מוגן: רון בריון

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיסמה:

מפגשים מהסוג האורבני II: "המצב הטבעי" בבן-יהודה

הגעתי לבנק והוא היה סגור. איכשהו בחישוב סידוריי הבוקר הנחתי שאגיע מאוחר יותר, אבל העניינים הסתדרו מהר מהצפוי והקדמתי. הייתי שם כרבע שעה לפני הפתיחה. בהתחלה עוד חשבתי ללכת משם ולקפוץ מאוחר יותר, או אפילו ביום אחר, אבל מיד שכנעתי את עצמי לגמור עם זה וזהו. נעמדתי ליד הבנק בתמימות. מתישהו הגיעה גברת. אחרי חצי דקה מהגעתה חשתי משהו באוויר, ואז תנועותיה לא השאירו לי ברירה אלא לעשות תנועות של "אני הייתי כאן קודם". שני אנשים שווים, תחרות על משאבים, מצב של אי-ביטחון המביא למלחמה קרה. כך מתחיל לו עוד יום במצב הטבעי של הובס בפתח סניף הבנק בבן-יהודה. בוקר טוב.

אט אט הגיעו עוד אנשים, צובאים על הכניסה, מתגודדים – לא מסוגלים או לא רוצים לעמוד בתור, ולא מסוגלים שלא לכייח בפרהסיה על הבוקר: "מה קורה פה? הבנק סגור. למה? אדוני, כולנו בתור, עוד לא תשע. אז מה. נו, מה יהיה? כבר אחרי תשע. לא, אצלי עוד לא תשע. אבל גברתי אצלי כן. גם אצלי. אצלי עוד לא. לא רוצים לעבוד במדינה הזאת! מה קורה כאן? למה לא פותחים? מה, עוד לא תשע? היה, היה, כבר היה. נו, מה קורה…". ותוך כדי הוצאת הליחה המילולית הזו על הבוקר אפשר היה לזהות מבטי הנהון בין האנשים, קרבה אד-הוק.

ואז שמתי לב שלדיבור הבלתי נלאה וחסר התוחלת יש תכלית נוספת, ואולי היא בעצם תכליתו האמיתית. ה"דוברים" מטעם עצמם מנצלים את דיבורם ואת תנועות ידיהם כדי להתקדם, כדי להתקרב עוד יותר אל דלת הכניסה, כדי לעקוף או לכל הפחות להצטופף. כאילו בלי להתכוון, כאילו ללא מודעות, סתם מעין הישענות על הצד תוך כדי דיבור והצצה בשעון, הישענות שנגמרת בניסיון לאזן את הגוף קרוב יותר לאדם שמצדך, ליישר עמו קו. והשותקים שלידם, מתוך אפקט העדר, מנצלים זאת כדי להתקדם עמם. זה הרגיש לי כמו משחק אינביידרז; בשלב כלשהו במשחק הפולשים מהירים מדי ורבים מדי, והם סוגרים עליך.

קבוצת האנשים הקולנית המדדה מסביבי כמו פינגווינים (שכלפיהם דווקא יש לי חמלה רבה) החלה להיות משא כבד מדי, הם ביטאו הלכה למעשה את טענתו של הובס כי "בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר". פתאום כבר חשבתי לוותר, לצאת ממיצריה של הקבוצה הסוגרת עלי, לקחת את אופניי ולהיעלם משם; לא לקחת חלק במשחק הזה שנדמה שהאנשים שמשחקים אותו קנו בו מיומנות רבה. ואז החלטתי להתקשח (שהרי טען הובס: "כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים…"), לא לוותר, לא לסגת – לא לתת לעדת ממורמרי הבוקר המטילה עצמה בכוח אל חומותיו ה"שקופות" של הבנק, לנהל את סדר יומי. האני שמחוץ לסיטואציה ניהל את זה שבתוכה וזה הקל עלי לבוא בטוב (ועוד טען הובס כי החוק הטבעי הראשון הוא "בקש שלום ורדפהו"). ביססתי את מעמדי ליד דלת הכניסה – והקפדתי לעמוד כך שכיוון פתיחתה לא ימוסס את יתרוני. קצת הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש. בכלל, אני נחוש למדי בעת האחרונה.

לפתע השומר סימן לעברנו במעין תנועה שכאילו מזמינה אותנו להיכנס. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל זו הייתה נעולה. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל סימן לשליח שעמד מאחורינו. אבל הקבוצה כבר ניצלה את ההזדמנות, ותוך פליטת נשיפה עדרית הצטמצמה עוד יותר לכיוון גבי ולכיוון והדלת. הרגשתי שאני בסרט מצויר, אבל, כאמור, הייתי נחוש, ותיק הגב הגדול שהיה מונח על גבי כשריון חיזק אותי. ואז השומר פתח סופסוף את הדלת, אבל מיד עצר אותי: רוצה לבדוק את התיק. "מלחמת הכל בכל" עצרה לרגע ולעדת האנשים לא הייתה ברירה אלא לחכות מאחוריי. השומר – הריבון הזמני – סיים איתי. צעדתי (ראשון) לדלפק.

מפגשים מהסוג האורבני

שלשום עשיתי הליכה בטיילת. כמו תמיד, השתדלתי לצעוד בנוחיות, בנעימות, לא להיות משימתי מדי. וכמו תמיד, הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי. עליתי במדרגות בכיכר אתרים וירדתי בחזרה אל החוף תוך איגוף גן העצמאות. בדרך חזרה, איפשהו ליד בריכת גורדון, עברה מולי קבוצת נערות, ואחת מהן פנתה אלי ושאלה: "סליחה, יש'ך סיגריה". השבתי שאין לי. היא שאלה, אבל בעצם דרשה, כאילו זה מגיע לה. מזל שלא שאלה אותי "איפה הסיגריות?!" בנאדם עושה הליכה על החוף, בלי תיק, כולו משדר בריאות אורגנית ואווירה של "איזה צנונית טעימה אכלתי היום", אז איפה בדיוק נראה לה שאני עלול לאחסן על עצמי סיגריה, מאחוריי האוזן? ולמה היא מבקשת ממני? אולי כי היא מקשרת בין בחור עם שיער ארוך לסיגריות (זה גם מסביר למה הרבה בחורים ובחורות פונים אלי ומבקשים אש. אין לי, אני עונה, ומרגיש שהם לא מאמינים לי). תוך כדי שזה קרה זה פשוט קרה, ובהמשך הצעידה כמעט שלא הקדשתי לזה מחשבה.

בהמשך, ליד חוף בוגרשוב, פנתה אלי נערה. בת 16 בערך, קשה להעריך. כבר חשבתי שהיא הולכת לשאול אותי אם יש לי סיגריה, אבל היא שאלה בחיוך איפה זה חוף בוגרשוב. ואחרי שעניתי לה היא הוסיפה, "יש לי שאלה קצת מוזרה" – ולפני שהספקתי להנהן המשיכה ושאלה: "איך השיער שלי נראה?" במוחי נורתה וניתרה בין דפנותיו המחשבה שהיה נחמד אילו הייתה לי אחות קטנה. היא הייתה לבושה בבגדים זרוקים של ים, נראה היה שהייתה בחוף אחר והתקפלה משם לקראת איזו פגישה בחוף בוגרשוב. "איך השיער שלך נראה"… זה תלוי בהקשר", עניתי בחיוך. "תראה, אני בטוחה שהוא נראה נורא; אני אתן לך ארבע רמות, ואתה תגיד לי איך הוא נראה, טוב?". "טוב", עניתי בחיוך. "אז ככה: מרופט פצצות, מרופט, סתמי אך אפשרי, סביר – ותגיד את האמת". הסתכלתי עליה ואמרתי, "השיער שלך אכן קצת מרופט, אבל בצורה מאוד מאוד שובבה, הוא בסדר גמור בסביבה של ים". היא צחקה ואמרה, "אז אתה חושב שהוא בסדר, ואני לא צריכה לסדר אותו קצת, אפילו לא כאן מימין (נוגעת בחלק הימני של ראשה)?" היא שאלה את זה במודעות, אך גם בתום. "אמרתי לך", המשכתי, "זה תלוי בהקשר – מה זה דייט, או פגישה עם החבר'ה?" היא השיבה "יהיה שם בחור אחד… אבל… הוא בכל מקרה לא ישים לב אלי". אז הוספתי, "תראי, אי אפשר לדעת, זה בעיקר עניין של אישיות, וכמו שאני קולט, עם האישיות אין שום בעיה, ואת נראית בסדר גמור עם השיער, זה מאוד שובב". "אתה חושב?", שאלה. "כן", אמרתי. היא אמרה לי תודה רבה בחיוך, לחצה לי את היד ואני איחלתי לה בהצלחה.

זה היה מפגש חביב, סייד קיק של היום; כמו טיפת צבע שטופטפה עליו ונתנה לו זווית בלתי צפויה (ולא שהיה לי יום רע). היא הייתה אינטליגנטית, והדיבור אתה היה כיף. ועל אף שהתיאור שלעיל עשוי ליצור את הרושם ההפוך, אין לי ספק שכלל לא היה לה פשוט לעצור אותי ולשאול את השאלות האלה. ברור שהתחשק לה למתוח קצת את הגבולות – לעצור זר לא מחייב ברחוב ולשאול אותו שאלות (ואין ספק שהיא איתרה את הזר הנכון, ועל כך היא מקבלת דוז פואה. נעים לי לחשוב שהיא זיהתה אותי כמישהו שישתף איתה פעולה). גם מאוד יכול להיות שחוף הים התל אביבי שחרר אצלה את הלחץ מכמה ברגים (בראש, אבל גם בגוף) שהיו מוברגים חזק מדי. ובכל זאת, על אף שהיה שם אלמנט של הנכחה העצמית, לא היו שם ניצני אקסהיביציוניזם, ובסופו של דבר היא באה ממקום של חולשה, ולא ניסתה לחפות על כך – לא בפניה אלי ולא במהלך הדיאלוג.

אחרי שהמשכתי בדרכי סיימתי את תסריט המפגש הזה באופן קצת שונה: אנחנו נפרדים לשלום, ואז אני קורא אחריה: "היי, תגידי, את צריכה במקרה אח גדול?" אבל לא ידעתי איך להמשיך מכאן, וגם לא הייתה סיבה. פרשתי בשיא.

אתמול שוב עשיתי הליכה על הטיילת, ובדרך חזרה חשבתי לעצמי שיש אנשים שחיים את החיים שלהם החוצה, ויש שחיים אותם פנימה. אני לא בטוח שזה נכון, אני לא בטוח שזה קשור למה שכתבתי כאן, ואני גם לא בטוח שאני מבין מה זה אומר, אבל זה מה שחשבתי.

ארוחה אתיופית משובחת

אחת מהמתנות של החיים בעיר הגדולה הוא לגלות מסעדה טובה, פשוט טובה. כזאת שאת יודעת שתחזרי אליה עוד פעמים רבות. בלי התחכמויות, בלי הפצצת מחירים או פלצנות סגנונית, שהאוכל בה טעים ועשוי באהבה, המחיר ידידותי, והאווירה נעימה ביותר. כך היה אתמול, כשהחלטנו לנסות את האתיופית החדשה בתל אביב, מסעדת אנג'רה שמה (והיא שוכנת ברח' בן יהודה 9). היושבים לשולחן היו די קוסמופוליטיים, וכולנו הסכמנו שהיא טובה יותר מהמסעדות האתיופיות המוכרות לנו מלונדון וניו-יורק.

הלחם האתיופי היה חמצמץ במידה הנכונה וספוגי באופן מענג. הצמחוני שביננו קיבל צלחת מלאה סלטים מעניינים, כולל עלי סלק מאודים, מחית אפונה, קוביות תפוחי אדמה מתובלים, ועוד. אנחנו הקרניבורים אכלנו בשר כבש בשום, ובשר טחון בעגבניות, וליקקנו את השפתיים. שתינו בירות אתיופיות (מומלצת במיוחד הסנט ג'ורג'), וקינחנו בתה אתיופי על חשבון הבית.  

וזה אפילו יצא בריא וזול. ויש גינה קטנה ומזמינה שתהיה נפלאה בלילות הקיץ. בקיצור — פשוט מומלץ (ו… אני לא מקבלת אחוזים, אני סתם רוצה שהיא תשגשג כדי שהיא תהיה פה לעוד הרבה זמן).

באנו לחפש את רות'קו, ומצאנו את נורית דוד

לפעמים (או אולי בעצם רוב הזמן) החוויה האמיתית מגיעה מהזווית הבלתי צפוייה, ממה שקורה על יד מה שהתכוונת לעשות. כך היה בשבת האחרונה, כשבן זוגי שכנע אותי לוותר על שנת הצהריים השבתית המתוקה לטובת ביקור במוזיאון תל-אביב. אחרי הכל, כמה פעמים כבר תהיה לנו הזדמנות לראות את מארק רות'קו, ועוד קרוב לבית?

הרות'קו היה מענג. הצבעים העזים, החיים והחמים, שינו את מצב רוחנו במעבר מתמונה לתמונה.

אבל בדרך החוצה, כיוון שכבר באנו, עברנו בעוד גלריה של המוזיאון, שבה מציגה תערוכה של נורית דוד. שם חיכה הבונוס האמיתי. לא הכרנו את נורית דוד קודם. הציורים עזים, עשירים, לוקחים לתוך עולם שלם ומרתק של דימויים צורניים ושל מילים. נורית דוד מציירת תמונות שהם עולמות שלמים. כאלה שמתחשק להישאר מולן שעות ארוכות, ולטוות את הסיפור שמאחורי האנשים והפרטים. את הדיאלוגים והביוגרפיות.

היא משלבת סגנונות ציור שונים על אותה יריעת בד, עם ריפרורים לאמנות אסייתית, לפופ-ארט, ואפילו לציורים של ברויגל. הדיוקנאות העצמיים שלה מכמירי לב. החדרים עתירי החפצים והבקבוקים נותנים תחושה של מערות של זכרונות. 

לקחנו את הקטלוג הביתה. הוא עשיר ב-commentaries קצרים של כותבים שונים, ועשוי נפלא.

אני לא מבקרת אומנות, ולא רוצה להכביר מלים. רק מציעה שתלכו. אגב, בפסח הכניסה למוזיאון היא בחינם, באדיבות בנק הפועלים.