאילו אני בקליפ, כאילו הייתי פרדי מרקיורי של הסבנטיז על בימת Earl's Court, שותה מכוס שמפניה תוך כדי שהוא מדבר עם הקהל, וצועד על הבמה בביטחון עצמי של טווס (אממ… האם יכול להיות שהטווסים הזכרים התפתחו אבולוציונית כדי להרשים דווקא טווסים זכרים אחרים, ולא את הטווסות?).

ותוך כדי שאני הולך, בביטחון עצמי, במודעות עצמית, במאוהבות עצמית, אני מזמזם לעצמי במו רגליי, במו גופי, מוסיקת ג'אז-פאנקי עם ביטים עצבניים של בס (תחשבו למשל על Jean Pierre של מיילס דיוויס, או בביצוע של מרקוס מילר). ואני מרגיש שאני גורג'ס (גווור-ג'ס, במבטא אנגלי מן הסוג של סטיבן פריי), ואני מחייך לעצמי בהבנה ובסלחנות כשאני (אני ואני ואני…) מתבונן מזווית העין בבחורות שמשחררות כפתור (ולפעמים שניים) בחולצה ופוצחות בטיול ברחוב ובפארק האביביים והשמשיים. גם להן מגיע! ותוך כדי אני עובר לזמזם שירי דיסקו של הסבנטיז (מי היה מאמין?!) כשבעיניי רוחי אני עושה תנועות ידים עדינות-גסות של דראג משולבות עם תנועת אצבעות של ראפרים. אבל אולי התיאור הכי טוב לחוסר השליטה שמציף אותי הוא אותו קטע בסרט The Full Monty שבו החברה שמתאמנים לסטריפטיז נפתחים למוסיקת הרקע תוך כדי שהם עומדים בתור—זה בלתי נשלט, זה יוצא מהם, גם אני לא שולט בזה, זה יוצא ממני ברגעים אלה ממש, אני חייב לעצור את ההקלדה כדי לעשות תנועות עם הידים ואני מזיז את הגב על משענת הכסא.

וחוץ מזה עברנו השבוע דירה—עכשיו אנחנו גרים בטרייבקה, בדירה שווה במיוחד, פסטיבל הסרטים של השכונה קורה ממש מסביבנו (אתמול ראינו אתSqueezeBox!x). קאטו, חתולנו האהוב, התרגל במהירות לעליה ברמת החיים—והוא אפילו עושה כושר תוך שהוא עולה ויורד במפלסי הדירה.

יחד עם האביב מגיעים גם קולות של אביב בתדרים של אביב—ועכשיו כשנטשנו את הקן הגבוה בוול סטריט לטובת המעבר האבולוציוני הקטגורי לקומת הקרקע, אז ממש אפשר לשמוע אותם מתוך הבית. ובקרוב אנחנו נוסעים למונטריאול, ואחר כך אני מתחיל בספירה לאחור שתסתיים בהופעה של רוברט פלנט ואליסון קראוס במדיסון סקוויר גרדן. ובין לבין ניו יורק וניו יורק וניו יורק.

אני שם לב שיש בפוסט הזה אלמנטים מאניים. אני תוהה מה זה אומר בהינתן שהפוסט שלפני הקודם היה דפרסיבי משהו. אוה, פורגט איט בייב! ברינג מי סם שמפיין טו בד, איטס ספרינג טיים!

Post(a) Rica

להגעה לרבדים עמוקים יותר של הפוסט יש ללחוץ על כפתור ה-play ולשמוע תוך כדי הקריאה.

כל העניין עם הנסיעה לקוסטה ריקה התחיל מהרעיון של יופי לעשות שם סדנת יוגה. לסדנה לא נסענו בסוף, אבל לטיול כן. ובאמת, קוסטה ריקה מאוד סיקרנה אותי, אבל בהתחלה… איך לומר… זה נשמע לי כמו מקום מן הסוג שנמצא 'שם', באיזה 'שם' כזה. משהו אקזוטי, שהמורה הזכירה את שמו ברפרוף איפשהו בכיתה ג' או ד' במעבר משיעורי 'מולדת' לשיעורי 'גיאוגרפיה'. אחר כך אתה טס ל'שם', ופתאום אתה ממש שם, ואז זה כבר בלי מרכאות (המטוס הביא אותך מכאן לשם. מדהים). אחר כך היית שם ואז אתה רוצה לחזור (לשם). ופתאום המקום מאבד את ה'שָמָיות' שלו והופך למאוד מוכר.

כשיישבתי במטוס ניזכרתי בעייפות מסוימת באותה מחויבות, המחויבות שמרגישים לעתים כאשר יוצאים למסע, זאת שנוגעת בך כמו האדם שמאחוריך בתור בסופרמרקט – כאילו לא בכוונה. יש איזו תחושה של מחויבות, לחץ מהסביבה – ואולי גם מהסביבה שבראש – למשהו גדול. והמשהו הגדול הזה אמור להצדיק את המסע. כאילו עצם מימושו של הרצון לצאת למסע, הרצון להיות שוב 'on the road', אינו מספיק לעצמו אלא דורש הצדקה נוספת. יכול להיות שמסיבה זו אנשים רבים 'חווים' את מסעם דרך המצלמה והוידאו, מלקטים הצדקות כמנחה לאלו שלא יצאו למסע, כדי שאלו יוכלו להכריע את הכף לטובתם ויאשרו שאכן היה כאן משהו גדול, משהו שמצדיק את היציאה למסע שכבר התרחש. ולפעמים אותם 'אלו' שלא יצאו למסע הם אלו שכביכול חזרו ממנו.

מתוך סוג נדיר של צלילות, צלילות שלא עזבה אותי בהמשך ושכנראה אין להפרידה מצלילות מימי האוקיאנוס אליה אגיע אחר כך, הבנתי לפתע שאני נזכר בעייפות הזאת, אבל לא חווה אותה. ולאט לאט התפשט לי חיוך על הפנים והתרווח לו על הלחיים. חייכתי – לעצמי – חיוך מן הסוג המאוהב. גם עכשיו כשאני כותב את המשפט הזה יוצא לי החיוך הזה.

ואז המראנו. בשלב כלשהו, תוך כדי שאנחנו נפרדים מהיבשה באזור פלורידה ומרחפים מעל מימיו של מפרץ מקסיקו, והצבע היפהפה של המים עושה לי בעיניים צורת ספירלה (כמו בסרטים מצוירים), אני תופס – כמו שוער שבעטו לעברו כדור ממש אל הידים – שהדבר הגדול הוא בעצם דבר מאוד מוחשי ומאוד קונקרטי: הדבר הגדול הוא שאנחנו יוצאים לחופשה. חופשה!

מכל השהויות הרבות והמגוונות של יופי ושלי בחו"ל (ביחד ולחוד), זו בעצם הפעם הראשונה שיופי ואני נוסעים יחדיו אל מחוץ למדינה בה אנו מתגוררים כדי לטייל בלבד, ולא כדי להתגורר או כדי להרוויח קצת זמן ביחד. איזה יופי! אמרתי את זה ליופי, ועם ההבנה הזו בתוכנו ראינו מהחלון את קובה. ואיפשהו, בערך כשהיינו בקו הרוחב של איי קיימן היא חלחלה עמוק יותר. אני כותב בלשון רבים, כי ראיתי שגם יופי מרגישה כך. וכשהמחשבות האלו אופפות אותנו הסתכלנו זה על זו והתחלנו לזמזם יחדיו את המוסיקה שברקע ("Cletus Awreetus-Awrightus" by Zappa), שליוותה אותנו לכל אורכו (ובעיקר לרוחבו) של הטיול.

מיד עם הנחיתה לקחנו את הרכב ונסענו (למען האמת, יופי נהגה) מסן חוסה למנואל אנטוניו, שמורת טבע מקסימה השוכנת לחופו של האוקיאנוס השקט. ביום שלמחרת לקחנו טיול מודרך בשמורה וראינו עצלנים, דביבונים, קופים, איגואנות, ציפורים, צפרדע מוזרה, צמחים משונים ועוד כל מיני. ולאחר מכן נזרקנו בחוף – חוף קסום עם מים צלולים בטמפרטורה אידיאלית. מאז שנופפתי לשלום לחוף פרה-נאנג שליד קראבי בתאילנד ב-1994 לא הייתי בחוף כזה. בלילה, במיטה, הרהרתי לעצמי שאיכשהו האוקיאנוס הזה הרבה יותר שקט בספרדית מאשר באנגלית. כלומר שהאוקיאנו פסיפיקו הרבה יותר pacifying מאשר האוקיאנוס הפסיפי. נרדמתי לשינה מתוקה מתוקה.

ביום השלישי לטיול כבר הפנמנו את העובדה שהאנשים במדינה הזאת הם גם, ואולי בעיקר, בני אדם. ובני אדם שמחים, טובי לב ותקשורתיים. גם הבנו ש-Pura Vida זה כמעט כמו 'מיאו', it can mean anything, רק שבמקרה של 'פורה וידה' זה מתייחס לדברים טובים בלבד. בהתאמה עם המקום וזה עם זו התחלנו להשתעשע באפשרות לפרוש לכאן יום אחד. למחרת נפרדנו לשלום מן החדר המשקיף לאוקיאנוס מראש ההר והעברנו את עצמנו הלאה.

אחרי הדרך הקשה בשביל העפר המתפתל בעליה למונטוורדה, דרך שיופי נהגה בנונשלנטיות מרשימה, החלטנו לעצור לרגע לקפה, בגלל שלט מזמין בדיוק ברגע הנכון. זה היה הקפה של רנדל. תוך כדי שתיית הקפה פטפטנו עם רנדל. רנדל הזה הוא מין איש-ילד, טיפוס חמוד ביותר, אבל כנראה שהוא לא יודע שהוא כזה – מה שעושה אותו לחמוד אפילו יותר. בשלב כלשהו שמעתי יללה שנשמעה כמו יללת חתול, אבל ראיתי רק את הכלבון (קוסטה ריקה מלאה כלבונים – רובם מאותם שלושה גזעים). מכיוון שיללת חתול מפעילה אצלי את הבלש האוטומטי, הסתכלתי למטה מן המרפסת וראיתי קערת אוכל יבש, אבל לא הייתי בטוח האם זה אוכל לכלבים או לחתולים. החלטנו להישאר אצל רנדל ולקחת את אחת הבקתות שמשקיפה אל ההרים המהפנטים. הוא ואחיו מגדלים קפה ושולחים אותו לקואופרטיב, והבקתות זה מהצד. למחרת השכמנו לארוחת הבוקר, ירדנו מבקתתנו לערוצון הנחל וטיפסנו לבקתת הקפה. התיישבנו לאכול, ותוך כדי הביס השני בפרוסה נכנס הבן הקטן של רנדל: הכלבון לידו וגור חתולים קטנטן וזעיר בידיו. ידעתי ששמעתי חתול! איך הקטנטן הזה הגיע לבן של רנדל? היום עוד לא התחיל, אבל המראה של החתולון הזה בידים מגינות כבר סידר לי אותו.

במונטוורדה, כמו כל הטיול בקוסטה ריקה, עשינו כל מיני דברים של טבע, גם ביום וגם בלילה: ראינו כל מיני חיות ויונקים משונים, עצים ענקיים וכל מיני דברים שלא ידעתי שהם קיימים, וגם פגשנו כל מיני אנשים מעניינים מכל מיני סוגים (שאותם דווקא אפשר למצוא מחוץ לקוסטה ריקה, אבל איכשהו הם מתקבצים יחדיו ומגיבים טוב יותר כשהם בקוסטה ריקה). על כל פנים, בארוחת הבוקר שלמחרת, בבוקר בו עזבנו את מונטוורדה, אמרתי ליופי שאני קצת מאוכזב מכך שעד עכשיו לא ראיתי טוקן. אני אוהב טוקנים, במיוחד מאז שנחרטה בי התמונה-ציור של טוקן על עטיפת התקליט "Carnival in Babylon" של Amon Düül II, להקת רוק אקספרימנטלי מגרמניה שאחי נהג להאזין לה (מומלץ). אכזבות הן חלק מהחיים, אבל גם הפתעות.

חזרנו מבקתת ארוחת הבוקר לבקתתנו, התקלחתי, ארזתי את התיקים – לא לפני שאספתי בהנאה את הבגדים/נעליים/ספרים וכו' של יופי מכל פינותיו של החדר (וזה היה חדר גדול מאוד, בעצם שלושה) – וכבר עמדנו לצאת. אבל עוד ישבנו בחוץ, מתכננים את הצעד הבא. ואז הגיע השכן החדש בבקתה שליד. השכן העיד על עצמו שהוא רומני שחיי בארצות הברית הרבה שנים – קליפורניה, צפון קרוליינה ואיידהו. תמיד מחפש אחר טבע ובעקבותיו עובר ממקום למקום, רוצה עוד, צריך עוד. מחפש דרך לצאת מ'מרוץ העכברושים', כפי שאמר לנו. בסוף נסע עם אשתו והילדים לטיול בקוסטה ריקה, והם… כל כך קל וכל כך קשה לתפוס… פשוט מעולם לא חזרו יותר לארצות הברית. פשוט החליטו להישאר ומאז כבר פג תוקפם של כרטיסי החזרה. עושים לילדים 'הום סקולינג', ועכשיו קונים בית בטירלן (די קרוב למונטוורדה). ואז הרומני הזה, שאין לטעות בו – הוא רומני קומפלט עם השפם והכל, אבל כזה מהסוג שמשדרג את הרומנים בגדול (ויש בי רבע רומני), אמר: 'הקול הזה, שומעים… זה טוקן'. התחלנו לחפש את הטוקן, והרומני גם מצא – על העץ (כאילו, ברור). ושם הוא (או היא) ישב על הענף. והמקור… המקור המוזר הזה. ואז הטוקן התעופף לו, די קרוב אלינו, ועף עף עף…

נופפנו לשלום לרומני ולשפמו והמשכנו בדרכנו – אין צורך להתחיל לתאר את הנוף ואת ההרגשה, אבל בשביל זה ('בעד זה', כמו שסבתא שלי הייתה אומרת) שמתי את המוסיקה ברקע. רק אציין, בתור תרשים כללי, שהדרך עברה מסביב לאגם שמסביבו הרים. במהלך הנסיעה פינקנו את עצמנו בכמה עצירות קפה. הקפה בקוסטה ריקה מצוין, ועל אחת כמה וכמה למאותגרי קפה ניו יורקיים שכמונו, על אף ש-Think Coffee ו-Joe בהחלט מצילים את המצב. בסופה של הנסיעה הגענו למלון שהקנדיות עמן אכלנו בערב הקודם המליצו עליו. השוער בכניסה אמר שאין טעם להיכנס כי אין חדרים, אבל יופי הסתכלה עליי במבט אפריורי (היינו, ברור מאליו) ואמרה לשוער שבאנו לאכול במסעדה של המלון. אז נתנו לנו להיכנס ויופי נהגה את הדרך המתפתלת לראש ההר (שבסופה היה שלט הולם: You Made It!) והגענו למלון, שהוא בעצם אחוזה רחבת ידיים יותר מאשר מלון. ואכן, בעזרת שאלות תמימות ולא לוחצות דווקא הסתבר שיש חדר, שדווקא לא מצא חן בעינינו, ואחר כך, בשמירה על הפאסון של התמימות הסקרנית, הסתבר שיש עוד חדר – שהיה בול בשבילנו. לי היה ברור שגם ביום הזה אני אוהב את יופי יותר מתמיד. קיבלנו חדר שממוקם מול הר הגעש. הר געש זה כמו טחורים של כדור הארץ, אבל מרשים. ההר התמקם לנו בחלון, ואפילו הייתה ראות מצויינת. אף פעם לפני כן לא ראיתי הר געש, ועוד כל כך מקרוב. ואף פעם לא ישבתי בתוך ג'קוזי מבעבע וחם, בחוץ, מול הר געש. אבל זה מה שעשיתי, ויותר נכון – עשינו – בארנל. היה בזה הדוניזם מסוים, אבל זה הרגיש טוב למדי.

בטיסה חזרה לניו יורק חשבתי על כל מיני דברים, ואת חלקם אני עדיין מעכל. ראינו נופים שקשה לתת להם שמות תואר בלי לחטוא בקיטש, ראינו כל מיני חיות מוזרות שלא רואים אפילו בגני חיות, וגם פחות מוזרות – אבל כאלה שלרוב רואים רק בנשיונל ג'אוגרפיק. אבל בשלב כלשהו במונית בדרך משדה התעופה למנהטן המושלגת, נזכרתי בגור החתולים הקטן של הבן של רנדל והתרווחתי לאחור. הגענו חזרה הביתה, אבל החופשה לא הסתיימה באמת כי חוץ מקאטו, חתולנו האהוב, אחותי חיכתה לנו בדירתנו ובילינו איתה עוד שבוע כיף. טל האזינה איתנו ברצון למוסיקה שברקע.

אגב, אני מאוד בעד סדנת יוגה בקוסטה ריקה – אבל בפעם הבאה. מה שכן, אולי לפני כן נקפוץ לביקור בגואטמלה (כלומר, 'שם').

One Size Fits All: פרלוד אידיוסינקרטי

עוד פוסט אורח של זהר (יאללה, שיפתח כבר בלוג משלו!) מאת זהר כוכבי

לפני כמה ימים חזרנו הביתה מאוחר. עוד בדרך הביתה, אחרי שאני ויופי נרגענו (קצת) מהצחוקים שגילגלנו בהמתנה בסאבּ-ווי, דמיינתי את עצמי משתחל למיטה עם ספר שרכשתי רק מספר שעות קודם כן. הספקתי לשים לב שזה ספר נוח, רך ביד, נפתח יפה – ממושמע, לא נאבק ולא מתנגד. יופי בדקה מייל וכל מיני ואני, תוך כדי תזזיתיות פּיטר-פּנית, הייתי עסוק בהכנות למיטה. ואז נחתתי סוף סוף מול המיטה ונעמדתי, קצת כמו ילד קטן שדוהר למיטה ואז נעצר ברגע האחרון, והבחנתי שהשמיכה מבולגנת לחלוטין. מי שמצוי בתרשים הכללי של הדינמיקה הזוגית שלי ושל יופי מבין כבר בשלב זה שאת הבלגן לא אני עשיתי (וגם אמור להבין שברגע זה הוא איבד את יתרונו היחסי).

אני מתפעל, ונהנה להתפעל, מיכולותיה המרשימות בהחלט של יופי זוגתי, ויש לה הרבה. הבלגן הזה של השמיכה – שאינו חדש לי כלל וכלל – הוא אחד מהם, ובאותו ערב הוא הצחיק אותי נורא, יותר מהרגיל. זו מעין סטיה חביבה ובלתי מזיקה. אבל מעבר לצחוק, אני באמת מתפעל מאוד מן הבלגן הזה. לא רק משום שזה סוג מיוחד של בלגן, אלא כי זה בלגן עיקבי, לא מתפשר, חתרני ממקום עמוק ובעיקר כזה שמסוגל להצדיק את עצמו. בלגן מן הסוג של זאפה.

השמיכה, וכאמור, לא בפעם הראשונה, הייתה מה שנקרא 'אפּסייד דאון – אינסייד אאוּט' בחזקה של איזה מספר לא טבעי כלשהו. עד שלא רואים את הבלגן הזה על אמת, בחיים, אי אפשר באמת להבין שניתן לעשות בלגן שכזה רק משמיכה, ועוד יותר קשה להאמין שמדובר בבלגן אותנטי. כאשר אני מנסה לתאר את זה ליופי אני בדרך כלל עושה את זה באמצעות העוויית פניי לכדי פרצוף שאמור לייצג שמיכה מבולגנת.

 

ואז זהר עשה ליופי פרצוף של שמיכה מבולגנת

הבלגן של יופי מתרחש בהתעוררות, ולמעשה בעיקר בקימה: כשיופי ישנה השמיכה די מסודרת. הבלגן, איכשהו, באופן לא ברור, מתרחש שניות ספורות אחרי שהיא קמה מן המיטה, בהשהיה, מתוך כבוד, הוא מגיח אחריה, ובחרישיות. כמו המחוגים בשעון – כשמסתכלים עליהם בריכוז לא רואים אותם זזים, אבל לפתע הם כבר במקום אחר, מנתרים לעתיד וזין על זנון.

ביחס ליכולות הבלגן הללו אני מרגיש כלוא בתוך סדר. ודווקא מתוך סוג כזה של חוויות יומיומיות, לא גרנדיוזיות, לא יומרניות, אני נחשף, כמו במעין חלום, להבנות חדשות…קצת כמו הציורים הממוחשבים מתחילת הניינטיז – אלו שנראים כמו שלג של טלויזיה, שצריך להתמקד בהם בתפזורת, ואז מתגלה לך התמונה האמיתית ש'מאחורי' הציור, שוכנת לה בעומק, אולי מחכה להתגלוֹת ואולי לא. ומתוך הבלגן של יופי התבהר לי, יותר מתמיד, שהחיים והעולם הם בלגן; בלגן בתוך בלגן בתוך בלגן. אכן, סך כל הבלגנים מהווים מכלול, אבל מכלול הוא לאו דווקא סדר. אמנם המכלול מספק צורה, אבל במובן הכי פורמלי של המושג, כמו לעטוף דגים בנייר פרגמנט. הבלגן של יופי, אני מוצא את עצמי מודה בהתמסרות, הולם, הולם מאוד את העולם, את החיים. ואחר כך אני מוצא את עצמי מתפתל על הכסא, פיסית.

אחרי שסיימתי להתפתל על הכסא אני מוכן להשלים עם מה שהבנתי מלכתחילה: אין ברירה, יש להודות, כן, עם כל מיני סייגים שאין לזלזל בהם, שיש מובן מסוים [אמממ…עדיין מתפתל], חלקי [קשה להרפות], שאני חיי את חיי מחוץ לעולם [אאאאה….הקלה מיידית]. לכן אני מסוגל להתפעל ממנו גם כקהל, אם כי לקח קצת…יותר מדי…זמן עד שהעזתי בפעם הראשונה לצעוק 'בוז' בגרון ניחר בלי להסתכל לצדדים. אולי בגלל זה אני גם מאוד נהנה לשמוע זאפה מכל סוג שהוא, ותוך כדי כך מוכן להרטיב גם את פלג הגוף העליון ואפילו את הראש. זה צריך להיות בסדר, העולם אמור להתאים לכולם, One size fits all. יופי חיה את זה יותר מבפנים. כמו זאפה, היא מוצאת את דרכה בסבך הבלתי אפשרי של הצלילים, ויודעת איזה צליל לקטוף. איך היא יודעת שהוא לא רעיל?! אני חושב שאני מתחיל להבין. אבל עדיין, את היחס ביני לעולם ניתן לאפיין, לרוב, במונחים של יחס חד-ערכי (ובמקרים מסוימים יחס חד-חד-ערכי), ואילו את היחס בין יופי לעולם ניתן לאפיין, בדרך כלל, באמצעות מעגלי-ון.

כשאתה חלק מן הבלגן – אבל מתוך מודעות – יחסי הגומלין שלך עם העולם מותאמים לו. בהקצנה, אפשר לומר שכאשר אתה מושיט לעולם יד בגישה של 'לסדר את השמיכה כל פעם שאתה קם מהמיטה', אתה לא באמת מוכן ללחוץ את ידו. זו מעין וריאציה על אובססיית ניקיון, אתה אינך מוכן, או אינך מסוגל, לקבל את העולם כמו שהוא, אינך מוכן לתת לעובדות – מקטעי הבלגן – לבלבל אותך, ולכן מרגיש צורך לשטוף אותו, להבריש אותו ולסרק אותו – בקיצור, לסדר אותו, ולכן להיאבק בו.

הבלגן של יופי הולם מאוד את העולם, את החיים. כבר כתבתי את זה, אבל רציתי עוד פעם. By Zohar Kohavi