מפגשים מהסוג האורבני II: "המצב הטבעי" בבן-יהודה

הגעתי לבנק והוא היה סגור. איכשהו בחישוב סידוריי הבוקר הנחתי שאגיע מאוחר יותר, אבל העניינים הסתדרו מהר מהצפוי והקדמתי. הייתי שם כרבע שעה לפני הפתיחה. בהתחלה עוד חשבתי ללכת משם ולקפוץ מאוחר יותר, או אפילו ביום אחר, אבל מיד שכנעתי את עצמי לגמור עם זה וזהו. נעמדתי ליד הבנק בתמימות. מתישהו הגיעה גברת. אחרי חצי דקה מהגעתה חשתי משהו באוויר, ואז תנועותיה לא השאירו לי ברירה אלא לעשות תנועות של "אני הייתי כאן קודם". שני אנשים שווים, תחרות על משאבים, מצב של אי-ביטחון המביא למלחמה קרה. כך מתחיל לו עוד יום במצב הטבעי של הובס בפתח סניף הבנק בבן-יהודה. בוקר טוב.

אט אט הגיעו עוד אנשים, צובאים על הכניסה, מתגודדים – לא מסוגלים או לא רוצים לעמוד בתור, ולא מסוגלים שלא לכייח בפרהסיה על הבוקר: "מה קורה פה? הבנק סגור. למה? אדוני, כולנו בתור, עוד לא תשע. אז מה. נו, מה יהיה? כבר אחרי תשע. לא, אצלי עוד לא תשע. אבל גברתי אצלי כן. גם אצלי. אצלי עוד לא. לא רוצים לעבוד במדינה הזאת! מה קורה כאן? למה לא פותחים? מה, עוד לא תשע? היה, היה, כבר היה. נו, מה קורה…". ותוך כדי הוצאת הליחה המילולית הזו על הבוקר אפשר היה לזהות מבטי הנהון בין האנשים, קרבה אד-הוק.

ואז שמתי לב שלדיבור הבלתי נלאה וחסר התוחלת יש תכלית נוספת, ואולי היא בעצם תכליתו האמיתית. ה"דוברים" מטעם עצמם מנצלים את דיבורם ואת תנועות ידיהם כדי להתקדם, כדי להתקרב עוד יותר אל דלת הכניסה, כדי לעקוף או לכל הפחות להצטופף. כאילו בלי להתכוון, כאילו ללא מודעות, סתם מעין הישענות על הצד תוך כדי דיבור והצצה בשעון, הישענות שנגמרת בניסיון לאזן את הגוף קרוב יותר לאדם שמצדך, ליישר עמו קו. והשותקים שלידם, מתוך אפקט העדר, מנצלים זאת כדי להתקדם עמם. זה הרגיש לי כמו משחק אינביידרז; בשלב כלשהו במשחק הפולשים מהירים מדי ורבים מדי, והם סוגרים עליך.

קבוצת האנשים הקולנית המדדה מסביבי כמו פינגווינים (שכלפיהם דווקא יש לי חמלה רבה) החלה להיות משא כבד מדי, הם ביטאו הלכה למעשה את טענתו של הובס כי "בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר". פתאום כבר חשבתי לוותר, לצאת ממיצריה של הקבוצה הסוגרת עלי, לקחת את אופניי ולהיעלם משם; לא לקחת חלק במשחק הזה שנדמה שהאנשים שמשחקים אותו קנו בו מיומנות רבה. ואז החלטתי להתקשח (שהרי טען הובס: "כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים…"), לא לוותר, לא לסגת – לא לתת לעדת ממורמרי הבוקר המטילה עצמה בכוח אל חומותיו ה"שקופות" של הבנק, לנהל את סדר יומי. האני שמחוץ לסיטואציה ניהל את זה שבתוכה וזה הקל עלי לבוא בטוב (ועוד טען הובס כי החוק הטבעי הראשון הוא "בקש שלום ורדפהו"). ביססתי את מעמדי ליד דלת הכניסה – והקפדתי לעמוד כך שכיוון פתיחתה לא ימוסס את יתרוני. קצת הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש. בכלל, אני נחוש למדי בעת האחרונה.

לפתע השומר סימן לעברנו במעין תנועה שכאילו מזמינה אותנו להיכנס. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל זו הייתה נעולה. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל סימן לשליח שעמד מאחורינו. אבל הקבוצה כבר ניצלה את ההזדמנות, ותוך פליטת נשיפה עדרית הצטמצמה עוד יותר לכיוון גבי ולכיוון והדלת. הרגשתי שאני בסרט מצויר, אבל, כאמור, הייתי נחוש, ותיק הגב הגדול שהיה מונח על גבי כשריון חיזק אותי. ואז השומר פתח סופסוף את הדלת, אבל מיד עצר אותי: רוצה לבדוק את התיק. "מלחמת הכל בכל" עצרה לרגע ולעדת האנשים לא הייתה ברירה אלא לחכות מאחוריי. השומר – הריבון הזמני – סיים איתי. צעדתי (ראשון) לדלפק.