אנשים אומרים

א.
את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכול נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

(מתוך "אורזי המזוודות", חנוך לוין)

ב.
…ואחד אמר לחברו: "המשימה העיקרית
בתעשיית ימינו היא ליצור חומרים
חזקים ביותר שיהיו גם קלים".
כך אמר ובכה והלך לדרכו. כמו בלוויות.

(מתוך "כמו בלוויות", יהודה עמיחי)

ג.
אנשים אומרים כל מיני דברים.

משתתף בצערך. שלא תדע עוד צער. אבל היו לה חיים טובים ומשפחה נהדרת. זה משאיר כזה חור. קשה, הא? לא מתרגלים אף פעם, פשוט חיים עם זה. האמת אין מה להגיד, פשוט אין מה לומר במצב כזה. הי, תודה שחזרת אלי, משתתפת בצערך. רזית?! שניפגש רק בשמחות. היא הייתה מאוד גאה בכם. הייתה צעירה? תהיו חזקים, תשמרו על אבא. אני מכירה את זה, גם אני עברתי את זה. הזמן יעשה את שלו. זה חלק מהחיים. ככה זה, אין מה לעשות. בסוף מתרגלים. היא כל כך אהבה אותך, כל הזמן דיברה עליך. איזו אישה היא הייתה. שלא תדעו עוד צער. אמא זו אמא. מה קורה אתך, איפה אתה היום? לא מתאוששים מזה אף פעם, זה אמא-אבא, אי אפשר. אין ברירה, חייבים להמשיך. זהו, מעכשיו נפגשים רק בשמחות. הצטערתי לשמוע. החיים נמשכים. מה אני אגיד, מה כבר אפשר להגיד. בבניין ציון תנוחמו. תגיד, איך אבא? תדע לך, זה לא עובר אף פעם, הזמן לא מרפא, להפך. אבל רק לפני חודשיים הכול היה בסדר, מה קרה? כל כך אהבתי אותה. נורא, פשוט נורא – איפה אבא? אתה חייב להתגבר. לפחות זה בסדר הנכון. תשמע, אלה החיים. אין מה לעשות. מה, איך זה קרה?