שתיקות ושאגות

הספד לאבי, שאול כוכבי 2022-1933

יש מובן שבו הדבר הכי הגיוני לעשות במצב שאנחנו נמצאים בו כעת הוא לתת מקום לאבא שלנו. כלומר, לשתוק. דקת דומייה שבתוכה אפשר יהיה לשמוע את הקול החזק, הרועם, הבוטח, של אבי; ואת הנוכחות המרשימה שלו. ואת צחוקו. זו תהיה שתיקה שבה ההיעדר יחשוף את עצמו ככזה. ואז גם אפשר יהיה לדמיין: לדמיין אריה, ישוב על כורסה, או על כיסא מלך מפואר, שואג בסוואנה של הזית 15 בקריית ביאליק, רעמתו-בלוריתו מתנפנפת ברוח.

אבל כמו מדען שניסח תיאוריה הרמטית ומסוכנת ולפתע מבין שהוא היה מעדיף שתהיה שגויה ולא רוצה שהיא תהיה בת-מימוש, שהבין משהו שאסור שיהיה נכון, ולכן מריץ עוד ועוד בדיקות בחישובים, כך אני מבין שתמיד אוכל לממש את אופציית השתיקה, אבל שעכשיו אני צריך, בדיוק כמו שאבא שלי נהג, לקצר את מרווחי השקט; מרווחים שבהם הידיעה מחלחלת והופכת להבנה מאיימת.

מכורסת האריה שלו נהג אבי לשאוג על היסטוריה ועל ההיסטוריה, וספציפית על זו של המאה ה-19 והמאה ה-20. משחזר קרבות ואיגופים, לעתים מתאכזב מכך שאי-אפשר להציל את המהלכים השגויים. שואג על תרבות, על קולנוע, על ״יוליסס״ של ג׳ויס, על השארם של לנארד ברנסטין ובכלל על מוזיקה. ובעיקר שואג עם המוזיקה וגם מגביר את הווליום. כאן הוא גם שאג וגם נהם, כמו אריה שתובע בעלות על טריטוריה – נהמה שמרעידה את האוויר ומסמנת נוכחות עבור שוכני הטריטוריות הסמוכות, וניצח על המוזיקה עם היד. במצמוצי עיניים, בלי מילים – לא היו לנו מילים לזה – ידענו שזה בלתי נשלט.

לפני כחודשיים, בנסיעה האחרונה שלנו יחדיו, מבית החולים הביתה, שמענו מוזיקה קלאסית. הכנתי לו מראש את הפלייליסט. מיד כאשר החלה היצירה עצם אבי את עיניו ושקע ל״בין הזמנים״ של המוזיקה שנהג להאזין לה בשבת בבוקר. הוא היה עייף ולכן הפעם לא נהם איתה. אבל שוב, ללא שליטה, היד שלו קיבלה חיים משל עצמה, זזה בחלל הרכב, וניצחה על שופן. גופו נחלש, אבל רוחו הייתה חזקה. וכתמיד גם הזיכרון היה חזק: הוא הצביע בהתלהבות על המחלף ועל המבנים חדשים לאורך הדרך והתפעל מחשמול קווי הרכבת. כוח החיים שלו היה עצום, חייתי. אני שמח על כך שהוא זכה להיות חד וצלול, וגם שלם עם רצונותיו, עד יומו האחרון.

אני מבקש לצמצם עוד ועוד מרווחי שקט, ולכן אני עובר לדבר על תחילת הדרך: אבי היה שריד לתקופה אחרת. בשנה שבה נולד, 1933, הוצג בקולנוע "מרק ברווז" של האחים מרקס. בסן-פרנסיסקו התחילו בבניית גשר הזהב, רוזוולט הושבע לראשונה לנשיאות ארצות הברית, והתקבל התיקון ה-21 לחוקה האמריקנית, שהביא לסיומה של תקופת היובש. בברלין נשרף הרייכסטאג, ובמדורה אחרת נשרפו שם גם ספרים. באותה השנה, בסקוטלנד, דיווח עיתון באינברנס על זוג שצפה במפלצת באגם לוך נס – זו נחשבת לתצפית הראשונה במפלצת בתקופה המודרנית. רחוק משם, בהודו, מהטמה גנדי התחיל את צום המחאה של 21 הימים נגד השלטון הבריטי. ב-24 ביולי, ימים ספורים לפני שאבא הגיח לעולמנו הפרוע, בוני וקלייד הצליחו לחמוק משוטרים אחרי קרב יריות. נותרו להם 10 חודשים לחיות.

אבא שלי נולד ב-29 ביולי, במזל אריה. זה היה יום שבת. כגור אריות הוא התחיל את חייו בעפולה, שפעם הייתה כפר זעיר בשם "איל פולה", שם עבדו אריסים פלסטינים עד שהאדמות נקנו על ידי חברת קהילת ציון. כשהיה פעוט עברה המשפחה לקריית חיים ובה גדל והתבגר. שם קרא ספרי הרפתקאות ובמשחקי הילדים נופף בחרב כמו ארול פלין. בקרית חיים, מעין אתונה מקומית ומודרנית, קריה שאותה במובן מסוים לא עזב מעולם, גידל אבי בלורית, כלומר רעמה, ואט-אט הפך מגור אריות לכפיר אריות. שם גם היה חניך ומדריך בנוער העובד.

אלה היו ימים אחרים, ימים "של פעם", ימים שמרגישים לי כמו משיעורי היסטוריה. מצעדים, נאומים, הסכמים בינלאומיים, סיגריה בזווית הפה או בפוזיציה הנכונה בין האצבעות, אבל גם גופיה עם חורים ותרנגולות מקרקרות בחצר. ימים של הבעות קשוחות בצרכניה, ב״אבטובוס״ וברחוב, והתנשפויות בחדרי-חדרים. והרבה חוֹל, הרבה מאוד חול, בדיונות הארוטיות של קריית חיים. אלה היו ימים שבהם לזמן היה זמן. והייתה לו משמעות ברורה יותר.

הכפיר הפך לאריה, התגייס, השתחרר, התחתן עם אמי שהפכה לזוגתו בצבא, אף שהכירו עוד כנערים במפגשי גרעין הנח״ל, למד כלכלה בלימודי ערב בזמן שעבד עם אבא שלו בעסק. השנים עברו. טל נולדה, אביב נולד, אני נולדתי. האריה הפך לשחל וזכה לנכדות – עמית, נעם ומאיה. וגם זכה לנינה, גאיה. הרעמה הידלדלה, אם כי רק במקצת, והוא החל יותר ויותר לבקר בטריטוריות נוספות. נסע עם אהובת ליבו, אימנו, למקומות רבים בעולם.

והוא תמיד עשה דברים, תמיד צמצם את מרווחי השקט: אסף בולים, השתתף בחוגי בית, למד ספרדית והתנדב בעמותת אחים בוגרים, ראה סרטים וקרא אינסוף ספרים. הוא גם היה מרצה לנו על כל אלה ועל דברים נוספים, מדי פעם בטון נזפני על שאנחנו לא יודעים את כל זה כבר בעצמנו. ובמקביל: ניסר, שייף, צבע, גזם, כיסח דשא, קדח, תקע דיבלים, הבריג ברגים – דאג שכל השורשים והפעלים בשפה העברית יזכו למימוש פיזי. כיום אני מעריך את זה מאוד, אבל היו זמנים שרציתי שהסולם שלו לא יגיע כל כך גבוה לשמיים. אם אבי היה שומע אותי עכשיו היה צוחק ואני הייתי אומר לו, ״אה, איך עשיתי לך ארס-פואטיקה עכשיו?!״ ואז היינו מחייכים זה לזה בנחת.

כאשר ריבה, אימנו, נפטרה, השתנתה לכולנו המשוואה. אבל לאבי השתנתה לגמרי סביבת המחייה. פגיעת האסטרואיד בודדה את חום השמש והקמילה את הירוק. ועם זאת, כוח החיים מפתיע. לאט ובשקט התברר שאבי קם בבוקר ו… שוב, יש לו מה לעשות! כמו אחרי שריפה גדולה, נוצרו חיים חדשים. לאט התפוגגו העננים, ואז התברר שאבי החל גם ללבלב. אמנם האריה הפך לליש, אך הוא ידע לתעל את שאגות הגעגועים לאמי, לצמצם את מרווחי השקט, וכתב-וכתב-וכתב, ללא הפסק, וקרוב-קרוב, על אמי המנוחה ואליה. הוא ניהל יומן ויום-יום סיפר לאמי על מהלך יומו וחוויותיו, ובמקביל נתן דרור לנפשו וכתב שירה נהדרת.

גם היחסים בין אבי לביני החלו מלבלבים. כן, לאחר מות אמי, לאחר ש״הקבוע הגדול״ של אבי הפך לפרמטר, לא הייתה ברירה – היה צריך לעשות שינוי גדול בתיאוריה, ובעקבותיה גם בפרקטיקה. כוח החיים טמון גם ביכולת להסתגל. אור השמש הפציע והיחסים בינינו צמחו לעברו בזווית חדשה, ואפשר להגיד שסופסוף הם קרו, ממש קרו. זה אחד מאותם רגעים משמחים בסרט הטבע של עולמנו הפרוע, הקול של דיוויד אטנבורו נהיה רך ואופטימי. האריה המבוגר קיבל אותי לתוך הטריטוריה שלו, קיבל לחלוטין. ובשמחה.

אני שמח מאוד על כך שאבא שלי ואני ממש עשינו את זה. גם הוא שמח, וידע לומר את זה. היינו יכולים לא להסכים, מאוד לא להסכים, אבל בלי מתח באוויר, וליהנות מעצם החלפת הדעות. היינו יושבים בפינת האוכל בשישי בצהריים, שותים בירה שהוא קנה במיוחד בשבילי, ומדברים-ומדברים-ומדברים. וגם יכולנו לשתוק ביחד, להיות יחד בלי מבוכה בתוך מרווחי השקט והשתיקה.

החודשיים וחצי האחרונים בחייו של אבי לא היו קלים, בלשון המעטה. אבל הוא נשא את השינויים הגדולים בחייו ואת מכאוביו באופן שנאמן לעצמו ושאי-אפשר היה שלא להתפעל ממנו. אבי הרעיף עלי אהבה רבה בחודשים האלה. וגם אני עליו.

כשאימנו נפטרה הרגשתי שהנורמליות קרסה. הפעם, ומזה כמה שבועות, אני חש אותה נמסה. אני מודה שהפעם אני קצת יותר מצויד כדי להתמודד עם המצב, וכבר הכנתי משפט שאני יכול להגיד לאנשים ששואלים אותי מה שלומי. למדתי מאבי: כשצריך, יש לצמצם את מרווחי השקט והשתיקה.

אבא, כמה שעות לפני שהלכת ישבתי לידך, הנחתי את ידי על החזה שלך ואמרתי לך שאני אוהב אותך. שאלת מה אמרתי וחזרתי על כך. והוספתי ״תזכור שאני אוהב אותך״. בתגובה חייכת אלי, חייכת ברכות.

אני מקווה שבקרוב לא אצטרך לצמצם את מרווחי השקט. ואני מאחל לעצמי שהיד שלי תזוז מעצמה כאשר היא תנצח על השקט שהשתרר בסוואנה.

פודקאסטים משפטיים – לא למשפטניות בלבד

בבית הוריי (במקרה הזה בבית אמי) היו ועדיין פתוחות בכל שעה 3 תחנות רדיו שונות במקביל, אחת בכל חדר. כך נוצרה ילדה שגדלה להיות אישה מכורה לרדיו. מבחינתי, רדיו הוא המדיה האידיאלית. להבדיל מקריאה או צפייה, אודיו מאפשר האזנה תוך נהיגה, הליכה, או עיסוק במלאכות הבית. למעשה, אני לא מצליחה להתרכז ברדיו אם זה הדבר היחיד שאני עושה, בלי לברור אפונים תוך כדי. ואין תחליף לקול אנושי, לשיחה, במיוחד כשיש בה קשב ופתיחות ונחת.

ילדי רדיו (התמונה מאתר שיר ישראלי)

אך למכורות לרדיו בעידן שבו ברדיו הישראלי קשה יותר ויותר למצוא נקיון-דעת*, עבודת עיתונות רצינית, שיחות ממשיות מרחיבות דעת ולב שאינן בנוסחה הפופולי(ס)טית של ״נעלה על הקו מישהו מימין ומישהו משמאל, והם כבר יצעקו זה על זה וככה הרייטינג ינסוק״, או גרוע מזה, מראיינים שמעלים אותך לשידור כדחליל שדרך הצעקות שלו על המרואיינת הם יקדמו את משנתם המתלהמת – מצבה של המכורה לרדיו קשה.

וכאן הציל את החיים האודיופיונים שלי הפודקאסט (הסכת, בצירי, לפי תחדישי האקדמיה – אני דבקה עוד קצת במילה הלועזית). פודקאסט הוא תוכן אודיו מקוון, הזמין בכל עת ולכל דיכפין. העולם החדש יחסית והמופלא הזה מציע עושר מסחרר של תכנים בכל נושא – מספרות ועד היסטוריה, מפוליטיקה ועד מוזיקה – באורכים מגוונים ופורמטים משתנים – תעודה, ראיונות, אירועים מוקלטים, הרצאות או הגיגים. בגיגול פשוט ניתן למצוא המון המלצות לפודקאסטים, לאפליקציית פודקאסטים לסמארטפון ולאזניות נוחות, שמשם צריך להתחיל את המסע, ולא אתעכב עליהם כאן. אתרכז בפודאקסטים משפטיים – מזווית פרטית לגמרי של מה שאני מאזינה לו, וגם קצת מייצרת בעצמי.

בשנים האחרונות צצו בארה״ב כמה פודקאסטים משפטיים משובחים. רובם לא פונים למשפטנים בלבד, אלא לכל מי שרוצה לחשוב וללמוד על טיבו של החוק והשפעתו על חיינו. הנה כמה המלצות.

More Perfect (העונה הראשונה והשניה, לא השלישית) היא סדרה שהכי הולם לתאר אותה הוא כמי שמכניסה לסיפור המשפטי את בני האדם. היא מתחקה אחר הסיפורים שמאחורי הקלעים של קייסים מפורסמים, מתעכבת על אנשים ספציפיים ששינו את עולם המשפט, ואפילו הקדישה לאחרונה פרק לפונדקאות בינלאומית בשיתוף הפודקאסט הישראלי המעולה סיפור ישראלי עם אנשים יצירתיים כמו מישי הרמן מאיה קוסובר, שיש לו שלוחה הולכת ומתפתחת באנגלית, Israel story (ההשפעה ההדדית המעגלית מגניבה: סיפור ישראלי נולד כגירסה מקומית של הפודקאסט הפופולארי בעולם, This American Life, שהפופולאריות שלו מעידה שההמונים עוד יודעים מה טוב ולא מסתפקים בתכנים פשטניים). מור פרקפקט הוא פרוייקט שהתחיל כצדדי בתכנית המשובחת RadioLab, והצלחתו המפתיעה הביאה את יוצריו לייצר עוד ועוד פרקים. בסיפור ישראלי, אגב, יש כמה פרקים משפטיים במובהק, כמו זה שעוסק בזכות שלא להיקבר אלא להיזרק ביער למאכל החיות ולדקומפוסט ידידותי לסביבה. במקרה באותו פרק יש גם תרומה נהדרת של סטודנטים במחלקה לרדיו במכללה האקדמית ספיר – קצת גאוות יחידה, מה יש?

Constitutional, פודקאסט שיצרו בוושינגטון פוסט, מקדיש כל פרק למושג אחר מהחוקה האמריקאית – הגנה שווה מצד החוקים, גזע, מגדר, הזכות לשאת נשק, חופש הביטוי ועוד. הוא מצייר את הנתיבים הלא  צפויים שבין ההיסטוריה והמקור של הסעיף, לבין הפרשנות והיישום שלו בחיי המעשה. קונסטיטושנל הוא אמנם מעט יותר אקדמי ממור פרקפקט, אבל הוא עדיין מספק האזנה נגישה ומרתקת.

בתכנית הראיונות המשובחת Fresh Air יש פרקים רבים שעוסקים במשפט. בשביל למצוא אותם (ושווה למצוא אותם) יש לחפש באתר הרדיו הציבורי האמריקני, npr.org, מחרוזות כמו "fresh air supreme court״ או ״fresh air law״. הנה דוגמה, על ההתפתחויות מאז פרשת Loving v. Virginia, שביטלה את האיסור על נישואים בין-גזעיים. בכלל, אם יש אמן, סופר, שחקנית, סרט, עיתונאית או נושא שמעניין אתכם והוא דובר אנגלית – רוב הסיכויים שטרי גרוס האגדית ראיינה אותם בשלב כלשהו. שווה לחפור שם קצת.

כפי ששמו מעיד, הפודקאסט  Lawyer 2 Lawyer פונה יותר לעורכי דין ופרקטיקניות, ועוסק באתגרים והיבטים של מקצוע המשפט מזוויות כמו אתגרי ניהול משרד עורכי הדין בימינו, אפיקי קריירה, שחיקה מקצועית, פיתוחים טכנולוגיים וכו׳.

זו סקירה מאוד צפון אמריקנית וכאמור מאוד אישית, ויש עוד ה-מון. אם יש לכןם המלצות נוספות, במיוחד על פודקאסטים משפטיים מבריטניה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו או דרום אפריקה – ספרו.

ובזירה המקומית? באוניברסיטה המשודרת (האפליקציה של גל״צ בטאב הפודקאסטים מכילה אותם, בניצוחה המשובח של מאיה גייר) התראיינו והרצו לא מעט משפטנים, ואני בתוכם, בשתי שיחות על הבר עם בן שני. עדכונים: הפוסקדאט המשפטי עם עו״ד ליעד ורצהיזר מסתמן כפודקאסט מרתק ועדכני על המשפט הישראלי, אם לשפוט משלושת הפרקים הראשונים ששוחררו עד כה (גילוי נאות: אני מתראיינת בפרק השלישי), וכמובן, עוברים על החוק, הפודקאסט המשפטי של תלמידי תקשורת ומשפטים בספיר.

עוד קסם של פודקאסטים הוא עלות ההפקה הזולה. אמנם הרבה מהפודקאסטים שהמלצתי עליהם לעיל כרוכים בהפקה יקרה, תחקירים, ראיונות, עריכה, רבדים מקבילים של סאונד, אבל היום בשביל לייצר פודקאסט מספיק שיש לך טלפון סלולארי עם איכות הקלטה סבירה ואפליקציית עריכה – ותוכן טוב. אם התוכן שווה – יימצאו מאזינות ועוקבים גם בלי פירוטכניקה. באחריות. בשנים האחרונות התחלתי להקליט ולהעלות הרצאות וראיונות שלי לאתר soundcloud.com, ואני לא מפסיקה לשמוח ולהיות מופתעת מההאזנות. זה אמנם לא נופל בהגדרה הרשמית של פודקאסט, אבל זה בהחלט בן דוד חוקי.

זהו. שקלתי לשים אזהרת התמכרות בתחילת הפוסט, אבל להתמכרות יש קונוטציה שלילית. אם תכניסו רגל למים (כלומר אזניות לאזניים), צפו יותר לרומן, ליחסי אהבה משובחים – מסעירים לפרקים, מצמיחים, מנחמים, מסקרנים. קדימה. ולמי שתכתוב את פוסט ההמלצות על פודקאסטים פמיניסטיים – אסירות תודתי מראש. אה, ותודה לד״ר בעז סגל שההתלהבות שלו גרמה לי לשבת ולכתוב את הפוסט.

 

* יש עדיין כמה מובלעות שמצליחות לשרוד באורח פלא ברדיו בישראל, על אף מנטליות הריאליטי המשטיחה. כמה מהשרוול – דודו ארז, שהוא אמנם עורך דין אבל התכנית שלו ב״כאן תרבות״,  שלושה שיודעים (גם ל״כאן״ יש אפליקציית פודקאסטים משובחת) עוסקת בהכל, כאילו לילדים, אבל בהומור ואינטיליגנציה מענגים לכל גיל. ערן סבג בחיים של אחרים שמצליח באלכימיה מסחררת לחבר בין תחומי עניין ותשוקות אישיות שלו לשיחות ומוזיקה שתמיד מרחיבות דעת, עם תימה עקבית של מאבקי שחרור וחופש. וכל דבר שגואל פינטו מעורב בו, למשל גם כן תרבות ב״כאן תרבות״.

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.

אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.

בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים

דברים שאמרתי בערב בברלין לכבוד הספר בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים, שלומית ליר עורכת (הוצאת פרדס 2015).

אז ראשית לכל צריך לחגוג את עצם הדבר, שקרה ספר כזה, ספר שתנאי האפשרות שלו רחוקים מטריוויאליים – גם במובן המטריאלי, של כסף, וגם במובן הסמלי. 8 נשים, 8 סיפורי חיים. מתי נתקלתן בסוגה כזאת לאחרונה? הנדירות של הסוגה מעידה על האומץ שבהפקתה.

שמונה הטקסטים בספר הזה כתובים באומץ ובכנות מרשימים. כשקראתי אותם נזכרתי בשיר של ויסלבה שימבורסקה, קורות חיים, שבו היא מייעצת באירוניה לאלה שכותבים קורות חיים להשמיט מהטקסט את הכשלונות, את המבוכות, את שבילי החיים שהתגלו כשבילים ללא מוצא. נזכרתי בשיר הזה כי הכותבות עושות בדיוק את ההיפך. הן מתרכזות בסימני השאלה, בשתיקות, בחששות ובכעס, ולא פוחדות להציף אותם, גם בלי שהסיפור מתכנס לתוך פתרון של המתח, התרה של הפלונטרים.

יש הרבה תימות, חיתוכים, הקשרים, שאפשר להבין את דרכם את הספר. אפשר היה לדבר על גוף, ועל מיניות, ועל הכתיבה מחדש של הגבולות בין הפרטי לציבורי. אבל הנושא שחזר בשבילי בספר שוב ושוב הוא מקום. אני רוצה לדבר על מקום.

הספר הזה עוסק במקום ועושה מקום. ברמה הפיסית, הפיזיקלית אפילו, ספר הוא דבר מוחשי, יש לו משקל ונפח, והוא תופס ויתפוס מקום על מדפי ספריות ציבוריות וביתיות. שלומית ליר כותבת, בין השאר, על הספריה העצומה בבית שבו גדלה, ועל הספריה הציבורית שאותה פקדה תדירות. היא כותבת על הספרים שקראה בילדותה, ושמילאו את עולמה (וזה כולל ישיבה על מדרגות הספריה, גמיאה של ספר שרק שאלה, וכל זה כדי להיתקל בספרנית שהמציאה כלל חדש עבורה, שאי אפשר לשאול ספר חדש באותו יום – עוד צורה של צמצום המקום עבור נערה קוראת). היא מדברת על כך שלא מצאה את עצמה בספרים הקאנוניים, שלא מצאה הד לעולם שלה, למה שהעסיק אותה, לאופן שבו היא חוותה את העולם. והנה, בבגרותה, היא מייצרת מקום לפרספקטיבות האלה, שלה ושל נשים אחרות.

מקום הוא בהקשרים רבים משאב מוגבל. בהרבה זירות, לנשים יש מעט מקום. המילון האנגלי "קולינס" מפרסם בכל שנה את רשימת מילות השנה. במקום גבוה ברשימה השנה מצוייה המילה manspreading – התופעה של גברים שמתפרשים עם רגליהם המפוסקות, למשל בתחבורה הציבורית, ותופסים יותר ממקום אחד. מקום הוא כמובן שאלה פוליטית. לנשים להן מעט מקומות ליד שולחן הממשלה (אם הן לא גרות בקנדה), ובכנסת, ובמוקדי השפעה וקביעת מדיניות רבים אחרים בסקטור העסקי ובחברה האזרחית. מחקרים מצאו שתלמידות וסטודנטיות מקבלות פחות מקום לדבר בכיתה לעומת בנים. הן מקבלות פחות רשות דיבור, והן נקטעות יותר. זה נכון גם לגבי עורכות דין בבתי משפט, אגב. נערות ונשים צריכות להיאבק על מגרשים ומתקנים שבהן הן תוכלנה לעשות ספורט כמו גברים, יהא זה ספורט עממי או ספורט תחרותי. הספירה הציבורית שלנו מאורגנת כך שזה נדיר למצוא מקומות הנקה נוחים ונקיים, ונשים שמניקות מחוץ לביתן נתפסות פעמים רבות כפולשות למקום לא להן. הבית, המקום שכן מוקצה לנשים, גורם להן לעתים קרובות תחושת מחנק, תחושה של חוסר מקום. כשוירג'יניה וולף התעקשה שלאישה שרוצה לכתוב צריך שיהיה חדר משלה, היא דיברה על מקום שגם אם הוא בבית, אפשר יהיה ממנו ובאמצעותו להגיע החוצה, דרך הכתיבה.

בדקות הקרובות אדבר על כמה מהטקסטים – לא על כולם, לצערי, מחוסר זמן – דרך הפריזמה של מקום. בחצי השני של דבריי אתעכב על טקסט אחד, הטקסט של אירית דלומי, שהיא גם חברה, ושהטקסט שלה ריגש אותי מאוד.

מיכל אבנון מתחילה את הטקסט שלה מההבנה שהבית הפנימי שחשבה שבנתה כדרך להתמודד עם מה שהעולם מכנה לקויות הלמידה שלה, שהבית הזה כבר לא קיים. כדי לבנות אותו מחדש היא מחפשת מקום בחוץ, בעולם, שיכיר בה ויאפשר לה לדעת את עצמה. היא תרה אחר מקום אקדמי שבו תוכל לחקור הפרעות קשב וריכוז מחוץ לפרדיגמה של "הפרעות" או "ליקויים". היא מחפשת מתודולוגיה מחקרית ושפה ומקום מוסדי שבו היא תוכל לפתח את הידיעה שלה שאופן הקליטה והמחשבה שלה ושל אחרים הוא לא בעיה קלינית אלא דרך אחרת של הבנת העולם. החיפוש של מיכל מצליח, והיא מוצאת מקום לכתוב בו את הדוקטורט שלה כפי שהיא מבינה את נושאו. אבל היא חותמת את הטקסט בשאלה שמבטאת בעיניי את תחושתה שהמקום שהיא מצאה הוא עדיין לא "זה", עדיין לא מאפשר לה את הבטחון והמרחב שהיא מחפשת. היא כמהה לגלקסיות נוספות, מקומות שבהם כבר חושבים על חשיבה באופן שונה לגמרי, באופן הנכון. במקום הזה, בגלקסיה הזאת, היא תרגיש, כך נדמה, שיש לה מקום.

אפרת קנול, אישה סטרייטית, מתארת איך היה עליה להצדיק את המקום שלה כמדריכה באיגי, ארגון נוער גאה. היא בודקת את תנאי האפשרות שיימצא לה מקום במרחב שלא מצפה לה ואפילו שחושד בה כמי שהיא חלק מההגמוניה ההטרוסקסואלית. היא עוברת ראיונות קבלה ספקניים ושאלות חשדניות שמנסות לברר מי היא ומהם גבולות המגדר והמיניות שהיא מסוגלת להכיל. היא צריכה אפילו להצטדק לפני החברים והמשפחה שלה, שלא מבינים מה היא עושה דווקא שם. מה שאיפשר לה להתקבל על ידי הנערים והנערות הוא הנינוחות המגדרית שלה; העובדה שהיא לא מתאמצת לעשות נשיות תקנית. היא באה "זרוקה" או "מתוקתקת", מאופרת או שלא, לא מורידה שיער מהגוף, והכי אוהבת בגוף שלה את שרירי הזרועות. דווקא העובדה שהיא לא מגלמת זהות מגדרית יציבה ולא מתנצלת על כך, איפשרה לנערים ולנערות לזהות, למרות השוני, את המקום שמשותף להם.

הטקסט של יעל בנקירר עוסק בין השאר בשאלה כמה מקום יכולה המערכת הרפואית לאפשר לפציינטים כבני אדם, עד כמה היא יכולה לשמוע אותם. אבל השאלה שלה היא גם שאלה על המקום שלה כרופאה, ועד כמה נתונה לה האפשרות לעשות את עבודתה כפי שהיא מבינה אותה.

יעל תרה אחר דרך שתאפשר לה לשמוע את קולם של הפציינטים. היא מבטאת אי נחת עמוקה מכך שהקשב של מערכת הבריאות נתון לנתונים פיסיולוגיים כמו תוצאות בדיקות דם, ולא לעולם המשמעות של החולה עצמו. "אתם אף פעם לא רוצים להקשיב", החולה מטיח בה. והיא חוששת שהוא צודק. כשמדובר באישפוז פסיכיאטרי, לאטימת האזניים יש משמעות קשה ואירונית במיוחד. קולו של החולה כלוא בתוך מסגרת אחת של משמעות – הצעקות שהוא צועק בלילה האחרון לחייו חייבות להיות, לפי הצוות הרפואי, קולות ממעמקי הטירוף, או בשפה קלינית יותר, אינדיקציה לחוסר איזון תרופתי. אחר כך, כשהתברר שהאדם הקשור למיטתו עבר שבץ, שואלת יעל האם יכול להיות שבין הקולות שהשמיע היו גם קלות עזרה רציונליים לגמרי, קולות של אדם קשור שעובר שבץ.

הטקסט נחתם ברגע מלא תקווה של הבנה עמוקה שזה לא המקום שלה, שככה היא לא יכולה להמשיך להיות רופאה. רציתי, היא מספרת, להחזיר לחיים ילדה שלא יודעת. זה רגע מסקרן שהיית רוצה לדעת עליו עוד.

אירית דלומי עוסקת במקום שנפתח בינה לבין אמה דרך השיחות על ילדותה ונערותה של אמה בעיראק. היא שוטחת דינאמיקה נמשכת של משא ומתן מובלע ביניהן, אם ובת, על השאלה כמה מקום יינתן לסיפורים האלה. אירית רוצה לשמוע עוד ולשאול עוד. אמה מסתייגת, כי לא נוח לה עם השאלות המטרידות שהסיפורים מעלים. והשאלות הללו הן שאלות על פחד, במיוחד לפחד של נשים מפגיעות מיניות. כנערה שמחלקת עיתונים בחיפה, אירית לא פחדה. היא הולכת במסלול החלוקה לבד, השכם בבוקר, ולא פוחדת. היא חוזרת מסרט באמצע הלילה ולא פוחדת. מאוחר יותר, בגיל שלושים, זה נראה לה מוזר שלא פחדה. הפחד, כך נראה, בא עם ההתעוררות של הזהות הפמיניסטית: "האמת, הופתעתי. כשסיפרתי את זה בקבוצת הכתיבה, שלא היה בי פחד, כולן נבהלו. שאלו המון שאלות, אמרו שזאת אולי הפרעה. חושבת שנבהלתי בעצמי. באמת נבהלתי. רוצה להבין את הקו הדק שבין לא לדעת פחד לבין לפחד נורא".

והקו הזה באמת דק, ולא ברור איזה פחד בחיים של נשים יהיה קונסטרוקטיבי, ריאליסטי, כזה שהפנים את הפוליטיות של יחסי הכוח בין גברים לנשים, ואיזה פחד יהיה מוגזם, נשי במובן הרע, הדרוגטיבי, של המילה.

זה הוויכוח שעומד בין אירית לאמה. "איך לא פחדת", אירית שואלת, מנסה להבין איך הלכה אמה מהבית לבית הספר, נערה יהודיה בעיר מוסלמית, שכל בוקר חוצה גשר מלא גברים שמביטים ומעירים ללא הרף. למה היא לא חשה פחד? באופן פרדוקסלי, הפחד מבחינתה של אירית הוא רגש מפוכח, כזה שמעיד על כך שאת יודעת איפה את נמצאת ואילו סכנות אורבות לך, אך הפרדוקס הוא שזה בדיוק הרגש שעשוי היה למנוע מאמה לצאת החוצה ולתפוס מקום בעולם. אמא שלה לא פחדה וזה מה שאיפשר לה לגמור את התיכון ולעבור את הבחינות הממשלתיות, הישג נדיר לנערות יהודיות באותה עת. אז איך פוחדים באופן אחראי, באופן מאוזן?

האם, למשל, העבאיה שאמא שלה לבשה בחלקים מילדותה, היא פריט לבוש שמגדיל את הפחד או משכך אותו? האם הוא מקטין ומחליש נשים, או מגן עליהן? (וזה כמובן מעניין לדבר על כך בברלין, מקום בו הרגשות כלפי הבורקה עזים וסוערים מכל צדדיהם). המשמעות של העבאיה עוברת תמורות במהלך הטקסט, וגם בסופו היא נותרת לא יציבה. כך, אירית שואלת את אמה האם לבשה עבאיה, ודומה שהיא שואלת זאת בחרדה ובזעזוע מהרעיון. כאן העבאיה היא פריט לבוש שמבטא שמרנות למסורתיות סקסיסטיות, פריט שמעלים את גופן של נשים וסוגר אותן פיזית וסמלית בתוך הספירה הפרטית, כמו הופך את הנשים לנוכחות נפקדות. אך בהמשך הדיאלוגים בין האם לבת מתברר שבבית הספר התיכון אמא שלה כבר לא לבשה עבאיה, 'בגלל המודרניות', כדבריה, ולפתע לא ברור אם זה היה דבר טוב, או שדווקא זה שאמה התהלכה לא מכוסה גרם לאירית לשאול על הדרך לבית הספר התיכון "ומה, מה הם היו אומרים לך, הבחורים? איזה מילים?"

ואז אירית פוגשת עבאיה, ולובשת אותה. ואי היציבות של המשמעות של הפריט הזה מתעצמת. הקטע שאני אקריא הוא נהדר בעיניי בכך שהוא מצליח לדבר דרך ניואנסים ולא דרך טענות נחרצות, ומותיר מקום למשמעויות מתחרות.

"פעם הביאה הפעילה החברתית לואיז כהן את העבאיה שלה לתערוכה "מזרחיות"…. היא קיפלה אותה לריבוע והניחה על השרפרף. בדיוק הגעתי לשם עם הילדים שלי. הם היו אז קטנים… איך שנכנסתי לגלריה ראיתי מרחוק את הבד השחור. "זאת עבאיה," חשבתי, "זאת בטח העבאיה של לואיז." ניגשתי, פתחתי וניערתי בבת אחת את הבד. נעמדתי מול המלבוש המלא שניצב מולי, נוכח כל כך. לא עברו שתי דקות וכבר הייתי עטופה בזה. לבושה ומכוסה. אני זוכרת את הכובד של הבד המונח עליי, עוטף אותי, סוגר עליי. אמא! אמא!! זוכרת שאמרתי לעצמי: וואו, זאת עבאיה! ככה זה נראה, ככה זה מרגיש. כזה היה לאמא, כזה היה לכל האחיות שלה. שש כאלה תלויות ליד דלת הכניסה. … הרגשתי מחנק. הג'ינס מסורבל. הנעליים כבדות. כל כך הרבה שנים אני לובשת רק את אלה. פתאום הן הרגישו לי מוזרות, בולטות, כבדות, לא שייכות.

רגע. מה כן שייך? הרגשתי נטועה במקום. לא להוריד. לא. עוד לא. הבד באמת כבד. באמת שחור. באמת נוכח. יש לו ריח כזה של בד. לא משהו שאפשר להעביר בכביסה או עם מרכך כביסה. …

תמיד חשבתי שזו מין רעלה. משהו הרבה יותר קטן. כיסוי ראש. כיסוי פנים. חלק מהפנים. ידעתי שהעיניים נשארות בחוץ. פתאום הפנים והחוץ נהיה ברור: הג'ינס שלי, המסורבל, הוא פנים. לא נראה. לגמרי לא נראה. גם החולצה לא. כל זה לא קיים מבחוץ…. פתאום נמרוד ומתן רצים אליי מקצה החדר, אוהבים אותי, מחבקים את ברכיי, כל אחד מצד אחר, פתאום אנחנו גוש אחד, אמא ושני בנים מחובקים. אני מרגישה גבוהה מאוד, גדולה מאוד, חזקה, גם כבדה… שולה עוברת, מתרגשת, מצלמת, ואנחנו בתוך שלנו. שני בנים ואמא אחת בעבאיה. ואני חושבת, רגע, אז מה זה בעצם חיג'אב". (72-73)

השאלה הזאת היא בעיניי לא רק שאלה על איך נראה חיג'אב, שאלה לקסיקלית על ההבדל בין חיג'אב לעבאיה. אני קוראת אותה כשאלה על המשמעות של פרטי לבוש כגון אלה, ועל הצורך לקרוא מחדש את מה שאנחנו יודעות וחושבות שאנחנו יודעות על הפרקטיקות של כיסוי הגוף הנשי. באופן מוזר ומרתק, התחושה היא שהסיסמה הפמיניסטית שאירית הנערה תולה על קיר חדרה, הסיסמה "הגוף שלי שייך לי", מתממשת לכמה דקות דווקא כשאירית מנסה את העבאיה. והעובדה שהג'ינס, בגד כל כך מוחצן, מוחצן בהגדרה, הופך עם העבאיה לפנימי, לבלתי קיים עבור העולם שבחוץ, תובעת חשיבה מחודשת על הפנים והחוץ, ועל מקומן של נשים בין שתי הספירות הללו.

בשבילי, המקום בגוף שהכי מסמל מקום הוא הבטן. אבל לא רק מסמל, אלא גם מגלם, באופן הכי ממשי. עבור נשים, לשחרר את הבטן ולפנות בה חלל זה אקט רדיקלי. לאפשר לחלל הזה להתמלא במשהו מלבד עוברים זה אקט מאיים. אנחנו מתקיימות בתרבות שתובעת מנשים להכניס את הבטן ולמצק את הבטן ולשטח את הבטן, ואפילו מצווה להעלים את הביוגרפיה שלהן משטח הפנים של הבטן, לעשות הכל כדי למנוע או למחוק סימני מתיחה שהם תוצאה של לידות או של הרזיה, כלומר של החיים. האפשרות לשחרר את הבטן ולעשות שם מקום היא אפשרות רדיקלית, חתרנית ומסוכנת. אין מכנסיים שמעוצבות בשביל אישה עם בטן רפויה, עם בטן שיש בה חלל ומקום לדברים מעניינים להיכנס. יותר מכך, אין תבניות גוף ומראה שהן קבילות, לא מובנות כסטייה, ככיעור וכחולשה עבור גוף כזה.

וכשאנחנו מצליחות לגייס את האומץ ולתת לעצמנו רשות ליצור מקום בבטן, מקום שלא יתמלא מיד ברגשות אשם על עצם קיומו, יכולים לקרות דברים מסעירים, ואפילו מסוכנים. מסוכנים לנו על מה שנגלה כשנקשיב לעצמנו וניתן לחלל הזה להתמלא בנו, ומסוכנים לחברה, כי מה שימלא אותנו לפתע, מה שניתן לו מקום, עלול לייצר אמיתות לא נוחות, שידרשו הבנה מחודשת של יחסי הכוח בעולם החברתי, הכלכלי, הפוליטי והסימבולי, וארגון מחדש, או הקצאה מחודשת, של מקום.

זה מה שעושה הספר הזה.

פוסט פתאומי

קניתי בס חדשה, פרטלס. בזמן שאני עובד אני מדי פעם מפנה את ראשי ומסתכל עליה. אני ממקד את המבט, המראה הופך חד וברור, ולרגע אני מתקשה להאמין שהבס הזו, שעד לאחרונה יכולתי להסתכל עליה רק דרך המחשב, נמצאת כאן, לידי, אצלי בבית.

זו פעם ראשונה שיש לי שני בסים. בס חדשה בבית זה כמו להביא הביתה גור חתולים. מעבר ליחסים בין החתול המבוסס לחתולון החדש, יש את היחס שלך לכל אחד מהם, ואת המטא-יחס – התפיסה שלך כלפי היחס שלך לכל אחד מהם וכלפי האיזון שהופר.

הקנייה של הבס החדשה לימדה אותי כמה אני אוהב את הבס עם הוותק, אבל הבס החדשה היא כמו גור חתולים: לוקח מקום, לא תמיד מנומס כלפי הדייר הוותיק, ובאופן טבעי תופס את רוב תשומת הלב. וזה קצת לא נעים כלפי החתול השני.

כמו מערכת יחסים חדשה עם חתול, אני עדיין לומד את הבס החדשה ואת היחסים שלי אתה. למשל, חתלתול הוא תמיד חמוד מאוד, אבל צריך ללמד אותו שאסור לקפוץ ישר על האוכל (על השולחן זה בסדר, אפילו בעת הארוחה, אבל לא לעשות לי טביעות אצבעות באוכל). חתלתול חדש צריך לקחת לווטרינר, לחסן, וגם הבס החדשה נלקחה לסט-אפ, ואפילו זכתה למיתרים חדשים.

אני קם בבוקר, וכמו שדבר ראשון מחפשים את החתולון החדש, כך אני מוודא שהבס החדשה נמצאת במקומה – כל שכן שההצטלבות בין המטפורה בטקסט לבין הממשות לא כל כך רחוקה: קצת חששתי שפרנק יעיף אותה מהסטנד (כי אני בטוח שהוא מזהה שהיא קצת חתלתול. קאטו הזקן מבין אותי, הוא מתייחס אליה כמו אל נכד). לכן בלילות הראשונים אפסנתי אותה בארגז המהודר. כמו חתולון חדש שאתה כל הזמן חושש שהחתול הגדול יעשה בו שמות, ולכן דואג לסגור אותו בחדר לבד עם אוכל, מים וכלי לצרכים כשאתה הולך מהבית. וכמו עם חתול חדש, מדי פעם אתה גם נבהל – מה עשיתי, למה הייתי צריך את זה. אבל אז הוא ממצמץ בעיניים או נרדם עליך, ואתה, נטול הגנות, נמס.

בס חדשה, ואני מניח שזה נכון לכלי נגינה נוספים, אי אפשר באמת לבחור. זה פשוט קורה לך. כמו כשאתה מוצא חתולון קטן שמתחבא ליד גלגל של מכונית. הוא לא טוב יותר או פחות מהחתולון שדמיינת, ואולי בכלל לא חשבת לחלק את חייך עם חתול, אבל הוא נקרה בדרכך. וזהו, התחברתם. אין ברירה אחרת, ועכשיו הוא הכי שיכול להיות. הפרטלס היא לחלוטין לא מה שתכננתי, וגם להתחיל לנגן לא תכננתי. זה פשוט קרה.

אי אפשר לאלף את הבס, וכמו אצל חתול – גם לא צריך (אבל לפעמים רוצים). צריך למצוא את הדרך אליו, להבין מה הוא צריך ומה הוא רוצה. חתול אומר בעיקר את מה שחשוב לו, את מה שדחוף לו. והוא מביע את זה באלגנטיות. הוא מגדיר את היחסים, את המרחב, וגם את הזמן. הוא עושה את זה מתוך עמדה כמעט אגבית, אבל זה אנדרסטייטמנט שיושב על אנטייטלמנט. והוא נכנס אליך עמוק ולרוחב. בדיוק כמו הצלילים החמים, הסאונד המתפזר, של הבס. הצלילים האלה נוגעים בך לפתע, כמו חתול שמתחכך לך בעדינות ברגל.

הצבעים המשתנים של העלים בעונה זו של השנה דומים מאוד לצבעי הבס החדשה. והיא נחושה, גמישה; נמרה צעירה בסתיו. וקאטו, קאטו מזדקן מאוד.

פרנק מסתכל על הבס במבט בוחן

לשטוף באסלה (פוסט בחירות)

מגבוני נייר טואלט לחים
נשטפים באסלה

מועשרים בתמציות
קמומיל, ויטמין E ואלוורה
להרגעת העור.
היפו אלרגניים, רכים
ובעלי כושר ספיגה
גבוה
המסייעים בשמירה על
ההיגיינה
האישית
כפעולה משלימה
לנייר הטואלט, ומעניקים
תחושת רעננות
מפנקת.

פותחים את
המכסה,
מנתקים מגבון
או שניים
במשיכה הצידה,
ומנקים בעדינות.
מומלץ לשטוף
באסלה לא
יותר מ-2
מגבונים בכל פעם.
מקפלים את
המגבון
הבא
וסוגרים מעליו את
המכסה כדי
לשמור על לחות
המגבונים.
בתום
השימוש במגבון
האחרון יש
להשליך את
האריזה
לפח האשפה

PH. 5.5

* הזכויות על הטקסט שמורות ל-Life, סופר-פארם

מגילת סן-מיקלה – שלושה ציטוטים

שלושה ציטוטים מתוך ספרו של אכסל מונתה, מגילת סן-מיקלה (תרגום: י.ל. ברוך; חידוש התרגום: אמציה פורת; עם עובד)

… אתם יודעים מפני מה צלב-ויקטוריה כל כך נדיר בצלב האנגלי? מפני שהגבורה בצורתה העליונה – הגבורה הסמויה מן העין, כדברי נפוליון – אינה זוכה בצלב-ויקטוריה אלא לעתים רחוקות, ומפני שהגבורה שאין המזל עומד לה שותתת דם עד מוות ואינה מקבלת שכר. (עמ' 313)

פצ'לה כבר היה זקן כשנפגשתי עמו בפעם הראשונה, בן כמה היה לא ידעו לא הוא ולא בנותיו ולא שום אדם אחר. לשווא ניסיתי לברר את שנת לידתו בפנקסי הקהילה. הוא היה שכוח מתחילתו. אבל אני לא אשכח אותו לעולם. תמיד אזכור אותו כאדם ישר, נקי-דעת ותמים, שלא פגשתי כמוהו בשם ארץ ובשום תחנה מתחנות חיי. הוא היה רך כילד. (עמ' 372)

איני מתחרט כמעט על שום מעשה שעשיתי, ואיני חוזר בי מכלום. חייתי על פי האינסטינקט שלי, ואני סבור שהאינסטינקט שלי היה בריא. לעתים קרובות עשיתי מעשי-שטות כשהנחתי לתבונה להנחות אותי. תבונתי טעתה, ואני נענשתי על כך. (עמ' 388)

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.

אלוהים מרחם על ילדות הגן. פחות מזה על ילדות בית הספר.
אהיה אסירת תודה למי שינסה לשער (או למי שידווח מידיעה) מה קרה בדיוק השבוע בקרית גת – איך קרה שהנהלת בי"ס ממלכתי-דתי ההינה להעלות על דעתה לאסור על גברים לבוא למסיבת הסיום של בנות כיתה ב'.
משפטנית בכירה מאוד, וגם חברה, אמרה לי לא מכבר: "אם מאמצייך להפוך את הקמפוסים החרדים לפחות מפלים ומופרדים מגדרית יצליחו – מדינת ישראל תיהרס. אני אמנם מזהה שכוונותייך טהורות, אך מקווה שלא תצליחי". עמדה דומה ביטא הערב ד"ר דב לויטן, מ- אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיין לצידו של חגי קלעי הערב ב- לונדון את קירשנבאום. ד"ר לויטן מאמין בלב שלם שאם רק נאפשר לחרדים השכלה גבוהה – גם אם זה בתנאי הפרדה שגם לטענתו מפלים נשים במידה בלתי מבוטלת – הם ייפתחו תוך עשור והכל יהיה בסדר.
אבל לא לויטן ולא חברתי המשפטנית – שגם הם להרגשתי פועלים בטוהר כוונותו ומתוך שכנוע פנימי עמוק שהם מצילים את מדינת ישראל – מסוגלים לנסח מה תהיה נקודת הגבול: מתי יגיע הרגע שבו החברה הישראלית תיענה בשלילה לדרישות הולכות ומקצינות להפרדה משפילה ומפלה של נשים? האם החברה הישראלית תעמוד על רגליה האחוריות כשדרישות ההפרדה יזלגו גם לגן הילדים? או כשאי אפשר יהיה להתעלם יותר מהסדרי ההפרדה המשתרשים במקומות עבודה ובסקטור השירותים? מי לידינו יתקע שהסדרי ההפרדה יהיו תחומים "רק| לצבא ולאוניברסיטאות? מי לידינו יתקע שכשדרישות ההפרדה לא יבואו מחרדים, אלא אלא מחובשי כיפות סרוגות, יסמנו קובעי המדיניות קו אדום ברור ונוקשה נגד הדרת נשים? (אופס, סליחה, בעצם לפי הידיעה שלהלן מדובר בבי"ס ממלכתי דתי).
בתור דרומית שבילתה לא מעט בקרית גת בגילאים שונים, אני מרשה לעצמי לשער די בבטחה שמדובר בבית ספר שרוב תלמידיו באים מבתים מסורתיים, מזרחים (היזכרו נא שהאוטובוסים שהביאו עולים מצפון אפריקה וארצות ערב לישראל בשנות החמישים הורידו אותם בקרית גת, באופקים, בירוחם, בדימונה, ובישובים שאת שמותיהם רובכם שומעים רק כשנופלים עליהם קסאמים).
זה מן הסתם בי"ס שקהלו מתון, קהילתי ומשפחתי – כזה שלא מדליק אש בשבת אבל כן צופה בכדורגל. לא מדובר באבות שמה שמעסיק אותם לגבי מסיבת הסיום של בנותיהן בנות השבע או השמונה הוא טוהר המשפחה. הם מן הסתם עסוקים הרבה יותר במה שאבות ישראלים עסוקים בו באירועים כאלה: צילום האירוע מכל זווית, רכילות קטנה עם אבא של ילדה אחרת על מה שקורה בבורסה, בהייטק, או בפוליטיקה, ואולי חלקם גם מקווים שהם גם יצליחו לחזור הביתה ממסיבת הסיום בזמן למונדיאל.
התחרפנו, חברים. מתנצלת, אך אני לא מוצאת מונחים תקינים יותר בתגובה לידיעה הכמעט פנטסטית הזאת. אנחנו בסכנה ממשית לאבד את עמוד השדרה הבסיסי ביותר שלנו – זה שכשהוא אומר "יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", מתכוון שישראל זה גברים ונשים כאחד.
קשה להאמין שזו אותה חברה שהתגאתה (ועדיין נהנית/מהינה להתהדר ולהתבשם לעתים) בנשותיה החלוצות, הטייסות, הצנחניות, הרופאות והמנהיגות עוד טרם קום המדינה.
אשמח לשמוע הסברים, כאמור. ואנא דברו על זה. לפחות דברו על זה.